סקר
כמה לומדי דף יומי יש בארץ ובעולם להערכתך?
עד 60,000
60,000-90,000
90,000-120,000
מעל 120,000


 

הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה

"מאי דרוש"; "דברי נביאים"

מגילה יד ע"א


ותנו רבנן: ארבעים ושמונה נביאים ושבע נביאות נתנבאו להם לישראל, ולא פחתו ולא הותירו על מה שכתוב בתורה, חוץ ממקרא מגילה. מאי דרוש? אמר רבי חייא בר אבין אמר רבי יהושע בן קרחה: ומה מעבדות לחירות אמרינן שירה - ממיתה לחיים לא כל שכן? - אי הכי הלל נמי נימא! - לפי שאין אומרים הלל על נס שבחוצה לארץ. - יציאת מצרים דנס שבחוצה לארץ, היכי אמרינן שירה? - כדתניא: עד שלא נכנסו ישראל לארץ הוכשרו כל ארצות לומר שירה. משנכנסו ישראל לארץ לא הוכשרו כל הארצות לומר שירה. רב נחמן אמר: קרייתא זו הלילא, רבא אמר: בשלמא התם +תהלים קי"ג+ הללו עבדי ה' - ולא עבדי פרעה, אלא הכא - הללו עבדי ה' ולא עבדי אחשורוש? אכתי עבדי אחשורוש אנן. - בין לרבא בין לרב נחמן קשיא: והא תניא, משנכנסו לארץ לא הוכשרו כל הארצות לומר שירה, כיון שגלו - חזרו להכשירן הראשון. 

מבנה הסוגיה:

1.

תנו רבנן: ארבעים ושמונה נביאים ושבע נביאות נתנבאו להם לישראל,
ולא פחתו ולא הותירו על מה שכתוב בתורה, חוץ ממקרא מגילה.

הברייתא מדגישה שהנביאים לא ביטלו ולא הוסיפו על מצוות התורה שום מצוה מלבד מקרא מגילה.

בכמה מקומות בש"ס מוזכר הכלל שנלמד מפסוק: "+ויקרא כז+ אלה המצות - שאין נביא רשאי לחדש דבר מעתה", ומי שמוסיף או גורע עובר על "בל תוסיף" או על "בל תגרע".

כנראה שהברייתא מדגישה שלא היתה להם סמכות להוסיף או לבטל על מה שנאמר בתורה.

2.

ואם כן כיצד הוסיפו את מצות מקרא מגילה?

2.1
מדוע הגמרא לא שואלת על חג החנוכה כיצד הוסיפו אותו למצוות התורה?

המהרש"א אומר שהמקור להלן שעל פיו תיקנו את פורים משמש גם כבסיס לתקנת חכמים של חג החנוכה [ראה "מתיבתא", הערות יב-יג].

ונראה לי לומר, שחנוכה הוגדר מראשיתו כמצוה מדרבנן, אבל פורים נחשב כ"דברי נביאים" שיש לו תוקף - לעניינים רבים, כגון לעניין "ספק" לחומרא - כמו שיש לדין תורה.

2.2

רמב"ם הלכות יסודי התורה פרק ט:

דבר ברור ומפורש בתורה שהיא מצוה עומדת לעולם ולעולמי עולמים אין לה לא שינוי ולא גרעון ולא תוספת שנאמר את כל הדבר אשר אנכי מצוה אתכם אותו תשמרון לעשות לא תוסף עליו ולא תגרע ממנו, ונאמר והנגלות לנו ולבנינו עד עולם לעשות את כל דברי התורה הזאת, הא למדת שכל דברי תורה מצווין אנו לעשותן עד עולם, וכן הוא אומר חוקת עולם לדורותיכם,
ונאמר לא בשמים היא,
הא למדת שאין נביא רשאי לחדש דבר מעתה,
לפיכך אם יעמוד איש בין מן האומות בין מישראל ויעשה אות ומופת ויאמר שה' שלחו להוסיף מצוה או לגרוע מצוה או לפרש במצוה מן המצות פירוש שלא שמענו ממשה, או שאמר שאותן המצות שנצטוו בהן ישראל אינן לעולם ולדורי דורות אלא מצות לפי זמן היו, הרי זה נביא שקר שהרי בא להכחיש נבואתו של משה, ומיתתו בחנק על שהזיד לדבר בשם ה' אשר לא צוהו, שהוא ברוך שמו צוה למשה שהמצוה הזאת לנו ולבנינו עד עולם ולא איש אל ויכזב.

מהרמב"ם משמע שכוונת דברי הגמרא - שנביא איננו רשאי לגרוע או להוסיף על דברי התורה - היא לחדש, שאפילו נביא שיאמר שה' ציווהו להוסיף או לגרוע [וממילא לא עובר על "בל תוסיף" ועל "בל תגרע"] - איננו רשאי לעשות זאת וכו'.

משמע כך גם מהרש"ש [ראה "מתיבתא", "ילקוט ביאורים", עמוד קג], שנביא לא יכול לחדש בנבואה אבל כחכם הוא רשאי לחדש תקנות. וראה שם לגבי "מאי דרוש" בשם המהר"ץ חיות, שהרי לעיל [מסכת מגילה דף ז] כבר נאמר שלמדו דין קריאת מגילת אסתר מהפסוק "כתוב זאת זכרון בספר". ואחר כך הסכימו עימהם בי"ד של מעלה.

3.

המשך הגמרא:

מאי דרוש?

הגמרא שואלת מהו המקור בתורה שממנו שאבו הנביאים את סמכותם לתקן את קריאת מגילה [ושאר מצוות פורים - ראה בפרשנים].

כנראה שלנביאים יש מעמד כזה שאם יש להם "אסמכתא" חזקה בתורה הרי שהם כן רשאים להוסיף מצוה [שתהיה ברמה של "דברי נביאים"].

4.

אמר רבי חייא בר אבין אמר רבי יהושע בן קרחה: ומה מעבדות לחירות אמרינן שירה - ממיתה לחיים לא כל שכן? -

הנביאים למדו זאת ב"קל וחומר" משירת הים שאמרו בני ישראל ביציאת מצרים [רש"י]. ראה "מתיבתא" הערה יד, אם לומדים משירת הים שאמרו באותו זמן או מה"הלל" שאנו אומרים כיום, ותלוי אם גורסים בגמרא "אמרו" או "אמרינן".

אם ה"קל וחומר" הוא "לגמרי" הרי שניתן לומר שמצות פורים [קריאת המגילה. ושאר מצות פורים?] היא ממש מצוה דאורייתא. ויש אומרים שאמנם כן, אבל רק בשושן - בשעת הנס ממש - מצות השירה היתה מדאורייתא ["מתיבתא", הערה טו].

ונראה לי לומר שבכל זאת ה"קל וחומר" כאן איננו כשאר קל וחומר, שהרי לא מדובר כאן בלימוד מדין מוגדר בתורה אלא מהתנהגות העם ביציאת מצרים [ולפני מתן תורה].

4.1

וידוע ש"קל וחומר" דן אדם מעצמו ולא צריך על כך מסורת מרבותיו.
ונראה לי שהעיקרון בתשובת הגמרא הוא שהנביאים מבינים טוב יותר כיצד להסיק "קל וחומר" מכח סברא, ואולי לעניין זה יש משמעות לנבואה, שמכוחה יש ללמוד "קל וחומר" דווקא באופן מסויים!

5.
המשך הגמרא:

אי הכי הלל נמי נימא! -

הגמרא מקשה שלפי הקל וחומר יש להסיק שיש לומר גם את תפילת ה"הלל" בפורים [ראה "מתיבתא", הערה טז].
ונראה לי שכוונת הגמרא להקשות שגם אחרי שחכמים [ולא הנביאים] תיקנו לומר הלל בפסח אזי יש ללמוד מקל וחומר שיש לומר הלל גם בפורים.

6.

לפי שאין אומרים הלל על נס שבחוצה לארץ. -

עונה הגמרא: אין אומרים הלל על נס שארע בחוץ לארץ - כמו פורים.
אבל לא ברור לי מי קבע כלל זה, כנראה שהיה ידוע לגמרא שכך היתה התקנה של מי שתיקן לומר "הלל" בפסח.

7.

יציאת מצרים דנס שבחוצה לארץ, היכי אמרינן שירה? -

מקשה הגמרא, הרי "יציאת מצרים" - שממנה למדנו את הקל וחומר - היא היתה בחוץ לארץ ובפסח כן אומרים "הלל"!

קצת קשה לי, הרי ביציאת מצרים עצמה באמת לא אמרו "הלל"!

8.
תשובת הגמרא:

כדתניא: עד שלא נכנסו ישראל לארץ הוכשרו כל ארצות לומר שירה. משנכנסו ישראל לארץ לא הוכשרו כל הארצות לומר שירה.

אחרי שבני ישראל נכנסו לארץ [אחרי שכבר יצאו ממצרים] אומרים הלל רק על נס שהתרחש בארץ ישראל.

9.

רב נחמן עונה תשובה אחרת [תשובה שניה]:

רב נחמן אמר: קרייתא זו הלילא,

קריאת המגילה עצמה משמשת כ"הלל".

10.

רבא מקבל את ההסבר בסעיפים 3-4, ועל השאלה שנאמר בפורים גם את ה"הלל" הוא עונה:

רבא אמר: בשלמא התם +תהלים קי"ג+ הללו עבדי ה' - ולא עבדי פרעה, אלא הכא - הללו עבדי ה' ולא עבדי אחשורוש? אכתי עבדי אחשורוש אנן. -

כלומר לא "מתאים" לומר הלל בפורים!

11.

הגמרא מקשה על רב נחמן ועל רבא:

בין לרבא בין לרב נחמן קשיא: והא תניא, משנכנסו לארץ לא הוכשרו כל הארצות לומר שירה.

אחרי הגלות ניתן לומר שירה גם על נס שהתרחש בחוץ לארץ [כמו ביציאת מצרים].

12.
עונה הגמרא:

כיון שגלו - חזרו להכשירן הראשון.

13. תוספת - לגבי ה"קל וחומר":

גופי הלכות פרק יט - כללי אות ק' כלל תצא:

קל וחומר דורש לפעמים ואינו מדאורייתא אלא מדרבנן. כן כתב הרא"ם ז"ל פ' משפטים [כא, י] ד"ה שארה אלו מזונות, וז"ל דלרבי אליעזר בן יעקב מזונות דרבנן שסובר דברייתא דמכילתא דקתני לרבי אליעזר בן יעקב מזונות מנין ק"ו, הוא אינו אלא דרך אסמכתא, דומיא דק"ו דמגילה [יד.] מעבדות לחרות אמרו שירה, ממות לחיים לא כל שכן, ואמרו מגילה הוא מדרבנן.

הוא סובר שה"קל וחומר" בסוגייתנו הוא מדרבנן!

14. תוספת - לגבי "מאי דרוש":

ראה מה שכתבתי על מסכת מנחות דף סה:

"מאי דרוש"

בגמרא:

מריש ירחא דניסן ועד תמניא ביה איתוקם תמידא דלא למספד, שהיו צדוקים אומרים: יחיד מתנדב ומביא תמיד, מאי דרוש? +במדבר כ"ח+ את הכבש האחד תעשה בבקר ואת הכבש השני תעשה בין הערבים, מאי אהדרו? +במדבר כ"ח+ את קרבני לחמי לאשי... תשמרו, שיהיו כולן באין מתרומת הלשכה.

הביטוי "מאי דרוש" מוסב על דרשת הצדוקים. מכאן ניתן להסיק שביטוי זה מלמד שמדובר על דרשה מחודשת שנאמרת על ידי אומרה וללא מסורת.

אמנם ביטוי זה נאמר גם על חכמי ישראל:

שו"ת בית אפרים אורח חיים סימן סד:

קצת צ"ע מה דמשמע מדברי רש"י דף ז' ד"ה הוא דאמר כר"י דחיוב קריאת המגילה הוא ברוח הקודש ובדף יו"ד קאמר הש"ס מאי דרוש כו' משמע שמדרש זה דרשו הנביאים מעצמם ולא נצטוו עליה ברוה"ק
ואפשר שהם דרשו מעצמם והסכים רוה"ק על ידם
...

כלומר, הביטוי "מאי דרוש" מלמד שהנביא או החכם אמר את הדרשה מעצמו, אולם בסמכותו לדרוש. הסמכות היא לדרוש בי"ג מידות שהתורה נדרשת, או כאסמכתא.

לדוגמא, "חתם סופר", נזיקין, ב, על דף נב ע"א:

"... ועוד קשה לשון הש''ס שהורו הלכה מאי דרוש ונתנו בני אהרן אש וגו' מאי לשון מאי דרוש הא אנן נמי דרשינן אלא שהורו כן בפני רבן, אבל לפי הנ''ל יובן, דגוף הדין כבר אמרו משה רבנו ע''ה רק לא אמר לן באיזה קרא מרומז זה והם דרשו כן מקרא קמא ונתנו אש על המזבח משום דהוה סמכה התורה דינים על הניסים וממילא אייתר אידך קרא לפסול עצי זית ..."

כלומר, הביטוי "מאי דרוש" בא ללמד על דרשה מחודשת [ואם היא כהלכתה, אזי היא מחדשת את הפסוק המתאים לדין שקבעו קדמונים]

ובסוגייתנו [מסכת מגילה דף יד]
לפי זה, בסוגייתנו נראה לי לומר, שהנביאים הוסיפו את ה"קל וחומר" כדי שישמש בסיס לדין שנקבע על ידי אסתר המלכה - קריאת המגילה.

15. דברי נביאים - תוקפם. לגבי מה שכתבנו לעיל בסעיף 2.1:

פרי מגדים אורח חיים פתיחה כוללת חלק א:

יח. הרביעית היא דברי קבלה המוזכר בנביאים וכתובים כמו מגילה דברי קבלה, וכמו עונג וכבוד שבת ויום טוב המוזכר בנביאים (ישעיה נ"ח י"ד), וכמו הלל, בפרק שלישי מהלכות מגילה וחנוכה הלכה ו' בהשגות הראב"ד, ועיין מגיד משנה וכסף משנה ולחם משנה שם שיש עשה מדברי קבלה הוה מדרבנן לא מן התורה, ועיין בשו"ת צמח צדק סימן כ"ח כתב בפשיטות עונג שבת הוה דין תורה, ובפריי לאו"ח סימן רמ"ב [אשל אברהם אות א] ובדיני קידוש סימן רע"א [אשל אברהם אות ג] ורע"ב כתבנו מזה.
וגם קריאת התורה בשבת ויום טוב וב' וה' דתיקון נביאים הוה, י"ל הוה דברי קבלה כי משה רבינו ע"ה תיקן זה עם נביאים שעמו. ואפשר י"ל משום הכי כתב הר"מ מלמד ז"ל בשו"ת (ב"י) [כתב יד] [משפט צדק חלק ג] סימן מ"ג הובא דבריו בכנסת הגדולה [בהגה"ט] ושיירי כנסת הגדולה ומ"א באו"ח סימן רפ"ב אות ו' דקטן אין מקרא, ויראה הטעם דקטן בר חינוך מדרבנן וגדול מחוייב מדברי קבלה ואין דרבנן מוציא המחויב מקבלה, ובהכי ניחא [בסימן] (תקפ"ט) [תרפט] באו"ח במ"א [ס"ק] ד' דקטן אין מוציא גדול בקריאת מגילה, ובחנוכה פסק דמוציא [סימן תרעה סעיף ג]
וי"ל נר חנוכה דרבנן ממש, משא"כ מקרא מגילה דברי קבלה הוה אסתר ברוח הקודש נאמר, אין מוציא קטן לגדול ובפריי שם [סימן תרפט] כתבנו מזה ואי"ה יבואר עוד.
גם יש לומר דברי קבלה יש לו דין תורה ומחמירין בספיקו, אלא שאין לוקין כשל תורה כי אם מכות מרדות.
ויש מי שתירץ הא דכרך שיש בו ספק אם מוקף מימות יהושע בן נון קורא בשניהם ולא אמרינן ספק דרבנן לקולא, דברי קבלה להחמיר, ועיין ב"י סימן תרפ"ו [ד"ה אפ"ה] ובשם הרז"ה [מגילה ד, א] מגילה דברי קבלה כדברי תורה ואין צריך חיזוק יע"ש, ועיין משנה למלך הלכות מגילה פרק ראשון מהלכות מגילה הלכה י"א בשם הר"ן ז"ל [שם ב, א ד"ה ולענין] משמע דפשוט ליה ספק דברי קבלה נמי אזלינן לקולא, בעיר שיש ספק אם מוקף חומה יע"ש, ואי"ה בפריי בהלכות מגילה [סימן תרפח משבצות זהב אות ד] יבואר זה. 



תיכנות: entry
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר