סקר
כמה לומדי דף יומי יש בארץ ובעולם להערכתך?
עד 60,000
60,000-90,000
90,000-120,000
מעל 120,000


 

הרב ירון בן-דוד
בארות יצחק

 

תרגומי התנ"ך

מגילה ג ע"א

 

במסגרת הדיון על תוקפם של חז"ל לתקן דברים שלא נתקנו לפניהם, מביאה הגמרא את עניין תרגום התורה והנ"ך לשפות אחרות:
 

1. תלמוד בבלי מסכת מגילה דף ג עמוד א

ואמר רבי ירמיה ואיתימא רבי חייא בר אבא: תרגום של תורה - אונקלוס הגר אמרו מפי רבי אליעזר ורבי יהושע. תרגום של נביאים - יונתן בן עוזיאל אמרו מפי חגי זכריה ומלאכי, ונזדעזעה ארץ ישראל ארבע מאות פרסה על ארבע מאות פרסה. יצתה בת קול ואמרה: מי הוא זה שגילה סתריי לבני אדם? עמד יונתן בן עוזיאל על רגליו ואמר: אני הוא שגליתי סתריך לבני אדם; גלוי וידוע לפניך שלא לכבודי עשיתי, ולא לכבוד בית אבא, אלא לכבודך עשיתי שלא ירבו מחלוקת בישראל. ועוד ביקש לגלות תרגום של כתובים, יצתה בת קול ואמרה לו: דייך! מאי טעמא - משום דאית ביה קץ משיח. ותרגום של תורה אונקלוס הגר אמרו? והא אמר רב איקא בר אבין אמר רב חננאל אמר רב: מאי דכתיב "ויקראו בספר תורת הא-לוקים מפרש ושום שכל ויבינו במקרא". ויקראו בספר תורת הא-לוקים' - זה מקרא, 'מפרש' - זה תרגום, 'ושום שכל' - אלו הפסוקין, 'ויבינו במקרא' - אלו פיסקי טעמים, ואמרי לה: אלו המסורת. - שכחום וחזרו ויסדום. - מאי שנא דאורייתא דלא אזדעזעה, ואדנביאי אזדעזעה? - דאורייתא מיפרשא מלתא, דנביאי איכא מילי דמיפרשן, ואיכא מילי דמסתמן. דכתיב "ביום ההוא יגדל המספד בירושלם כמספד הדדרמון בבקעת מגדון", ואמר רב יוסף: אלמלא תרגומא דהאי קרא לא ידענא מאי קאמר: ביומא ההוא יסגי מספדא בירושלים כמספדא דאחאב בר עמרי דקטל יתיה הדדרימון בן טברימון ברמות גלעד, וכמספדא דיאשיה בר אמון דקטל יתיה פרעה חגירא בבקעת מגידו.

אגב, דברי הגמרא האלה הם המקור להספדו המפורסם של הרב קוק על הרצל. הספד זה, שנקרא 'המספד בירושלים' (נמצא בקובץ מאמרי הראי"ה עמודים 94-99) מסביר את דברי הגמרא בכך שיאשיהו ואחאב הם שני ניגודים, אבל שני שלבים בתהליך הגאולה. אחאב היה מלך רשע, אבל מבחינה מדינית – תקופתו היתה התקופה הפורחת ביותר של ממלכת ישראל. הוא היה מלך חזק מאוד, ובעצם מסר את נפשו במובן הפשוט ביותר לעם ישראל: לאחר שהוא נפצע במערכה ברמות גלעד, הוא התעקש להישאר עומד במרכבה ושלא יפנו אותו, כדי שלא להמיס את לבם של הלוחמים. בסופו של דבר הוא מת בהיותו במרכבתו. בכך מסמל אחאב את משיח בן יוסף, שהוא השלב הראשון של הגאולה. יאשיהו, לעומתו, מסמל את משיח בן דוד – בהיותו מלך צדיק, הגם שממלכת יהודה לא היתה בשיא תפארתה בתקופתו. כך ראה הרב קוק בחזונו את הרצל, כמו המלך אחאב – שלמרות רשעותו הרבה, נזקפת לזכותו מסירות הנפש שלו לעם ישראל.

כדי להבין את הסוגיה נכון, עלינו לעשות סדר כרונולוגי בזמנים. מדברי הגמרא מוכח שהיה תרגום קדום (לפחות לתורה ולנביאים) שהיה ידוע בזמנם של עזרא ונחמיה, וכן בזמנו של חגי הנביא, אבל נשכח עם השנים. מסתבר שהכוונה לתרגום ארמי.

התרגומים האחרים שמוזכרים בסוגיה – תרגום אונקלוס ותרגום יונתן – גם הם ארמיים, והם מיוחסים לתקופת התנאים. יונתן בן עוזיאל הוא הקדום יותר, שהרי הוא תלמידו של הלל הזקן, ואחריו תרגום אונקלוס, תלמידם של ר' אליעזר ור' יהושע, שהם תלמידי רבן יוחנן בן זכאי, שגם הוא תלמידו של הלל הזקן. גם שני התרגומים הללו – אונקלוס ויונתן – הם תרגומים ארמיים. השפה הארמית עברה כמה גלגולים בתקופה זו: בסוף ימי הבית הראשון, עם עליית הבבלים, השפה הארמית הפכה להיות השלטת בכל הסביבה. גם היהודים התחילו לדבר ארמית, והשפה העברית החלה לשמש כלשון קודש בלבד. לכן הספרים המאוחרים יותר בתנ"ך (עזרא ונחמיה ודניאל) כתובים בחלקם בארמית.

בתחילת ימי הבית השני, מלכות יוון מתחילה להתרומם, והיוונית מתחילה להישמע יותר ויותר. בשלב מסויים הפכה היוונית להיות השפה השולטת והרשמית. השפה המדוברת נותרה ארמית, ולשון הקודש היתה העברית, אבל הדברים הרשמיים כבר נכתבו ביוונית.

זו תקופת הדעיכה של השפה הארמית, שבמסגרתה שכחו את התרגום הארמי של הנביאים האחרונים. אך בסוף ימי הבית השני חזרה הארמית להיות השפה השלטת, (אם כי מדובר בניבים שונים במקצת מהללו שהיו בימי הבית הראשון, וניתן לראות בבירור את ההבדל בין הארמית של התנ"ך לארמית של התלמוד הירושלמי ולארמית של התלמוד הבבלי), וממילא התעורר צורך לחדש את התרגום הארמי הקדום.

אבל לפני כן, עם עלייתה של השפה היוונית, עלה צורך לתרגם את התורה גם ליוונית. הצורך הזה היה גם בגלל אהבתו של המלך תלמי השני (פילדלפוס) לספרות, וגם בגלל שהקהילה היהודית במצרים כבר לא ידעה עברית, ורצתה להכיר את מקורותיה. כך נולד התרגום המפורסם הנקרא תרגום השבעים. המעניין הוא שניתן לראות שתי גישות שונות של חז"ל לאירוע זה של תרגום התורה ליוונית. כך מספרת הגמרא את סיפור התרגום:
 

2. תלמוד בבלי מסכת מגילה דף ט עמוד א

מעשה בתלמי המלך שכינס שבעים ושנים זקנים, והכניסן בשבעים ושנים בתים, ולא גילה להם על מה כינסן. ונכנס אצל כל אחד ואחד ואמר להם: כתבו לי תורת משה רבכם. נתן הקדוש ברוך הוא בלב כל אחד ואחד עצה, והסכימו כולן לדעת אחת. וכתבו לו "א-לוקים ברא בראשית", "אעשה אדם בצלם ובדמות", "ויכל ביום הששי, וישבות ביום השביעי", "זכר ונקבה בראו", ולא כתבו בראם, "הבה ארדה ואבלה שם שפתם", "ותצחק שרה בקרוביה", "כי באפם הרגו שור וברצונם עקרו אבוס", "ויקח משה את אשתו ואת בניו וירכיבם על נושא בני אדם", "ומושב בני ישראל אשר ישבו במצרים ובשאר ארצות ארבע מאות שנה", "וישלח את זאטוטי בני ישראל", "ואל זאטוטי בני ישראל לא שלח ידו","לא חמד אחד מהם נשאתי", "אשר חלק ה' א-לוקיך אתם להאיר לכל העמים", "וילך ויעבוד אלהים אחרים אשר לא צויתי לעובדם", וכתבו לו "את צעירת הרגלים", ולא כתבו לו "ואת הארנבת", מפני שאשתו של תלמי ארנבת שמה, שלא יאמר: שחקו בי היהודים והטילו שם אשתי בתורה.

לסיכום – אלה הם חמש עשרה השינויים שנעשו בתרגום השבעים - בקובץ כאן.

הסיפור הזה אינו נוקט עמדה האם עצם התרגום ליוונית הוא דבר טוב או לא. חז"ל התייחסו לתרגום היווני של התורה כדבר טוב יחסית לשפות אחרות, ואמרו ש'יפיותו של יפת באהלי שם' (מגילה ט, ב), אבל לא ברור מדברים אלה האם עצם התרגום הוא טוב כשלעצמו, או שרק יחסית לתרגומים אחרים. במאמרי חז"ל ישנם מקורות שראו בתרגום הזה דבר גרוע מאוד, וישנם מקורות שראו בזה דבר טוב.

בין הספרים החיצוניים ישנו ספר שמיוחס לאריסטיאס, אחד משרי החצר של תלמי בסוף ימי הבית השני, בשם 'אגרת אריסטיאס אל פילוקרטס'. אמנם סביר להניח שהספר נכתב בתקופה מאוחרת יותר (אם כי עדיין לפני ספרי המקבים ושושלת בית חשמונאי), ודוקא ע"י יהודי דתי המושפע מאוד מההלניזם, אך הספר מתיימר להיות מכתב שכתב אריסטיאס לפילוקרטס, אחיו, ובו הוא מספר על תרגום התורה ליוונית. האיגרת מתחילה מהתיאור של תלמי פילדלפוס שאסף חמש מאות אלף ספרים בספרייתו, וכששמע על התורה, החליט שהוא רוצה לתרגם אותה ליוונית מפני חשיבותה. כמחווה של רצון טוב ליהודים על נכונותם לתרגם את התורה, הוא הסכים לשחרר מאה וחמשים אלף עבדים יהודים. היהודים שמחו על הבקשה, ושלחו שבעים ושנים זקנים – ששה מכל שבט – למצרים. הם עבדו במשך שבעים ושנים ימים (לאחר שבעה ימי משתה), ואופן העבודה שלהם היה כזה שכל אחד מסתגר לבד בחדר למשך רוב שעות היום, ובשעה התשיעית נפגשים ומשוים את החיבור ביניהם, ועורכים דיון עד שמגיעים לסיכום על הנוסח המדוייק, ואותו כותב סופר המלך. בניגוד למה שראינו בגמרא על תרגומו של יונתן בן עוזיאל, בסיפור הזה אין כל צער על תרגום התורה ליוונית, ולהיפך: היהודים שמחים על הבקשה, ומגייסים את מיטב המוחות לתרגום התורה.

וכך מתואר בספר:
 

3. אגרת אריסטיאס אל פילוקרטס (ספרים חיצוניים כרך ב עמ' ל)

תלמי המלך אל אלעזר כהן גדול שלום ובריאות.
אחרי אשר נמצאו בארצנו רבים מן היהודים אשר הועברו בחוזק מירושלים על ידי הפרסים ביד תקיפה. ועוד אחרים באו עם אבינו מצרימה שבויים, ורבים מהם ספח על גדודי הצבא... ומחפצנו לעשות חסד עם אלה ועם כל היהודים בתבל ועם אשר יבואו, אמרנו לתרגם את תורתכם מן הכתב הנקרא אצלכם בשם כתב עברי, לכתב יווני, למען יהיו אף הספרים האלה באוצר ספרינו עם שאר ספרי המלך. ולכן טוב תעשה וכדבר הנחוץ לנו בבחרך אנשים זקנים המיטיבים לכת בדרכי חייהם והבקיאים בתורה ואשר בכוחם לתרגם, ששה מכל שבט, למען יבואו לידי הסכם ברוב דעות, כי החקירה נוגעת בעניינים גדולים מאוד. ונדמה שאם תעשה זאת כבוד רב תנחל...
אלעזר כהן גדול אל תלמי המלך האוהב והנאמן שלום... כבוא אלינו האגרת מאתך שמחנו מאוד על מחשבתך ועצתך הטובה והקהלנו את כל העדה וקראנו להם למען ידעו מה גדולה יראתך את א-לוקינו... ובמעמד כולם בחרנו אנשים זקנים יפים וטובים ששה לכל שבט ושלחנום עם התורה.


ואולם, במסכת סופרים כבר אפשר לראות גישה אמביוולנטית לעצם התרגום. כאן מתוארים שני אירועים שונים של התרגום ליוונית, כשהראשון מתואר כדבר קשה כיום שנעשה בו העגל:
 

4. מסכתות קטנות מסכת סופרים פרק א

מעשה בחמשה זקנים שכתבו לתלמי המלך את התורה יוונית, והיה אותו היום קשה לישראל כיום שנעשה בו העגל, שלא הייתה התורה יכולה להתרגם כל צרכה. שוב מעשה בתלמי המלך, שכינס שבעים ושנים זקנים, והושיבם בשבעים ושנים בתים, ולא גלה להם על מה כינסם, נכנס אחר כל אחד ואחד מהם, אמר להם, כתבו לי תורת משה רבכם, נתן המקום עצה בלב כל אחד ואחד, והסכימה דעתן לדעת אחת, וכתבו לו תורה בפני עצמה, ושלשה עשר דבר שינו בה, א-להים ברא בראשית, ויאמר א-להים אעשה אדם בצלם ובדמות, ויכל בששי וישבת בשביעי, זכר ונקוביו בראם, הבה ארדה ואבלה שם, ותצחק שרה בקרוביה לאמור, כי באפם הרגו שור וברצונם עקרו אבוס, ויקח משה את אשתו ואת בניו וירכיבם על נושאי אדם, ומושב בני ישראל אשר ישבו בארץ מצרים ובארץ כנען שלשים שנה וארבע מאות שנה, את צעירת הרגלים, לא חמד אחד מהם נשאתי, אשר חלק ה' א-לקיך אותם להאיר לכל העמים תחת כל השמים, ולשמש או לירח או לכל צבא השמים אשר לא צויתי לעובדם.

לגבי השינויים שנעשו, ע"פ המקור הזה היו רק שלושה עשר שינויים ונשמטו שני השינויים של אצילי בני ישראל. לגבי זכר ונקבה – הברייתא פה אומרת 'זכר ונקוביו' – כלומר שהכוונה לזכר בלבד. כנראה שהבעיה שעמדה בפני המתרגמים היתה הסתירה לכאורה בין פרק א לפרק ב. הגמרא יישבה את הסתירה בכך שהאדם נברא עם שני פנים, והברייתא פה אומרת שהאדם נברא יחידי, והאשה נבראה אח"כ. לגבי שנות הגלות במצרים, ע"פ הברייתא פה כתבו שבמצרים ובארץ כנען היו 430 שנה, ואילו לפי הגמרא (לפחות לפי פירושו של רש"י) רק 400 שנה.

בכל אופן, סיפור התרגום הראשון הוא דבר עצוב עד כדי כך שזה היה כיום שנעשה בו העגל. הסיבה היא איכות התרגום. משמע שהתרגום השני היה טוב יותר ופתר את הבעיה. אך במגילת תענית דוקא קבעו את היום של תרגום השבעים ליום של תענית:
 

5. מגילת תענית - מאמר אחרון

טבת. בשמונה בטבת נכתבה התורה בימי תלמי המלך בלשון יוונית, והחושך בא לעולם שלושה ימים. בתשעה בו לא כתבו רבותינו על מה הוא. בעשרה בו סמך מלך בבל את ידו על ירושלים להחריבה.

דברים אלו אף נפסקו בשולחן ערוך (או"ח תקפ). אמנם אפשר לומר שהכוונה כאן לתרגום הראשון, שנעשה ע"י חמשה אנשים בלתי מוכשרים, אך קשה להאמין שבגלל תרגום קלוקל שתוקן מספר שנים אח"כ קבעו צום לדורות. יכול להיות שהמדובר פה בתרגום השבעים, שהוא התרגום המפורסם שיזם תלמי המלך, וכי בניגוד לאוירה שראינו במקורות הראשונים, כאן עצם התרגום היה דבר קשה לישראל.

אולי הסיבה להבדל בגישה לתרגום זה נובעת מהפרספקטיבה ההסטורית: בזמן התרגום עצמו הדבר לא היה נורא כל כך, אבל הוא גרם לבעיות רבות בהמשך ההסטוריה. תרגום השבעים היה הבסיס לנצרות, וסימל גם את חוסר הקשר של הקהילה המתייוונת למקורות היהדות ולעם ישראל. לכן, במקורות הקדומים יותר מתייחסים לתרגום השבעים כדבר טוב, ואף כנס גדול שהתרחש, ואילו במקורות המאוחרים יותר התייחסו לכך כדבר רע, בגלל מה שהוא גרם.

אגב, כל השינויים שנעשו בתרגום זה לקוחים מהתורה, וגם מהסיפור משמע שמה שתורגם הוא רק התורה ולא כל הנ"ך. ואולם, כיום ישנו תרגום שנקרא 'תרגום השבעים' על כל התנ"ך, ונראה שהתרגום עבר עוד הרבה גלגולים, כי גם השינויים הרשומים במדרשים כבר לא נמצאים בתרגום זה.

לאחר התקופה היוונית, כאמור, חזרה הארמית להיות שפה שלטת, והיה צורך לעדכן את התרגום הארמי. הדבר הזה נעשה בשני שלבים. השלב הראשון, כפי שראינו, היה כשיונתן בן עוזיאל החליט לתרגם את הנ"ך. בסופו של דבר הוא תרגם רק את הנביאים, אבל את התורה הוא כלל לא רצה לתרגם. יש לדעת שיונתן בן עוזיאל היה גדול הדור באותה תקופה, כפי שאומרת הגמרא:
 

6. תלמוד בבלי מסכת סוכה דף כח עמוד א

תנו רבנן: שמונים תלמידים היו לו להלל הזקן, שלשים מהם ראוים שתשרה עליהם שכינה כמשה רבינו, ושלשים מהן ראוים שתעמוד להם חמה כיהושע בן נון, עשרים בינונים. גדול שבכולן - יונתן בן עוזיאל, קטן שבכולן - רבן יוחנן בן זכאי. אמרו עליו על רבן יוחנן בן זכאי שלא הניח מקרא ומשנה, תלמוד, הלכות ואגדות, דקדוקי תורה ודקדוקי סופרים, קלים וחמורים וגזרות שוות, תקופות וגימטריאות, שיחת מלאכי השרת ושיחת שדים ושיחת דקלים, משלות כובסין, משלות שועלים, דבר גדול ודבר קטן. דבר גדול - מעשה מרכבה, דבר קטן - הויות דאביי ורבא. לקיים מה שנאמר "להנחיל אהבי יש ואצרתיהם אמלא". וכי מאחר שקטן שבכולן כך, גדול שבכולן - על אחת כמה וכמה. אמרו עליו על יונתן בן עוזיאל, בשעה שיושב ועוסק בתורה - כל עוף שפורח עליו מיד נשרף.

ואולם, בידינו ישנו תרגום שנקרא 'תרגום יונתן' על כל התנ"ך, אבל גם הוא מורכב מרבדים שונים, וברור שהוא לא נכתב בידי יונתן בן עוזיאל. יש הטוענים שזו גרסה כלשהיא של תרגום שנכתב מאוחר יותר בארץ ישראל בשם 'תרגום ירושלמי' (כל מה שנכתב בארץ ישראל נקרא 'ירושלמי', כמו התלמוד הירושלמי שנכתב בגליל), ואחד המדפיסים פתח את הסוגריים שהיו ת"י, לתרגום יונתן.

ניתן להוכיח את קיומם של רבדים שונים בתרגום זה משלושה פסוקים ומתרגומם:
 

7. בראשית פרק כא פסוק כא

וַיֵּשֶׁב בְּמִדְבַּר פָּארָן וַתִּקַּח לוֹ אִמּוֹ אִשָּׁה מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם
תרגום יונתן בן עוזיאל:
וְיָתִיב בְּמַדְבְּרָא דְפָּארָן ונְסִיב אִיתְּתָא יַת עֲדִישָׁא וְתֵרְכָהּ וּנְסִיבת לֵיהּ אִמֵיהּ יַת פְּטִימָא אִתְּתָא מֵאַרְעָא דְמִצְרָיִם

(וישב במדבר פארן, וישא אשה את עדישה ויגרשה, ותקח לו אמו את פטימה לאשה מארץ מצרים)

סביר להניח שהתרגום הזה מתייחס לאשתו של מוחמד (חדיג'ה) ולבתו (פטימה), ובכך יש לתארך אותו למאה השביעית לספירה, שהרי האסלאם התחיל להתפרסם בשנת 620 לספה"נ.

גם הפסוק הבא מוכיח שבתרגום יונתן משולבים קטעים מאוחרים מאוד:
 

8. במדבר פרק כד פסוק יט

וְיֵרְדְּ מִיַּעֲקֹב וְהֶאֱבִיד שָׂרִיד מֵעִיר
תרגום יונתן בן עוזיאל:
וִיקוּם שַׁלִיט מִדְבֵית יַעֲקֹב וְיוֹבִיד וִישֵׁיצֵי שֵׁיזְבוּתָא דְמִשְׁתַּיֵיר מִן קוּסְטַנְטִינֵי קַרְתָּא חַיַיבְתָּא וְיִצְדֵּי וְיֶחֳרוֹב כְּרַכָּא מְרוֹדָא דְקִיסְרִין תַּקִיף קִרְוֵי עַמְמַיָא

(ויקום מנהיג מבית יעקב ויאבד וישמיד את הניצולים שישתיירו מקונסטנטין העיר החייבת, ויתפוס ויחריב את כרך המורדים קיסריה החזקה בקריות העמים)

אמנם שם העיר 'קיסרין' משותף בתקופות מסויימות גם לקצרין ולבניאס, אך העיר קונסטנטין היא ודאי הביזנטיון ששמה שונה לקונסטנטינופול בתחילת המאה הרביעית, לאחר שנקבעה כבירה הביזנטית, ומאוחר יותר שונה שמה לאיסטנבול. עיר זו נקראת 'עיר הרשע' בגלל שהיא הפכה להיות אח"כ בירת הנצרות. לכן התרגום הזה ודאי לא יכול היה להיכתב לפני המאה הרביעית לספירה, שרק אז היא קיבלה את השם הזה.

ואולם, דוגמא הפוכה ניתן לראות בפסוק זה:
 

9. דברים פרק לג פסוק יא

בָּרֵךְ ה' חֵילוֹ וּפֹעַל יָדָיו תִּרְצֶה מְחַץ מָתְנַיִם קָמָיו וּמְשַׂנְאָיו מִן יְקוּמוּן
תרגום יונתן בן עוזיאל:
בְּרִיךְ ה' נִכְסוֹי דְבֵית לֵוִי דְיַהֲבִין מַעַשְׂרָא מִן מַעַשְׂרָא וְקָרְבַּן יְדוֹי דְאֵלִיָהוּ כַּהֲנָא דִמְקָרֵב בְּטַוְורָא כַּרְמְלָא תְּקַבֵּל בְּרַעֲוָא תְּבִיר חַרְצָא דְאַחְאָב סַנְאֵיהּ וּפוּרְקָת נְבִיֵי שִׁקְרָא דְקַיְימִין לְקוּבְלֵיהּ וְלָא יְהִי לְסַנְאוֹי דְיוֹחָנָן כַּהֲנָא רַבָּא רֶגֶל לְמֵיקוּם

(ברך ה' את נכסי בית לוי שנותנים מעשר מן המעשר, וקרבן ידי אליהו הכהן שהקריב בהר הכרמל תקבל ברצון, שבור חלציו של אחאב שונאו, ופדה את נביאי השקר שעומדים לפניו, ולא יהי לשונאי יוחנן הכהן הגדול רגל לעמוד)

אל תוך הפסוקים שרבב המתרגם את יוחנן הכהן הגדול. יכול להיות שמדובר ביוחנן אביו של מתתיהו, יכול להיות שמדובר ביוחנן אחד מחמשת הבנים של מתתיהו, ויכול להיות שהכוונה ליוחנן הורקנוס, בנו של שמעון ונכדו של מתתיהו. בכל מקרה משמע שהוא עדיין חי בזמן כתיבת התרגום הזה, ואם כן יש לתארך אותו כמאה שנים לפני הספירה.

ראינו שהתרגום הזה, שנקרא תרגום יונתן, לא נכתב ע"י אדם אחד, ומשולבים בו רבדים מתקופת הבית, מהמאה הרביעית ואף מהמאה השביעית לספירה.

שני דורות לאחר שתרגם יונתן בן עוזיאל את הנביאים (ונמנעה ממנו האפשרות לתרגם את הכתובים), הגיע תרגומו של אונקלוס על התורה. אונקלוס היה תלמיד של ר' אליעזר ור' יהושע. בתלמוד הירושלמי שמו הוא עקילס (שם יווני נפוץ ע"ש אל במיתולוגיה היוונית, שלא כמו אונקלוס שאינו מוכר כלל), אך כאן משמע שהתרגום הוא תרגום ליוונית ולא לארמית, כפי שהוא מוכר לנו:
 

10. תלמוד ירושלמי מסכת מגילה פרק א הלכה ט

תני רבן שמעון בן גמליאל אומר אף בספרים לא התירו שיכתבו אלא יוונית בדקו ומצאו שאין התורה יכולה להיתרגם כל צורכה אלא יוונית. בורגני אחד בידא להם ארמית מתוך יוונית. רבי ירמיה בשם רבי חייא בר בא: תירגם עקילס הגר התורה לפני רבי אליעזר ולפני רבי יהושע וקילסו אותו ואמרו לו יפיפית מבני אדם

אמנם ניתן להסביר את דברי הגמרא שעקילס תרגם לארמית, אך הביטוי 'יפיפית מבני אדם' (תהלים מה, ג) מזכיר מאוד את מדרש חז"ל על יפיותו של יפת באהלי שם, כלומר שמדובר בתרגום יווני ולא בתרגום ארמי.

בכל מקרה, באף אחד מהמקורות הללו לא ראינו עדות לקיומו של תרגום לכתובים. ואולם, מסתבר שהיו ספרים כאלה, אלא שגנזו אותם החכמים. וכך מתואר בגמרא:
 

11. תלמוד בבלי מסכת שבת דף קטו עמוד א

אמר רבי יוסי: מעשה באבא חלפתא שהלך אצל רבן גמליאל בריבי לטבריא, ומצאו שהיה יושב על שלחנו של ר' יוחנן בן ניזוף ובידו ספר איוב תרגום והוא קורא בו. אמר לו: זכור אני ברבן גמליאל אבי אביך שהיה עומד על גב מעלה בהר הבית, והביאו לפניו ספר איוב תרגום, ואמר לבנאי: שקעהו תחת הנדבך! אף הוא צוה עליו וגנזו.

למה נגנז התרגום של ספר איוב? יכול להיות שהתרגום אינו נאמן למקור, אך יותר משמע שיש כאן בעיה עקרונית, שהרי אם זה רק עניין של נאמנות למקור, מה רוצה להגיד אבא חלפתא לרבן גמליאל ברבי? אולי התרגום של רבן גמליאל ברבי היה טוב יותר מזה שהיה אצל רבן גמליאל אבי סבו?

אגב, גם במערות קומראן נמצא תרגום של ספר איוב, ואולי זו בדיוק הסיבה שהקפידו לגנוז את התרגום הזה, כי הוא היה שייך לכתות המתבודדות של קומראן.

בכל אופן, נראה שתרגום הכתובים הוא הרבה יותר מאוחר מתרגומי התורה והנביאים. ראיה פשוטה לכך ניתן להביא מסידור התפילה שלנו. בכל יום אנו אומרים בשחרית שלוש פעמים את הקדושה: פעם אחד במיושב (בברכת יוצר המאורות) ופעם אחת במעומד (בחזרת הש"ץ) ופעם אחד כלימוד ('ובא לציון'). והנה, הפסוק השלישי בקדושה, שכרגיל הוא "ימלוך ה' לעולם, א-לוקייך ציון לדור ודור, הללוי-ה" (תהלים קמו, י), אינו מופיע בקדושה דסדרא, ובמקומו מופיע פסוק דומה לו "ה' ימלוך לעולם ועד" (שמות טו, יח). הסיבה לכך היא, כנראה, מפני שצריך לומר את הפסוקים עם תרגומם, והתרגום לתהלים עדיין לא היה קיים, ולכן העדיפו לומר את הפסוק מהתורה עם תרגום אונקלוס.

רב האי גאון, בכל אופן, מודע לקיומם של תרגומים לכתובים, אם כי הוא מדגיש שאין אלו תרגומים של תלמידי חכמים, אלא של הדיוטות:
 

12. תשובת רב האי גאון, (אוצר הגאונים מסכת מגילה דף ג, א)

וששאלתם מה מעלה יש לתרגום התורה ממעלת תרגום הנביאים אם יש ביניהם כלום, ולמה נגנז תרגום הכתובים, אם בשביל שאומרים כי יש בו גילוי הקץ, הנה תרגום מגילת אסתר עמנו ואין בה זכרון לקץ. ועוד, מי תרגם הכתובים.
...ואשר אמרתם הלא תרגום מגילת אסתר עמנו אין בו זכרון לקץ, אטו קץ במגילת אסתר מאי עאביד? אי איכא למימר, בדניאל הוא דאיכא למימר, או בשיר השירים או בתהלים. ועוד, תרגום שאצלכם מנין לכם ומי אמרו, כי מכדי יונתן בן עוזיאל לא גילה תרגום הכתובים כל עיקר. אין זה המצוי אצלכם אלא תרגום של הדיוטות ולא עוד אלא שיש כאן בבבל תרגום אסתר כמה גוונים משונים זה מזה, אחד יש בו תוספות הרבה ומדרשות, ואחד אין בו.


לסיכום, לפחות ארבע סיבות גרמו לחז"ל להסתייג מתרגומי התורה:
א. ישנם דברים שאי אפשר לתרגם באופן מלא, ישנה מציאות של כפל משמעויות או רמזים או מלים מיוחדות שאין להם תרגום.
ב. התורה ניתנה לעם ישראל, ואסור להראות העמים והשרים את יופיה.
ג. יהודים שיקבלו את התורה בכל שפה אחרת יפסיקו ללמוד את לשון הקודש, ואף הקשר שלהם לשאר הגלויות ולארץ ישראל ייחלש.
ד. ישנם סודות של גילוי הקץ הרמוזים במקרא, ואין זה טוב לפרסם אותם.



תיכנות: entry
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר