טור זה נכתב לזכרו ועילוי נשמתו של נעם יעקב מאירסון הי"ד שנפל
בקרב גבורה בבינת ג'בל במלחמת לבנון השנייה – י"ג אב תשס"ו
בשלמא כיתנא חזי לחפיפה – פשתה תרבותית
"רב יהודה שרא למיעקר כיתנא, ולמיקטל כשותא, ולמיעקר שומשמי. אמר ליה אביי לרב יוסף: בשלמא כיתנא חזי לחפיפה, כשותא חזי לשיכרא, אלא שומשמי למאי חזי? חזי לנזיי דאית בהו" (מועד קטן, יב ע"ב).
פירוש: רב יהודה שרא למיעקר כיתנא, ולמיקטל כשותא, ולמיעקר שומשמי [התיר לעקור פשתן, ולהרוג, לקצץ כשות, ולעקור שומשומים]. אמר ליה [לו] אביי לרב יוסף: בשלמא כיתנא [נניח לגבי הפשתן] חזי [ראוי] הוא אפילו בחול המועד לחפיפה [לכסות] בו דברים, כשותא חזי לשיכרא [כשות ראויה לעשיית שיכר], להשתמש בה מיד, אלא שומשמי למאי חזי [השומשומים למה הם ראויים], שהרי הגבעולים קצרים ואינם ראויים לכיסוי, וגרעיני השומשומים צריכים זמן רב לייבוש עד שיהיה ניתן לעצור מהם שמן. אמר לו: חזי לנזיי דאית בהו [ראויים הם לפחות לשימוש לכוספא היוצאת מהם] לאחר סחיטת השמן מהשומשומים (באדיבות התלמוד המבואר" של הרב שטיינזלץ).
שם עברי: פשתה תרבותית שם באנגלית: Flax שם מדעי: Linum usitatissimum
שם נרדף במקורות: כיתנא, בוץ
נושא מרכזי: מהי "חפיפה" על ידי פשתן?
לנושאים נוספים העוסקים בפשתה תרבותית - הקש/י כאן.
רב יהודה התיר לעקור פשתן בחול המועד משום שהוא ראוי לשימוש באופן מיידי. על פי דברי אביי שימוש זה הוא "חפיפה" שניתן לבצע גם כאשר הפשתן במצבו הגולמי. לפירוש רש"י משמעות ה"חפיפה" היא כיסוי: "לחפיפה - לכסות בו מאכל, כגון תאנים ותמרים לצורך המועד". מוצא פועל זה הוא בשורש "חפף" המופיע בפסוק "... חפף עליו כל היום ובין כתפיו שכו" (דברים, לג י"ב). מפרש שם רש"י: "חפף עליו - מכסה אותו ומגין עליו". במשמעות זו ניתן להבין גם את ההלכה "המנכש והמחפה לכלאים – לוקה" (מועד קטן, ב ע"ב). גבעולי הפשתן ארוכים וניתן להשתמש באגודות שלהם לכיסוי כפי שאנו נוהגים למשל לארוז אתרוגים.
בניגוד לשימוש שאנו עושים בסיבי פשתן, ה"חפיפה" המתוארת בסוגייתנו מתבצעת בעזרת הגבעולים השלמים שהרי מדובר בפשתן שנעקר זה עתה ועדיין לא עבר עיבוד. "חלוצת" הכיסוי בעזרת גבעולי פשתן גולמיים היא רחב עת הסתירה על גג ביתה את המרגלים: "וְהִיא הֶעֱלָתַם הַגָּגָה וַתִּטְמְנֵם בְּפִשְׁתֵּי הָעֵץ הָעֲרֻכוֹת לָהּ עַל הַגָּג" (יהושע, ב ו'). מפרש שם רש"י: "בפשתי העץ - פשתים בגבעוליהן". ברד"ק אנו לומדים: "בפשתי העץ - ר"ל שהיו עדין הפשתים בגבעוליהם והעלתם הגגה ליבשם והטמינה אותם בתוכם ופשתי העץ כמו עצי פשתים וכן שני תולעת תולעת שני"(1). בחידושי הר"ן מובא הסברו של רש"י באופן מפורט יותר אך הוא מתקשה בדבריו: "בשלמא כיתנא חזי לחפיפה - פירש רש"י ז"ל דראוי הפשתן לכסות בו גיגית של שכר מפני שהוא ארוך, או לכסות בו תמרים ותאנים המתיבשים בחמה וצריך לכסותן מפני הטל ולא נהירא".
הריטב"א מפרש את המונח "חפיפה" באופן שונה: "חזי לחפיפה - פירוש ששורין את הזרע והנשים חופפות בו פניהם ידיהם ורגליהם להחליק בשרן ולצחצח מראיהן". בניגוד לפירוש רש"י ואחרים הסבורים שהשימוש נעשה בגבעולים הרי שלריטב"א השימוש הוא בזרעים. פירושו משתלב היטב בדברי הגמרא בזבחים (צד ע"ב): "רבא לטעמיה, דאמר רבא: זרק סודר למים חייב, זרק פשתן למים חייב ... הנך אית להו רירי וכו'"(2). מפרש שם רש"י: "הנך אית להו רירא - זרע פשתן במים נפקא רירא מיניה ומדבקי אהדדי". התכונה המיוחדת המבדילה בין זרעי פשתן לזרעי חיטה ושעורה היא ריר המופרש מהם לאחר שרייה במים ויוצר יחד עם הזרעים כמין עיסה.
זרעי פשתן ומיני קקטוס מכילים כמות גדולה מאד, בהשוואה לצמחים אחרים, של חומר הנקרא ריר צמחי (מוצילג - Mucilage). הריר הצמחי נמס במים ויוצר תמיסה רירית סמיכה ודביקה בצורת ג'ל. הוא מתנפח במים אך איננו נמס בתוכם. המוצילג מיוצר על ידי רוב הצמחים ומספר מיקרו-אורגניזמים. המוצילג הוא תערובת של גליקופרוטאינים (חלבונים שמוחברים להם שרשראות סוכרים קצרות) קוטביים ופולימרים רב-סוכריים חיצוניים (Exopolysaccharides)(3) או ליתר דיוק Polyuronides. לתרכובת זו תפקיד חשוב מאד בתעשיית מוצרי הקוסמטיקה המודרנית כמתואר כבר על ידי הריטב"א.
גם המאירי מזהה את פעולת החפיפה בהקשר קוסמטי אך באופן שונה: "... מעתה עוקרין את הפשתן לנשים כדי לחוף בהם שהיה מנהגם להטביל גבעולי פשתן בשמנים ידועים וחופפות בהן וכו'".
 |
|
 |
|
תמונה 1. פשתה תרבותית |
|
תמונה 2. פשתה צרת עלים צילמה: שרה גולד
|
 |
|
 |
|
תמונה 3. פשתה תרבותית - פרחים והלקטים |
|
תמונה 4. פשתה שעירה
|
הרחבה
במקרא מוזכרים הפשתן ומוצריו פעמים רבות בשמות שונים (פשתים, בד, שש, בוץ וכתונת) אך בהתייחס לגידולו הוא מוזכר פעם בודדת במכת הברד: "והפשתה והשערה נכתה, כי השערה אביב והפשתה גבעל (שמות, ט' ל"א). מפרש תרגום אונקלוס: "וכתנא וסערי לקו ארי סערניא אביבין וכתנא גבעולין". גם בתרגום יונתן נקראת הפשתה כתנא אלא שגבעל מתורגם לפוקלין: "וכתנא וסרתא לקון, ארום סרתא הוות כסירא, וכיתנא עבד פוקלין". לדעת חלק מהחוקרים הפוקלין הם הלקטי הזרעים (ראה בתמונה). מפירוש רש"י נראה שהוא מבין שהגבעול הוא כמשמעותו היום: "והפשתה והשעורה נכתה - נשברה לשון פרעה נכה. נכאים. וכן לא נכו וכו' .... כי השעורה אביב - כבר ביכרה ועומדת בקשיה ונשתברו ונפלו. וכן הפשתה גדלה כבר והוקשה לעמוד בגבעוליה". אנו מוצאים כאן מחלוקת כיצד להסביר את העובדה שהפשתה ניזוקה במכת הברד. אפשרות אחת היא שההלקטים כבר הספיקו להתפתח והברד גרם לנזק ליבול הזרעים שבתוכם ואפשרות שניה שבשלב הזה כבר התקשו הגבעולים ולכן הברד גרם לשבירתם. חשוב לשים לב לכך שבניגוד למקובל היום, בשפות שונות, לכנות את צמר הגפן בשם כותנה הרי ששם זה מקורו בטעות והכותנה (כתנא) היא שם נרדף לפשתן כפי שמצאנו בתרגומים לעיל.
הפשתה כפי שהיא נקראת בתנ"ך או פשתן שהוא השם במשנה ובתלמוד הוא צמח חד שנתי ממשפחת הפשתיים (Linaceae). המין התרבותי פשתה תרבותית (תמונה 1) בויית כנראה מהמין פשתה צרת עלים (תמונה 2). רמז לקרבה ביניהם ניתן לראות בעובדה שהם מכליאים זה עם זה. את המין התרבותי ניתן למצוא גם כצמח בר פליט תרבות. בארץ גדלים 8 מינים השייכים לסוג פשתה והנפוץ בהם הוא הפשתה השעירה (תמונה 4) שפריחתה הצפופה צובעת בוורוד את החבל הים תיכוני באביב.
תפוצתה הטבעית של הפשתה משתרעת ממזרח לאגן הים התיכון עד הודו וכפי הנראה היא בויתה באזור הסהר הפורה. היא גודלה לראשונה באגן הים התיכון ובדרום אסיה. פשתה גודלה באופן נרחב במצרים העתיקה ונמצאו ציורי קיר המתארים את גידול הצמח ואת דרכי עיבודו. גידול הפשתה ועיבודה היה מוכר גם ליוונים, הרומאים והעברים. גידול הפשתה בארץ קדום כפי שאנו לומדים מהמסופר בספר יהושע (פרק ב'). המרגלים שנשלחו מהשיטים וגיעו לביתה של רחב ביריחו, הסתתרו בין גבעולי הפשתה שהונחו לייבוש על גג ביתה. על פי הפירוש המקובל בין החוקרים לכתובת על לוח גזר: "יֶרַח עֲצַד פִּשְׁתָ(ה)" - חודש עקירת הפשתה - יש לנו עדות לגידול הפשתה על ידי אבותינו בארץ לפחות מתקופת שלמה (המאה ה-10 לפנה"ס). מניחים שגידול הפשתה הגיע לארץ בימי קדם ממצרים ונמשך עד לכיבוש הערבי.
הד לדומיננטיות של מצרים בגידול הפשתה ניתן למצוא בפרק "משא מצרים" בישעיהו (י"ט). קללת מצרים כוללת פגיעה במקורות עושרה כאשר אחד מהם הוא גידול הפשתה ועיבודה: "ובשו עבדי פשתים שריקות וארגים חורי" (ישעיהו יט ט'). המלבי"ם מפרש בדומה לפרשנים האחרים אך באופן מפורט יותר: "ובשו - היו המצרים מרויחים ע"י הפשתה שגדל לרוב במצרים, שש ובד וחטובות אטון מצרים כנודע בקורות ימי קדם, עתה גם זה יכרת מהם, ויבושו העובדי עבודת הפשתים, והעובדים הפשתים המשורק והאומנים האורגים הבגדים הלבנים".
ראיה נוספת למעמד החשוב של הפשתן במצרים נוכל למצוא גם בדברי הגמרא בסנהדרין (קו ע"א): "הנני הולך לעמי, לכה איעצך אשר יעשה העם הזה לעמך. עמך לעם הזה מיבעי ליה? א"ר אבא בר כהנא כאדם שמקלל את עצמו ותולה קללתו באחרים. אמר להם: אלהיהם של אלו שונא זימה הוא, והם מתאוים לכלי פשתן" (סנהדרין קו ע"א). ברוח הפסוק בישעיהו וברוח הידוע מההסטוריה ("כנודע בקורות ימי קדם") נוכל להבין מדוע התאוו בני ישראל לכלי פשתן. מפרש המהרש"א (חידושי אגדות במקום): "לכלי פשתן כו' לפי שכבר במצרים הפשתן מצוי כמ"ש עובדי פשתן וגו' והורגלו ישראל בהם ובתוך מ' שנה במדבר נחסר להן והן מתאוים לקנות מאשר ימצאו". בני ישראל שהתרגלו לשימוש בפשתן במצרים, שהייתה מעצמת ייצור של משאב זה, חסרו אותו בנדודיהם במדבר ולכן קל היה לפתותם בעזרתו.
(1) על פי רוב המפרשים השם "פשתי עץ" מקביל לעץ פשתן וכוונת הפסוק לגבעולי פשתן במצבם הגולמי. המלבי"ם מפרש באופן שונה: "... ופשתי העץ פירש המפרש בעצי פשתן, כמו תולעת שני ושני תולעת. וי"ל שכבר נחבטו הקנים רק לא נופצו והיו מעורבים עם העץ, ולכן אמר הערוכות בלשון נקבה כי הפשתה הוא שם נקבה. וי"מ שהוא מין פשתה הגדלה על העצים הנקרא צמר גפן בלשון המשנה (בוים וואללע), ופשתים סתם שיש בם משום שעטנז גדלים על האדמה, והצמר גפן קרוי פשתי עץ".
(2) פירוש: [רָבָא בענין זה הולך לְטַעְמֵיהּ [לשיטתו], שאָמַר רָבָא: אם זָרַק סוּדָר לַמַּיִם בשבת חַיָּיב, זָרַק זרעי פִּשְׁתָּן לַמַּיִם חַיָּיב ... טעם הדבר אינו משום זריעה, אלא הָנָךְ אִית לְהוּ רִירֵי [אלה, זרעי פשתן, יש להם ריר] המופרש מהם במים.
(3) תרכובות בעלות משקל מולקולרי גבוה המורכבות משיירים סוכריים ומופרשות על ידי צמחים ומיקרו-אורגניזמים לסביבה החיצונית, בדרך כלל כאמצעי הגנה ובידוד מהסביבה.
מקורות עיקריים:
אנציקלופדיה "החי והצומח בא"י" כרך 12 (עמ' 33-34).
יהודה פליקס – עולם הצומח המקראי עמ' 279-284
לעיון נוסף:
פשתה תרבותית – צמח השדה
א. המחבר ישלח בשמחה הודעות על מאמרים חדשים (בתוספת קישוריות) העוסקים בטבע במקורות לכל המעוניין. בקשה שלח/י ל - [email protected]
ב. לעיתים ההודעות עלולות להשלח על ידי GMAIL למחיצת ה"ספאם" שלך לכן יש לבדוק גם בה אם הגיעו הודעות כנ"ל.
כתב: ד"ר משה רענן. © כל הזכויות שמורות
הערות, שאלות ובקשות יתקבלו בברכה.
