סקר
כמה לומדי דף יומי יש בארץ ובעולם להערכתך?
עד 60,000
60,000-90,000
90,000-120,000
מעל 120,000


 

טור זה נכתב לזכרו ועילוי נשמתו של נעם יעקב מאירסון הי"ד שנפל
בקרב גבורה בבינת ג'בל במלחמת לבנון השנייה – י"ג אב תשס"ו   

 

תחת הנעצוץ יעלה ברוש ותחת הסרפד יעלה הדס – הדס מצוי

 

"רבי שמואל בר נחמני פתח לה פיתחא להאי פרשתא מהכא: תחת הנעצוץ יעלה ברוש ותחת הסרפד יעלה הדס. תחת הנעצוץ - תחת המן הרשע שעשה עצמו עבודה זרה, דכתיב ובכל הנעצוצים ובכל הנהללים, יעלה ברוש - זה מרדכי שנקרא ראש לכל הבשמים, שנאמר ואתה קח לך בשמים ראש מר דרור ומתרגמינן: מרי דכי. תחת הסרפד - תחת ושתי הרשעה בת בנו של נבוכדנצר הרשע, ששרף רפידת בית ה', דכתיב רפידתו זהב, יעלה הדס - זו אסתר הצדקת, שנקראת הדסה, שנאמר ויהי אמן את הדסה" (מגילה, י ע"ב).

פירוש: ר' שמואל בר נחמני פתח לה פיתחא [פתח] להאי פרשתא מהכא [לפרשה זו מכאן], נאמר: "תחת הנעצוץ יעלה ברוש ותחת הסרפד יעלה הדס והיה לה' לשם לאות עולם לא יכרת" (ישעיה נה, יג), וכך פירש: "תחת הנעצוץ" תחת המן הרשע. ומדוע נקרא שמו "נעצוץ"? שעשה עצמו עבודה זרה, שכן ציוה שיכרעו וישתחוו לו, וראייה שעניין עבודה זרה הוא, ממה דכתיב [שנאמר]: "ובכל הנעצוצים ובכל הנהללים" (ישעיה ז, יט). "יעלה ברוש" זה מרדכי. ולמה הוא מכונה "ברוש"? משום שהוא נקרא ברמז ראש לכל הבשמים (ברוש בראש), שנאמר: "ואתה קח לך בשמים ראש מר דרור" (שמות ל, כג) ומתרגמינן [ואנו מתרגמים]: "מר דרור" מרי דכי, שמרומז כאן השם מרדכי, וכיון שמרדכי הוא בשמים ראש, לכן הוא נקרא ברוש. והמשך הכתוב "ותחת הסרפד" תחת ושתי הרשעה. ומדוע נקראת "סרפד"? משום שהיתה בת בנו של נבוכדנצר הרשע, ששרף רפידת בית ה' (סרפד שרף רפד), דכתיב [שנאמר]: "רפידתו זהב" (שיר השירים ג, י). "יעלה הדס" זו אסתר הצדקת שנקראת הדסה, שנאמר: "ויהי אמן את הדסה היא אסתר" (באדיבות "התלמוד המבואר" של הרב שטיינזלץ).
 

שם עברי: הדס מצוי    שם באנגלית:  Common Myrtle    שם מדעי:  Myrtus communis

שם נרדף במקורות: עץ עבות, הדסה, אסא     שמות בשפות אחרות:  ערבית - ריחאן


נושא מרכזי לעיון: לאלו מטרות שימש ההדס?


המדרש בו פתח רבי שמואל בר נחמני מבחין בין צמחים בעלי ערך המסמלים צדיקים וצמחים פחותי ערך המסמלים את הרשעים. "מצודת ציון" (ישעיהו, נה י"ג) מדגיש את הניגוד בין המינים בשתי ההשוואות: "הנעצוץ - מין אילן קוץ כמו בכל הנעצוצים. ברוש - שם אילן סרק חשוב. הסרפד - שם צמח גרוע. הדס - שם אילן המריח". ההדס מהווה ניגוד לסרפד שהוא צמח שערכו נמוך. על פי "מצודת ציון" ההדס מצטיין בריחו הטוב אך בשורות הבאות נוכל להכיר את חשיבותו בתחומים רבים נוספים.

ההדס המצוי הוא שיח, או עץ קטן, ירוק עד בגובה 0.5-2 מ'. העלים תמימים דמויי אזמל או מעויין באורך באורך 1-2 ס"מ וכמעט "יושבים" (הפטוטרת שהיא הציר המחבר בין הטרף לגבעול קצרה מאד). עלי הצמח קשים, גלדניים (סקלרופיליים), קרחים ומכילים שמן אתרי המעניק להדס את ריחו האופייני. ריח זה מזכיר במידת מה את ריחו של האיקליפטוס הנכלל אף הוא במשפחת ההדסיים. העלים ערוכים בצפיפות בסידורים שונים תופעה שאינה מצויה בעולם הצמחים. ניתן למצוא עלים מסורגים, נגדיים או בדורים של שלושה (תמונה 1 - הדס משולש).

הפרח לבן בעל 5 עלי גביע, 5 עלי כותרת ומספר גדול של אבקנים (תמונה 2). הפרי ענבה בגודל כ – 1 ס"מ בצבע שחור המכילה כמה זרעים. קיים גם זן בעל פירות צהבהבים. הפרחים מואבקים על ידי חרקים והפצת הזרעים מתבצעת על ידי צפורים האוכלות את הפירות. 

ההדס המצוי נפוץ כצמח בר בחבלים הים תיכוניים של ארצות הים התיכון (דרום אירופה וצפון אפריקה), במזרח התיכון ובהודו. בארץ ההדס נפוץ בעיקר בצפון הארץ. ההדס נפוץ כצמח תרבות המשמש לנוי בכל ארצות אירופה עד סקנדינביה ובארצות רבות בשאר היבשות בעלות אקלים מתאים (מידות החום בהן אינן יורדות בהרבה מ – 0 מ"צ). ההדס מעדיף בתי גידול מוצלים אך ניתן למצוא אותו גם ביערות אורן או בנחלי אכזב. פרטים הגדלים בבתי גידול מוצלים מצמיחים פרקי גבעול ארוכים ועלים גדולים. בשמש השיחים ענפים יותר בעלי פרקים קצרים ועלים קטנים החופים זה את זה. 
 

    
 תמונה 1. הדס מצוי – גור עלים משולש    תמונה 2. הדס מצוי - פריחה


את עיקר פרסומו קיבל ההדס בגלל היותו אחד מארבעת המינים הניטלים למצווה בסוכות ובגלל משמעותו הסמלית-רוחנית, בעולם הקבלה, אך היו לו שימושים נוספים שעליהם אנו לומדים בספרות חז"ל. ענפי ההדס ריחניים ויפים ולכן שימשו כבושם, כקישוט וכביטוי לכבוד. הניחו ענפי הדס באירועים חגיגיים ובארמונות. לענפי ההדס ועליו ייחסו תכונות רפואיות ופירותיו שימשו למאכל. בימינו עיקר השימוש בהדס הוא כעץ נוי. בסעיפים הבאים אתאר את השימושים השונים שהיו להדס בעת העתיקה.
 

ההדס כבושם

בסוגייתנו אנו לומדים על ריחו הטוב של ההדס ועל ייחודו בהשוואה לבשמים אחרים. מפרש כאן רש"י: "ועל ההדס שבכל מקום - והוא הדין לכל הדומה להם, שהעץ עצמו מריח בלא שרפה אלא דהדס שכיח, ודברו חכמים בהווה בכל מקום, ומוגמר לא מברכינן אלא בורא מיני בשמים". בניגוד לבשמים אחרים שיש להבעירם על מנת להפיק את ריחם הרי שריחו של ההדס נודף מאליו. בהמשך דנה הגמרא במעמדו של ההדס בהשוואה לשמן ערב ביחס לדין קדימה בברכות כאשר שניהם הובאו יחד בסוף הסעודה. מפרש רש"י: "שמן והדס - בסוף הסעודה, שמן לסוך ידיו להעביר זוהמת האוכלים, והדס להריח, כמו שאמרנו". לדעת בית הלל יש להקדים את ברכת ההדס לברכת השמן הערב, למרות שבשמן ניתן להשתמש גם לסיכה, משום שראוי יותר לברך ברכת "עצי בשמים" על ההדס הנראה בעין ולא על שמן המכיל בושם שמקורו אמנם בעצי בשמים אך עיקרו לא נמצא בשמן (המאירי, שם). משני חלקי הסוגיה עולה שהשימוש שנעשה בעבר בהדס כצמח בושם היה דומה למקובל בימינו כאשר מברכים על ההדס בהבדלה. 

על ריחו הערב של ההדס אנו לומדים גם מכמה מדרשים: בבראשית רבה (וילנא, תולדות, פרשה סג) נאמר: "ויגדלו הנערים, רבי לוי אמר משל להדס ועצבונית שהיו גדילים זה על גבי זה וכיון שהגדילו והפריחו זה נותן ריחו וזה חוחו כך כל י"ג שנה שניהם הולכים לבית הספר ושניהם באים מבית הספר, לאחר י"ג שנה זה היה הולך לבתי מדרשות וזה היה הולך לבתי עבודת כוכבים וכו'". ההשוואה בין ההדס וצמח העצבונית (Ruscus aculeatus) נובעת מכך שהעלים (1) הצעירים של שיח העצבונית (תמונה 3) דומים לעלי ההדס (תמונה 4) אך כאשר הם מתבגרים מתפתחים בקצותיהם חודים דוקרניים. בתרגום שני למגילת אסתר (פ"ב ז') נאמר: "... והדסה הוה שמה כמה דאסא היך מטול דבסים ריחיה דהדס בגו עלמא וכו'" כלומר: אסתר נמשלה להדס שריחו מבשם את העולם. באסתר רבה (פרשה ו): "ויהי אומן את הדסה, מה הדסה (הדס) ריחה מתוק וטעמה מר כך היתה אסתר מתוקה למרדכי ומרה להמן וכו'". מדרש מקביל מופיע גם בויקרא רבה (אמור, פרשה ל') שם אנו מוצאים: "וענף עץ עבות אלו ישראל. מה הדס יש בו ריח ואין בו טעם, כך ישראל יש בהם שיש בהם מעשים טובים ואין בהם תורה וכו'". שני המדרשים האחרונים מקבילים אלא שבניגוד לנאמר במדרש "אסתר רבה" שטעם ההדס מר הרי שב"ויקרא רבה" נכתב שאין בו טעם. 
 

    
תמונה 3. עצבונית החורש צילמה: שרה גולד  - "צמח השדה"   תמונה 4. הדס מצוי – עלים, כפתורי פריחה ופרחים


בגלל ריחו הערב של ההדס (הנקרא גם "הדסה") הוא הפך לסמל לצדיקים. זכריה (א ח') התנבא: "ראיתי הלילה והנה איש רכב על סוס אדם והוא עומד בין ההדסים אשר במצולה וכו'". דרש רבי מאיר (מגילה, יג ע"א): "... ויהי אמן את הדסה, קרי לה הדסה, וקרי לה אסתר. תניא, רבי מאיר אומר: אסתר שמה, ולמה נקרא שמה הדסה? על שם הצדיקים שנקראו הדסים, וכן הוא אומר והוא עמד בין ההדסים וכו'". רעיון זה גם מופיע בנבואת ישעיהו (נה י"ג): תחת הנעצוץ יעלה ברוש ותחת הסרפד יעלה הדס וכו'". מפרש שם רש"י: "נעצוץ וסרפד - מיני קוצים הם כלומר הרשעים יאבדו והצדיקים יטלו ממשלתם".

להבדיל, גם ממנהגי אומות העולם נוכל ללמוד על תפקידו של ההדס כמבשם. אומרת המשנה (עבודה זרה, יב ע"ב): "עיר שיש בה עבודת כוכבים, והיו בה חנויות מעוטרות ושאינן מעוטרות, זה היה מעשה בבית שאן, ואמרו חכמים: המעוטרות אסורות, ושאינן מעוטרות מותרות ... אמר רשב"ל: לא שנו אלא מעוטרות בוורד והדס, דקא מתהני מריחא, אבל מעוטרות בפירות מותרות וכו'". מלכי יוון ורומי ושריהם קשטו את ארמנותיהם בהדסים שאותם סיפקו אזרחי הממלכה כמס. כך נבין את שאלתו של רבי זירא (ברכות, ט ע"ב): "העיד רבי יוסי בן אליקים משום קהלא קדישא דבירושלים: כל הסומך גאולה לתפלה אינו נזוק כל היום כולו. אמר רבי זירא: איני? והא אנא סמכי ואיתזקי? אמר ליה: במאי איתזקת? דאמטיית אסא לבי מלכא וכו'". בלשון דומה הסיפור מופיע גם בירושלמי (ברכות, פ"א דף ב טור ד /ה"א): "כל מי שהוא תוכף גאולה לתפילה אין השטן מקטרג באותו היום. אמר רבי זעירא: אנא תכפית גאולה לתפילה ואיתצדית באנגריא מובלא הדס לפלטין וכו'".

מקור ריחו הנעים של ההדס הוא שמן אתרי נדיף הנמצא בעליו. את שמן זה מפיקים היום בעזרת זיקוק באדים ומשתמשים בו למגוון מטרות כמו קוסמטיקה, עיסוי, אינהלציה ותרופות. 
 

ענפי ההדס כעיטור

ענפי הדס שימשו כעטרות לחתנים אך הדבר נאסר לאחר החורבן: "בפולמוס של אספסינוס גזרו על עטרות חתנים. ואילו הן עטרות חתנים: של מלח ושל גפרית אבל של ורד ושל הדס התירו" (תוספתא, סוטה (ליברמן) פט"ו הלכה ח'). במשנה (סוטה, מט ע"א) נאסרו עטרות חתנים מבלי לפרט באלו עטרות מדובר ובגמרא (שם, ע"ב) חולקים רב ושמואל ביחס לשאלה זו: "אמר רב: לא שנו אלא של מלח וגפרית, אבל של הדס ושל וורד מותר, ושמואל אומר: אף של הדס ושל וורד אסור וכו'". מפרש רש"י: "של מלח ושל גפרית - ענין עטרה עושין מאבן של מלח שהוא צלול כאבן הבדולח וקורין שליימי"א (2) וצובעין אותה כמין ציורין בגפרית כשם שעושין בכלי זהב וכסף וקורין נאול"א" (3). על השימוש בהדסים על מנת לשמח חתן וכלה ועל האיסור להביאם בעת צער אנו לומדים מהגמרא בשבת (קי, ע"א): "דכי נח נפשיה דרב, גזר רב יצחק בר ביסנא דליכא דלימטייה אסא וגידמי לבי הילולא בטבלא, ואזל איהו אמטי אסא וגידמי לבי הילולא בטבלא, טרקיה חיויא ומית" (4). על אחד מאופני השימוש בהדס בעת שמחה אנו לומדים בגמרא בכתובות (יז ע"א): "אמרו עליו על רבי יהודה בר אילעאי, שהיה נוטל בד של הדס ומרקד לפני הכלה, ואומר: כלה נאה וחסודה. רב שמואל בר רב יצחק מרקד אתלת, א"ר זירא: קא מכסיף לן סבא וכו'". רש"י: "אתלת - שלש בדין זורק אחת ומקבל אחת".

לענפי ההדס היה תפקיד גם בעת עצב ל"ע ונהגו לעטר את מיטת המת בענפי הדס. מספרת הגמרא: "... נח נפשיה דרב אסי. אזל שילא אמר לדביתהו: צבית לי זוודתא, דלא ליזיל ולימא ליה לרב מילי עילואי. צביתה ליה זוודתא, נח נפשיה דשילא. חזו דפרחא אסא מהאי פוריא להאי פוריא, אמרי: שמע מינה, עבדו רבנן פיוסא" (5) (נדה, לו ע"ב). מפרש רש"י: "דקא פרח אסא - רגילין היו להניח הדס על המטה, וההדס של אלו פורח היה והולך ממטה למטה".
 

ההדס כסבון וכתרופה

בגמרא בשבת (נ ע"ב) מובאים דברי רב ששת המתיר לרחוץ פנים עם סוג מסויים של סבון מבושם: "... ברדא שרי. מאי ברדא? אמר רב יוסף: תילתא אהלא, ותילתא אסא, ותילתא סיגלי". מפרש רש"י: "ברדא שרי - לרחוץ פניו. אהלא - שורש עשב ששמו אהל. אסא - הדס. סגלי - עשב שקורין ויאו"ל (סיגלים) ויש בו שלשה עלין". נראה שהבסיס לסבון היה האהל שהוא צמח עשיר באשלגן ושאר המרכיבים נועדו להעניק לו ריח נעים. במסגרת זו לא אדון בשאר מרכיבי הסבון ואסתפק בציון העובדה שההדס היה חלק ממנו.

בכתביהם של היפוקרטס, פליניוס ודיוסקורידס ורופאים ערבים תפס ההדס מקום בולט. בגמרא אנו מוצאים שההדס היווה חלק מתרופה שנועדה להקל על "עודף דם בראש". "לדמא דרישא - ליתי שורבינא ובינא ואסא דרא, וזיתא וחילפא, וחילפי דימא ויבלא, ולישלוקינהו בהדי הדדי, ולנטול תלת מאה כסי אהאי גיסא דרישא, ותלת מאה כסי אהאי גיסא דרישא. ואי לא, ליתי ורדא חיורא דקאי בחד דרא ולישלקיה, ולינטול שיתין כסי אהאי גיסא דרישא, ושיתין כסי אהאי גיסא דרישא" (6) (גיטין, סח ע"ב). מפרש רש"י: "לדמא דרישא - חולי כאב הראש הבא מחמת דם ... ואסא דרא - הדס לח". 

גם בימינו יש לשמן המופק מעלי ההדס שימושים רפואיים מקובלים. משתמשים בו לניקוי דרכי הנשימה בטיפול בילדים ומבוגרים. מחקרים שיטתיים שנערכו לאחרונה מוכיחים שתרכובות ההדס יעילות בטיפול בסינוסיטיס (rhinosinusitis) ובכמה ארצות (במיוחד בסין ואירופה) מקובל לטפל בעזרתו בדלקות הסינוסים. התברר שלמיצוי פירות ההדס יש השפעה המונעת התפתחות אולקוס בחולדות מעבדה. ייתכן אם כן שכאבי הראש המתוארים בגמרא כנובעים מעודף דם נבעו למעשה מסינוסיטיס המתבטא אף הוא בלחץ על הראש. הטיפול המתואר בגמרא בעזרת מיצוי הדסים היה אכן יעיל כפי שהתברר במחקרים רפואיים. 
 

ההדס כמאכל

פירות ההדס נקראו בשם "ענבי הדס" או "בנות הדס" (תמונה 5) ולעיתים הם נאכלו כפי שמשתמע מתוך ההלכות שנאמרו לגביהם. "רימון שנטעו לשם רימון, בנות הדס שנטען לשם בנות הדס, אית תניי תני חייב, אית תניי תני פטור. אמר רב חסדא מאן דאמר חייב במקום שרוב משמרין מאן דאמר פטור במקום שאין הרוב משמרין וכו'" (ירושלמי, ערלה, פ"א ס טור ג /ה"א). הדיון הוא לגבי חיוב בערלה וממהלכו ניתן להסיק שאמנם פירות ההדס נאכלים אך לא באופן קבוע כפירות עצים אחרים. הלכה נוספת עוסקת בעונת החיוב במעשרות של פירות הדס: "... וכל השחורין, כגון עינבי הדס ועינבי סנה, משינקידו. תני רבי חיננא בר פפא משיעשו נקודות נקודות שחורות וכו'" (שם/ מעשרות, פ"א מח טור ד /ה"ב). מלכתחילה צבע פירות ההדס ירוקים ולקראת הבשלתם הם הופכים בהדרגה לשחורים. 

לעיל ראינו (במדרשים שעסקו בריח ההדס) שפירות ההדס אינם טעימים והם נחשבו מרים או חסרי טעם. כך עולה גם מדברי רבי אליעזר: "ענף עץ עבת - עץ שטעם עצו ופריו שוה, הוי אומר זה הדס" (סוכה, לב ע"ב). למרות זאת ליקטו את פירות ההדס לאכילה: "תנו רבנן: אין ממעטין ביום טוב, משום רבי אליעזר ברבי שמעון אמרו: ממעטין. והא קא מתקן מנא ביום טוב? אמר רב אשי: כגון שלקטן לאכילה, ורבי אליעזר ברבי שמעון סבר לה כאבוה, דאמר: דבר שאין מתכוין מותר וכו'" (סוכה, לג ע"ב). כפי שראינו לעיל (בירושלמי בערלה) לעיתים אף נטעו את ההדס עבור פירותיו.

ניתן ליישב את הפער בין המקורות בכך שהם מתייחסים לזנים שונים של הדס מצוי. הזן הנפוץ בארץ הוא זן בעל פירות שחורים-כחולים (var. melanocarpa ) אך קיים זן בעל פירות לבנים (או צהבהבים) טעימים יותר (var. leucocarpa). זן זה איננו גדל בר בארץ. לחילופין ייתכן ופירות ההדס לא נאכלו כמות שהם אלא שימשו כתוספת למאכלים אחרים. פליניוס תיאר את האופן בו השתמשו בפירות הדס לאחר יבושם להכנת יין. בסרדיניה וקורסיקה מכינים מפירות ההדס ליקר ריחני בשם Mirto על ידי השרייתם בכוהל. קיימים שני סוגי ליקר המיוצרים מפירות שני זני ההדס. "מירטו אדום" מיוצר על ידי השריית פירות שחורים ואילו "מירטו לבן" מיוצר מפירותיו הצהובים ועליו של הזן השני.

 

    
תמונה 5. הדס מצוי – פירות בשלים
 
  תמונה 6. עצבונית החורש – פרי תלוי על פילוקלד (ענף דמוי עלה).     צילמה: שרה גולד

 


(1) מנקודת מבט בוטנית "עלי" העצבונית אינם עלים אלא ענפים קצרים ושטוחים הנקראים פילוקלדים (תמונה 4). גם ה"קוצים" של אספרג החורש הם פילוקלדים.
(2) ד"ר משה קטן ב"אוצר לעזי רש"י" מתקן את הגירסה ומתרגם: "שי"ל יימ"א" = מלח הסלע.
(3) שם, ניאיל"א (neele) = תצריב שחור. ציור שחור באמצעות חומר כימי החורט את הכלי.
(4) פירוש: ... דְּכִי נָח נַפְשֵׁיהּ [שכאשר נחה נפשו, מת] רַב, גָּזַר רַב יִצְחָק בַּר בִּיסְנָא דְּלֵיכָּא דְּלִימְטְיֵיהּ אָסָא וְגִידְמֵי לְבֵי הִילּוּלָא בַּטַּבְלָא [שלא יביאו הדס וענפים של דקל לבית חתונה בליווי פעמונים], וְאָזַל אִיהוּ אַמְטֵי אָסָא וְגִידְמֵי לְבֵי הִילּוּלָא בַּטַּבְלָא, טְרַקֵיהּ חִיוְיָא [והלך הוא והביא הדס וענפים של דקל לבית החתונה בפעמונים. הכישו הנחש]. וּמסופר שאכן לבסוף מִית [ומת] אותו פקיד.
(5) פירוש: לאחר הויכוח בין רב אסי ורב שילא בר אבינא חלה רב אסי ונפטר. מיד לאחר פטירתו הלך רב שילא לאשתו וביקש ממנה להכין עבורו תכריכים לקבורה משום שהוא עומד למות במהרה. הוא רצה למות על מנת שרב אסי לא יקדים אותו ויאמר לרב (בשמים) דברים בגנותו שהרי לא שמע בקולו של רב. הכינה האשה תכריכים ורב שילא אכן נפטר. הובילו את מיטות רב אסי ורב שילא לקבורה יחד וראו העם שהדס פורח ממיטה למיטה. מכאן הסיקו המלווים ששני החכמים עשו שלום ביניהם (מ. ר).
(6) פירוש: ומכאן באים שוב לענין שהתחלנו בו את את הפרק, בענין סגולות ורפואות שונות: התרופה לְדָמָא דְּרֵישָׁא [לדם שבראש], כאב ראש הבא מחמת רוב דם לֵיתֵי שׁוּרְבִינָא [יביא ארז] וּבִינָא [וערבה] וְאָסָא דָּרָא [והדס לח], וְזֵיתָא [וזית] וְחִילְפָא [צפצפה], וְחִילְפֵי דְּיַמָּא [וערבות ים], וְיַבְלָא (מין עשב), וְלִישְׁלוּקִינְהוּ בַּהֲדֵי הֲדָדֵי [ויבשל אותם יחד], וְלִנְטוֹל תְּלָת מֵאָה כָּסֵי אַהַאי גִּיסָּא דְּרֵישָׁא [וישפוך שלוש מאות כוסות מן המשקה הזה על צד זה של הראש], וּתְלָת מֵאָה כָּסֵי אַהַאי גִּיסָּא דְּרֵישָׁא [ושלוש מאות כוסות על צד זה של ראשו]. וְאִי [ואם] לֹא, אינו מועיל, או אין בידו דברים אלה, לֵיתֵי וַרְדָּא חִיוָּרָא דְּקָאֵי בְּחַד דָּרָא [יביא ורד לבן שעומד בשורה אחת], כלומר, ורד שגדל לבדו וְלִישְׁלְקֵיהּ [ויבשל אותו], וְלִינְטוֹל שִׁיתִּין כָּסֵי אַהַאי גִּיסָּא דְּרֵישָׁא [וישפוך שישים כוסות על צד זה של הראש], וְשִׁיתִין כָּסֵי אַהַאי גִּיסָּא דְּרֵישָׁא [ושישים כוסות על צד זה של הראש].



 

רשימת מקורות:

יהודה פליקס, "עצי פרי למיניהם: צמחי התנ"ך וחז"ל", עמ' 195-202
אנציקלופדיה "החי והצומח בא"י" כרך 10 (עמ' 132-133).

לעיון נוסף:

הדס מצוי באתר "צמח השדה".

 


א. המחבר ישמח לשלוח הודעות על מאמרים חדשים (בתוספת קישוריות) העוסקים בטבע במקורות לכל המעוניין. בקשה שלח/י ל - raananmoshe1@gmail.com
ב. לעיתים ההודעות עלולות להשלח על ידי GMAIL למחיצת ה"ספאם" שלך לכן יש לבדוק גם בה אם הגיעו הודעות כנ"ל.
 



כתב: ד"ר משה רענן.     © כל הזכויות שמורות 

הערות, שאלות ובקשות יתקבלו בברכה.   



תיכנות: entry
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר