בִּינוֹתִי בַּסְּפָרִים
מגילה יב ע"א
"אמר רבא: אף דניאל טעה בהאי חושבנא, דכתיב: (דניאל ט, ב) בִּשְׁנַת אַחַת לְמָלְכוֹ אֲנִי דָּנִיֵּאל בִּינֹתִי בַּסְּפָרִים [מִסְפַּר הַשָּׁנִים אֲשֶׁר הָיָה דְבַר ה' אֶל יִרְמְיָה הַנָּבִיא לְמַלֹּאות לְחָרְבוֹת יְרוּשָׁלִַם שִׁבְעִים שָׁנָה], מדקאמר בינתי - מכלל דטעה".
וקשה, מנין שלפני כן טעה? הלא אפשר שרק לא דיקדק להתבונן בחישוב הקץ שבדברי נבואת ירמיה עד אותה שעה!
אלא שדברי רבא כאן מבוססים על דבריו במסכת קידושין דף ל ע"א: "עד היכן חייב אדם ללמד את בנו תורה?... למדו מקרא - אין מלמדו משנה; ואמר רבא: מקרא - זו תורה". ומכאן ראיה לפירוש הרמב"ם בהלכות תלמוד תורה א הלכה ז; והשו"ע יו"ד רמה, ו: "וחייב ללמדו בשכר עד שיקרא תורה שבכתב כולה". וחולקים הם על פירוש רש"י שם: "תורה - ולא נביאים וכתובים". לפירושם "תורה" - זו תורה שבכתב כולה, ומשמיענו רבא שלא נטעה לפרש שמקרא פירושו לימוד קריאת לשון הקודש.
וכיון ש"מצות עשה על האיש ללמד את בנו תורה. ואם לא למדו אביו, חייב ללמד לעצמו" (שו"ע יו"ד רמה, א), הרי שגם אם עיקר עיסוקו ותלמודו של דניאל היה בדברים אחרים, חייב היה ללמוד את המקראות כולם לאשורם. וכיון שרק באותה עת הבין בספרים כדבעי, אין זאת אלא שכשהתבונן באותו מקרא בתחילת לימודו הבינו ופירשו באופן שונה.
