בין כפיית הבעל לשחרור האשה / חנן חריף

בבא בתרא מח ע"א

פורסם במדור "שולי הדף" במוסף 'שבת', מקור ראשון

כשאדם מתחמק מלקיים חובתו ההלכתית, מסורה לפעמים הרשות בידי בית הדין לכפות אותו לקיימה. אך מה לגבי חובות אותן חייב האדם לקיים מרצונו? במקרה כזה יש לכפות עליו את ביצוע החובה, אך בדרך מתוחכמת. לדוגמא, אדם שאיננו מביא את הקרבן אותו נדר, שעליו נאמר כי יש להביא אותו "לרצונו", קובע התלמוד – "כופין אותו עד שיאמר רוצה אני". כביכול מכריחים אותו, באיומים ואף בהכאה, לרצות להקריב את הקורבן, ולוּ כדי להיפטר מהסבל שנגרם לו כתוצאה מסירובו. דוגמא אחרת אותה מביא התלמוד לעניין היא אדם המחויב לגרש את אשתו, אך הגט צריך להיות לרצונו, מדעתו – כופים אותו – גם באלימות – עד שיאמר "רוצה אני!". אפשרות זו עולה בימינו במסגרת הדיון בנשים מסורבות גט, שלעיתים בעליהן מתאכזרים אליהן ואינם פוטרים אותן מעונשם המר. הדרישה המופנית כלפי בתי הדין היא לממש את האפשרות הניתנת להם ולכפות את האכזריים הללו, באלימות אם צריך, לגרש את נשותיהם.

בהמשך הדברים מתברר כי גם גוי (עכו"ם) יכול למלא את שליחות המצווה הזו. ואולם, כאשר עכו"ם הוא הכופה, עליו לדעת לומר לחוטא, תוך כדי החבטות: "עשה מה שישראל אומר לך!". וכל כך למה? לא מכיוון שיש הבדל מהותי בין ישראל או עכו"ם הכופה לגירושין, אלא מעין גזירה - "כדי שלא תהא כל אחת הולכת ותולה עצמה ביד עכו"ם ומפקעת עצמה מיד בעלה". החשש, לפי ההסבר המפתיע, הוא שנשים יפנו לגוי כדי להיפטר מבעליהן (רש"י: "להחניף לו ולזנות עמו עד שיכריח את בעלה לגרשה")! הקרדיט הניתן כאן לבנות ישראל ("כל אחת"!), יש לציין בצער, איננו גבוה במיוחד.

בכל אופן, שני הקטבים – אפשרות הכפייה של בית הדין, והגבלת אפשרות ההתערבות של העכו"ם – שניהם מחזקים את מעמדה של הקהילה ושל שלוחה, בית הדין, הן כלפי פורעי חוק 'מבפנים' והן כלפי ערעור סמכותם 'מבחוץ', על ידי מי שאיננו מכיר בסמכותו ואיננו כפוף לה. ניתן לומר כי כל עוד מדובר בהחלת רצונו של בית הדין כלפי מי שהוא, בית הדין, החליט שעליו לגרש את אשתו – מופעלת הכפייה על הגבר הסרבן. ואולם, כאשר היוזמה והרצון הם של האישה, ללא תמיכת הקהילה ובית הדין – או אז יוטלו הגבלות על 'אופציית השחרור' הזו.

פחד יהודי

מבין השיטין של הנאמר עד כאן מבצבץ יחס התלמוד אל העכו"ם. הוא, העכו"ם, נתפס כמי שיש לחשוש מפניו, כמי שעלול להפר את הסדר הקהילתי הפנימי, כתוצאה מאלימותו ומאי כפיפותו לסמכות בית הדין. הפחד מן הגוי הינו, כידוע, 'תכונה גלותית' מושרשת, ורבות עמלה הציונות בפרט, והלאומיות היהודית המודרנית בכלל, על מנת לשרשה. ביטוי תמציתי לעוינות-מלוּוה-בפחד זו ניתן בדבריו של אמימר מלפני כמה עמודים – "...סתם עובד כוכבים אנס הוא, שנאמר: 'אשר פיהם דיבר שווא, וימינם ימין שקר'".