הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה

"הלכה כרב"

מגילה כב ע"א

אין מתחילין בפרשה פחות משלשה פסוקים. ליקרי תרי מהא ותלתא מהך - פשו להו תרי!
אמר לו: זו לא שמעתי, כיוצא בה שמעתי.
דתנן: ביום הראשון בראשית, ויהי רקיע, ותני עלה: בראשית - בשנים, יהי רקיע - באחד.
והוינן בה: בשלמא יהי רקיע, באחד - דתלתא פסוקי הוו, אלא בראשית בשנים? חמשה פסוקי הוו,
ותניא: הקורא בתורה לא יפחות משלשה פסוקים!
ואיתמר עלה: רב אמר: דולג,
ושמואל אמר: פוסק.
רב אמר דולג, מאי טעמא לא אמר פוסק?
קסבר: כל פסוקא דלא פסקיה משה אנן לא פסקינן ליה.
ושמואל אמר: פסקינן ליה. -
והא אמר רבי חנניא קרא: צער גדול היה לי אצל רבי חנינא הגדול, ולא התיר לי לפסוק אלא לתינוקות של בית רבן, הואיל ולהתלמד עשויין! - התם טעמא מאי - משום דלא אפשר, הכא נמי - לא אפשר.
ושמואל אמר פוסק, מאי טעמא לא אמר דולג? - גזירה משום הנכנסין ומשום היוצאין.
מיתיבי: פרשה של ששה פסוקים קורין אותה בשנים, ושל חמשה פסוקים - ביחיד. קרא ראשון שלשה - השני קורא שנים מפרשה זו ואחד מפרשה אחרת, ויש אומרים: שלשה, לפי שאין מתחילין בפרשה פחות משלשה פסוקים. ואם איתא, למאן דאמר דולג - נדלוג, ולמאן דאמר פוסק - נפסוק! - שאני התם, דאפשר בהכי. אמר
רבי תנחום אמר רבי יהושע בן לוי: הלכה כיש אומרים.
ואמר רבי תנחום אמר רבי יהושע בן לוי: כשם שאין מתחילין בפרשה פחות משלשה פסוקים - כך אין משיירין בפרשה פחות משלשה פסוקים. פשיטא! השתא ומה אתחלתא, דקא מקיל תנא קמא - מחמירי יש אומרים, שיור דמחמיר תנא קמא, לא כל שכן דמחמירי יש אומרים? - מהו דתימא: נכנסין - שכיחי, יוצאין - לא שכיחי דמנחי ספר תורה ונפקי, קמשמע לן. ותנא קמא מאי שנא שיורי דלא - משום יוצאין, אתחולי נמי - גזירה משום הנכנסין! - אמרי: מאן דעייל - שיולי שייל.
שלח ליה רבה בריה דרבא לרב יוסף: הלכתא מאי!
שלח ליה: הלכתא דולג, ואמצעי דולגן.

1.
רבינו חננאל מסכת מגילה דף כב עמוד ב

ואסיקנא הלכתא דולג והלכתא אמצעי דולג:

בדרך כלל הלשון "ואסיקנא הלכתא" בלשון רבנו חננאל משמעו ש"סתמא דגמרא" אמרה "והלכתא" [ופעמים רבות על ידי הסבוראים], ואילו בסוגייתנו רב יוסף [לשאלת רבה בריה דרבא / רבא היה תלמידו של רב יוסף, ואם כן "רבה" בנו של רבא היה "נכדו" הרוחני של רב יוסף/] אמר את ההכרעה של "הלכתא".

2.
מדוע צריך להכריע "הלכתא" כרב [במחלוקת בין רב ושמואל] הרי הכלל הוא שהלכה כרב באיסורים נגד שמואל.

2.1
אולי בגלל שיש כאן שאלה מפורשת - על ידי רבה בנו של רבא - כמי ההלכה, ויתכן שהוא לא הכיר או לא קיבל את הכלל הנ"ל.

2.2
אולי בגלל שהגמרא דנה לגבי רב ושמואל מדוע כל אחד מהם לא אמר כחברו. מכאן מוכח ש"עורך הגמרא" מתלבט כמי ההלכה, ובמקרה כזה לא תקף הכלל שהלכה כרב באיסורים.

2.3
או נאמר, שבזמן הסוגיה כאן הכלל שההלכה כרב באיסורים לא היה עדיין בתוקף.

2.4
ואולי פשוט יותר: יש שיטות ראשונים שהמחלוקת בין רב ושמואל היתה רק לגבי קריאת התורה ב"מעמדות", והגמרא היא זו שהשוותה את המחלוקת גם לגבי קריאת התורה בראש חודש [שיש בפרשה רק 8 פסוקים], ומכיוון שהמחלוקת בין רב ושמואל לא היתה במפורש לגבי ראש חודש הגמרא היתה צריכה להכריע במפורש "הלכתא דולג..." - כשיטת "רב".