לא ידענא כמה ראיות
מגילה ח ע"א
"תנו רבנן: רבי סימאי אומר: מנה הכתוב שתים וקראו טמא, שלש וקראו טמא. הא כיצד? שתים לטומאה, ושלש לקרבן... תניא: וכפר עליו הכהן לפני ה' מזובו - מקצת זבין מביאין קרבן ומקצת זבין אין מביאין קרבן... ואיצטריך... אי מזובו - לא ידענא כמה ראיות, קמשמע לן דרבי סימאי".
פירש רש"י: "לא ידענא כמה ראיות - האי מקצת דמשמע מהאי קרא לא ידעינן מאי היא, או שלש וארבע או שתים ושלש".
וקשה, הרי הכלל הוא: "תפסת מרובה לא תפסת, תפסת מועט - תפסת" (מסכת יומא דף פ ע"א), שדורשים את המועט. כך הקשה בספר אסיפת זקנים, הובא בספר דף על הדף וע"ש.
ועוד, כיצד זה נסבור שמדובר בשלש וארבע, הרי אם כן, אפשר שהוא חמש ושש או מאה ומאה ואחד ואין לדבר סוף!
אלא י"ל שדברי רש"י "או שלש וארבע" אינם בדוקא, וצריך לומר או אחת ושתים. שהיינו סוברים שכבר במועט, כלומר בראייה אחת, מתחייב בכל דיני זב למעט קרבן.
ואין להקשות אם זב הוא בראייה אחת, מה בינו לבין בעל קרי בעלמא שהוא קל יותר כמפורש בפרשת כי תצא (דברים כג, יא-יב). שכבר חילק ביניהם רב הונא במסכת נדה דף לה ע"ב: "זוב דומה למי בצק של שעורים, זוב בא מבשר המת, שכבת זרע בא מבשר החי. זוב - דיהה, ודומה ללובן ביצה המוזרת, שכבת זרע - קשורה, ודומה ללובן ביצה שאינה מוזרת".
