סקר
איך אתה לומד דף יומי?






 

הרב ירון בן-דוד
בארות יצחק

 

היתר המכירה בשנת השמיטה

מועד קטן ב ע"ב

 

כיון שאנחנו מתקרבים מאוד לשנת השמיטה, ברצוני לעסוק בנושא של היתר המכירה. זהו כמובן נושא גדול וארוך, ואין בכוונתי להקיף את כולו בשיעור אחד. ברצוני רק להביא כאן מקצת מהשיקולים העוסקים בהיתר זה, ואידך זיל גמור.

השאלה הראשונה שאותה יש לבדוק, והיא הנובעת מסוגייתנו, היא האם היתר המכירה בא להפקיע מצוה מן התורה או מצוה מדרבנן.
 

א. שביעית בזמן הזה – מן התורה?

המשנה הראשונה במסכת מועד קטן עוסקת במלאכות המותרות בחול המועד, ובדרך אגב מביאה גם את דיני המלאכות המותרות בשביעית. מסבירה הגמרא שהסיבה שהתירו מלאכות מסוימות בחול המועד היא כדי למנוע הפסד, שהרי חכמים הם שקבעו את גדרי המלאכות המותרות והאסורות בחול המועד, והם קבעו שכאשר מדובר בהפסד מרובה ניתן להקל במלאכות מסוימות. ואולם, שואלת הגמרא: כיצד ניתן לומר דברים דומים גם לגבי שביעית? הרי איסור מלאכת הקרקע בשביעית הוא מן התורה, ולא מדברי חכמים, וכיצד הם יכולים להקל במצבים של הפסד?

אחד ההסברים המובאים בגמרא הוא שהמשנה הזו סוברת שכל עניין השמיטה בימינו הוא מדברי חכמים, וממילא הם יכולים לקבוע את גדרי המלאכות המותרות והאסורות. דברים אלה מבוססים על דעתו של ר' יהודה הנשיא שמקשר בין מצוות השמיטה למצוות היובל, ומכיון שהיובל אינו נוהג (שהרי לא מתקיים "וקראתם דרור בארץ לכל יושביה"), גם השמיטה אינה נוהגת מן התורה:
 

1. תלמוד בבלי מסכת מועד קטן דף ב עמוד ב

תנן: משקין בית השלחין במועד ובשביעית. בשלמא מועד משום טירחא הוא, ובמקום פסידא שרו רבנן. אלא שביעית, בין למאן דאמר משום זורע, ובין למאן דאמר משום חורש - זריעה וחרישה בשביעית מי שרי? - אמר אביי: בשביעית בזמן הזה, ורבי היא. דתניא, רבי אומר: וזה דבר השמטה שמוט - בשתי שמיטות הכתוב מדבר, אחת שמיטת קרקע ואחת שמיטת כספים. בזמן שאתה משמט קרקע - אתה משמט כספים, ובזמן שאי אתה משמט קרקע - אי אתה משמט כספים.

ואולם, כפי שמובא שם, חכמים חולקים על רבי, והם סוברים ששמיטה היא מן התורה גם בזמן הזה. מחלוקתם של רבי וחכמים מופיעה גם בקשר לתקנת הפרוזבול:
 

2. תלמוד בבלי מסכת גיטין דף לו עמוד א

תנן התם: פרוסבול אינו משמט, זה אחד מן הדברים שהתקין הלל הזקן, שראה את העם שנמנעו מלהלוות זה את זה ועברו על מה שכתוב בתורה "השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל" וגו', עמד והתקין פרוסבול; וזה הוא גופו של פרוסבול: מוסרני לכם פלוני דיינין שבמקום פלוני, שכל חוב שיש לי אצל פלוני שאגבנו כל זמן שארצה, והדיינים חותמים למטה או העדים. ומי איכא מידי, דמדאורייתא משמטא שביעית, והתקין הלל דלא משמטא? אמר אביי: בשביעית בזמן הזה, ורבי היא; דתניא, רבי אומר: "וזה דבר השמיטה שמוט" - בשתי שמיטות הכתוב מדבר, אחת שמיטת קרקע ואחת שמיטת כספים, בזמן שאתה משמט קרקע - אתה משמט כספים, בזמן שאי אתה משמט קרקע - אי אתה משמט כספים; תקינו רבנן דתשמט זכר לשביעית. ראה הלל שנמנעו העם מלהלוות זה את זה, עמד והתקין פרוסבול.
רש"י
בשביעית בזמן הזה - והלל כרבי סבירא ליה דאמר שביעית להשמטת מלוה בזמן הזה דרבנן הוא ואע"ג דהלל בבית שני הוה, סבירא ליה לאביי דבבית שני הואיל ולא היה יובל נוהג לא נהגו שמיטין מדאורייתא ודאמרינן בערכין (דף לב:) מנו יובלות לקדש שמיטין מדרבנן קאמר. ומצאתי בתלמידי רבינו יצחק הלוי שכתב במסכת גיטין בירושלמי מנין שאין השמיטה נוהגת אלא בזמן שיובל נוהג שנאמר וזה דבר השמיטה שמוט אחת שמיטת יובל ואחת שמיטת שביעית אבל בת"כ ראיתי דשביעית נוהג בזמן שאין יובל נוהג ואומר אני שהוא מחלוקת.


כיצד נפסק להלכה – כרבי, שתולה את קיום השמיטה בקיום היובל, או כחכמים? בהלכות תרומות כותב הרמב"ם דברים לא ברורים כל-כך:
 

3. רמב"ם הלכות תרומות פרק א הלכה ה

כל שהחזיקו עולי מצרים ונתקדש קדושה ראשונה, כיון שגלו - בטלו קדושתן, שקדושה ראשונה לפי שהיתה מפני הכיבוש בלבד קדשה לשעתה ולא קדשה לעתיד לבוא. כיון שעלו בני הגולה והחזיקו במקצת הארץ קדשוה קדושה שנייה העומדת לעולם לשעתה ולעתיד לבוא, והניחו אותם המקומות שהחזיקו בהם עולי מצרים ולא החזיקו בהם עולי בבל כשהיו ולא פטרום מן התרומה והמעשרות כדי שיסמכו עליהם עניים בשביעית, ורבינו הקדוש התיר בית שאן מאותם המקומות שלא החזיקו בהם עולי בבל והוא נמנה על אשקלון ופטרה מן המעשרות

לשון הרמב"ם מאוד לא ברורה, לכאורה. ראשית הוא אומר שכשגלו ישראל בטלה קדושת הארץ, ורק הגבולות שנכבשו ע"י עולי בבל חזרו לקדושתם, אך אח"כ הוא אומר שאותם המקומות שהחזיקו בהם עולי מצרים ולא עולי בבל לא נפטרו מתרומה ומעשרות כדי שיסמכו עליהם העניים בשביעית. אבל לכאורה כיון שבטלה קדושתן ולא התיישבו בהם, בכלל לא נהגו בהן שביעית ותרומות ומעשרות, ומה הכוונה שלא פטרו אותם?

אפשר לומר שהכוונה היא שלמרות שלאחר הגלות בטלה מצוות השמיטה מן התורה, עדיין המשיכו לקיים את מצוות השמיטה כמנהג, והחכמים השאירו את הדין הזה כדי שיסמכו עליו העניים בשמיטה. בהלכות שמיטה ויובל כותב הרמב"ם כך:
 

4. רמב"ם הלכות שמיטה ויובל פרק י הלכה ח - ט

משגלה שבט ראובן ושבט גד וחצי שבט מנשה בטלו היובלות, שנאמר "וקראתם דרור בארץ לכל יושביה" - בזמן שכל יושביה עליה, והוא שלא יהיו מעורבבין שבט בשבט אלא כולן יושבים כתקנן. בזמן שהיובל נוהג בארץ, נוהג בחו"ל, שנאמר "יובל היא" – בכל מקום, בין בפני הבית בין שלא בפני הבית.
ובזמן שהיובל נוהג נוהג דין עבד עברי, ודין בתי ערי חומה, ודין שדה חרמים ודין שדה אחוזה, ומקבלין גר תושב ונוהגת שביעית בארץ והשמטת כספים בכל מקום מן התורה. ובזמן שאין היובל נוהג, אינו נוהג אחד מכל אלו חוץ משביעית בארץ, והשמטת כספים בכל מקום מדבריהם כמו שביארנו.


נמצא שאחרי קדושת עזרא, בתוך השטח של ביאת עזרא נהגו מצוות שמיטה מדרבנן, שהרי היובל כבר לא נהג אז, כי השבטים לא ישבו בנחלותיהם. ואילו בשטחים שמעבר לגבולות עזרא המשיכו לשמור על מצוות שמיטה, אבל בלי תקנה מיוחדת, כמנהג. זו הכוונה שהניחו אותם כמו שהיו קודם כדי שעניים יסמכו עליהם.

מכיון שמדובר במנהג בלבד, ניתן היה לבטל את המנהג הזה כשיש סיבה טובה לכך, וזאת הסיבה שרבי ביטל את השמיטה בבית שאן ובאשקלון.

אך יש מי שהבין שלדעת הרמב"ם שמיטה בזמן הזה היא ממש מהתורה, וזאת על פי מה שכתב הרמב"ם בעניין הפרוזבול:
 

5. רמב"ם הלכות שמיטה ויובל פרק ט הלכה ב

אין שמיטת כספים נוהגת מן התורה אלא בזמן שהיובל נוהג שיש שם שמיטת קרקע, שהרי ישוב הקרקע לבעליו בלא כסף, ודבר זה קבלה הוא, אמרו חכמים בזמן שאתה משמיט קרקע אתה משמיט כספים בכל מקום בין בארץ בין בחוצה לארץ, ובזמן שאין שם שמיטת קרקע אין אתה משמיט כספים בשביעית אפילו בארץ.
 

6. כסף משנה (ר' יוסף קארו, המאה ה-16, ישראל) שמיטה ט, ב

ונראה מדברי רבינו שמפרש שמה שאמרו שם בזמן שאתה משמט קרקע אתה משמט כספים ליובל קרי משמט קרקע שהרי שדות חוזרות לבעלים וכמו שכתב בספ"י אבל שמיטת קרקע אף בזמן הזה נוהגת מן התורה:

ה'בית יוסף' הבין מדברי הרמב"ם שהתלות היא בין יובל לבין שמיטת כספים, אבל שמיטת קרקעות היא מדאורייתא גם בזמן הזה.

ואולם, רוב הפוסקים לא קיבלו את פרשנותו של הכסף משנה וגם הוא לא פסק כך להלכה אלא רק בדעת הרמב"ם (יש לציין שהוא גם לא כתב הלכות שמיטה בשולחן ערוך...) ומכיוון שרוב הפוסקים הבינו שגם הרמב"ם מודה ששביעית בזמן הזה היא מדרבנן (ויש שהבינו שזה עוד פחות מדרבנן – מכח המנהג בלבד), ממילא מוכח שמדובר פה במצוה שהיא במעמד הלכתי נמוך בהרבה מזה של מכירת חמץ בפסח או היתר עסקה, שם אנו עוקפים מצוה מן התורה ע"י הערמה הלכתית.

אך בעיה הלכתית נוספת שעלתה בדברי הפוסקים היא האם זה בכלל מועיל שמוכרים את הקרקע לגוי? הרי הקרקע נשארת אותה קרקע, ואם האיסור הוא על האדם אין זה משנה האם הקרקע של הגוי או לא.
 

ב. האם יש כח בקניין נכרי להפקיע משביעית?

7. תלמוד בבלי מסכת גיטין דף מז עמוד א

אמר רבה: אע"פ שאין קנין לעובד כוכבים בארץ ישראל להפקיע מידי מעשר, שנאמר: "כי לי הארץ", לי קדושת הארץ, אבל יש קנין לעובד כוכבים בא"י לחפור בה בורות שיחין ומערות, שנאמר: "השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם"; ור' אלעזר אומר: אע"פ שיש קנין לעובד כוכבים בא"י להפקיע מידי מעשר, שנאמר: דגנך, ולא דגן עובד כוכבים, אבל אין קנין לעובד כוכבים בא"י לחפור בה בורות שיחין ומערות, שנאמר: "לה' הארץ"...
ת"ש: ישראל שלקח שדה מעובד כוכבים עד שלא הביאה שליש, וחזר ומכרה לו משהביאה שליש - חייבת במעשר, שכבר נתחייבה; נתחייבה אין, לא נתחייבה לא! הכא במאי עסקינן - בסוריא, וקסבר: כיבוש יחיד לא שמיה כיבוש.


מוכח מכאן שכאשר מדובר במצווה דרבנן יש בכוחה של מכירת הקרקע לגוי להפקיע את המצוות מאותה קרקע. כלומר שאם קיבלנו להלכה ששביעית בזמן הזה היא מדרבנן, הרי שניתן למכור קרקעות לגוי על מנת להפקיעם ממצוות שמיטה כמו שמותר להפקיע קרקעות בסוריא ממעשרות ע"י מכירה לגוי.

בעיה נוספת שעלתה היא שאלת 'לא תחנם', האוסרת על מכירת קרקעות בארץ לגוי:
 

ג. האם מותר למכור קרקע לגוי בארץ ישראל?

8. תלמוד בבלי מסכת עבודה זרה דף כ עמוד א

"לא תחנם" - לא תתן להם חנייה בקרקע; דבר אחר: "לא תחנם" - לא תתן להם חן; דבר אחר: "לא תחנם" - לא תתן להם מתנת חנם.
 

9. רמב"ם הלכות עבודת כוכבים פרק י הלכה ג

אין מוכרין להם בתים ושדות בארץ ישראל. ובסוריא מוכרין להם בתים אבל לא שדות, ומשכירין להם בתים בארץ ישראל ובלבד שלא יעשו שכונה ואין שכונה פחות משלשה, ואין משכירין להם שדות, ובסוריא משכירין להם שדות, ומפני מה החמירו בשדה? מפני שיש בה שתים, מפקיעה מן המעשרות ונותן להם חנייה בקרקע, ומותר למכור להם בתים ושדות בחוצה לארץ מפני שאינה ארצנו.

אבל לגבי השיקול הזה כתבו פוסקים רבים שאפשר לפתור את הבעיה: ראשית, יש הסוברים שהאיסור הוא רק למכור לעובד ע"ז, ולכן אם מוכרים למוסלמי אין בכך איסור. שנית, יש שכתבו שהאיסור הוא בגלל שזה הופך את ישיבתו לארץ לקבועה, ולכן אם מוכרים למישהו שכבר יש לו קרקעות אחרות בארץ ישראל אין איסור. בימינו מוכרים לגוי שמקיים שבע מצוות בני נח שיש לו גם קרקעות ובכך פותרים את הבעיות הללו. מלבד כל זה צריך לזכור שמטרת האיסור היא למנוע הטבה מהנכרי, כפי שכותב הר"ן, וממילא אין איסור למכור לנכרי אם כל המכירה נועדה דוקא לחזק את החקלאות היהודית ולמנוע את חיזוק הנכרי. הסברא הזו נכתבה ע"י הרב יהושע מקוטנא לקראת שמיטה תרמ"ט:
 

10. שו"ת ישועות מלכו (הרב יהושע מקוטנא, המאה ה-19, פולין) יו"ד סימן נה

והנה אמרתי בפשיטות שטוב להתיר למכור לנכרי ואע"פ שאסור ליתן ולמכור קרקע בא"י כיון שהוא לטובת היישוב פשיטא דאין כאן איסור דלא תחנם בפרט כשמוכר ע"מ להחזיר דמהני בחמץ לא נאסר במתנה ע"מ להחזיר כמש"כ המג"א בשם הרדב"ז ובשביעית בזה"ז דאינו אלא מדרבנן פשיטא דאין להחמיר וזה פשוט, אמנם בזה לא השויתי עמו כי לדעתי כל ההיתר אינו אלא להפקיע קדושת שביעית מהפירות גם שהנכרי יוכל לעבוד אבל לא שהישראל יהא מותר לעבוד גם בשל עכו"ם.

אכן, ע"פ ההנחיות של הרבנות הראשית גם לאחר מכירת הקרקעות בשמיטה אין לעשות ע"י יהודים את אותן חמש מלאכות שאסורות מן התורה: זריעה, זמירה, קצירה, בצירה וחרישה, ואת הדברים האלה עושים ע"י נכרים או ע"י טרקטור מיוחד עם מערכת גרמא.
 

ד. האם ראוי להפקיע מצוה ע"י עקיפתה?

כאן לא מדובר על שאלה הלכתית אלא על הרעיון העומד מאחורי היתר המכירה: האם ראוי לתמוך בפתרון שיעקוף את ההלכה במקום לשאוף לקיים את ההלכה באופן מלא? השאלה הזו נכונה, כמובן, גם למכירת חמץ, אבל שם לפחות מרגישים את מצוות הפסח. היתר עסקה ופרוזבול הם דוגמאות להפקעת המצוה לגמרי אבל שם ניתן לומר שהמציאות הכלכלית השתנתה מאוד: בעבר העני היה לווה כסף מהעשיר רק כשהוא היה זקוק לאוכל או למצרכים בסיסיים אחרים. היום לוקחים הלוואות כחלק מהשקעה, ולא כל הלווים הם עניים. יתרה מזו: כל מי שאינו באוברדרפט בבנק נחשב מלוה לבנק, אבל אנחנו ממש לא מרחמים על הבנקים ולא נרגיש גומלי חסדים אם במוצאי ראש השנה שלאחר השמיטה נגלה שכל החשבונות שלנו התאפסו...

לגבי שמיטה, לכאורה, המציאות לא השתנתה כל-כך. עדיין עושים אותן פעולות בקרקע, אם כי היום זה ודאי יותר מתועש. האם נכון, אם כן, להפקיע את מצוות השמיטה ע"י מכירת הקרקעות לגוי?

ישנה בדיחה ידועה על כנס רבנים מכל הזרמים שדן בבעיית העישון. כולם הסכימו שהעישון מזיק לבריאות, וכי אנחנו חייבים במצוות 'ונשמרתם מאוד לנפשותיכם', והשאלה היתה כיצד מתמודדים עם העובדה שבני הקהילות שלהם מכורים לסיגריות.

אמר הרב הרפורמי: צריך להתקדם עם הזמן. אם נאסור על כל בני הקהילות שלנו לעשן, נאבד אותם באופן מוחלט מהקהילה. עדיף להתיר להם לעשן כדי שימשיכו לבוא ולפקוד את בתי הכנסת.
אמר הרב הקונסרבטיבי: אם הדבר הוא אסור, איננו יכולים להתעלם מכך. מרגע זה ואילך נוציא הוראה לכל הרבנים שלנו שלא יעשנו, אבל איננו מצפים שגם הקהל יפסיק לעשן, ונמשיך לקבל אותם כחברים גם אם הם מעשנים.
אמר הרב האורתודוכסי: אם ההלכה אוסרת על עישון, אין מה לעשות. איננו יכולים להגיד שזה לא רלוונטי, ואיננו נותנים הנחיות שונות לרבנים ולשאר העם. אבל הפתרון הפשוט הוא למכור את הריאות לנכרי, ואז אפשר להמשיך לעשן כמה שרוצים...

לכן אין זה פשוט להגיד שאפשר למכור את הקרקעות ולשכוח משנת השמיטה.

הראשון שהציע פתרון כזה היה הרב מרדכי רוביו שחי בחברון במאה ה-18. הוא נשאל על יהודי שהחזיק כרם כשהגוי חוכר את הכרם, ובתשובה ארוכה מאוד הוא מסיק שהיהודי יכול למכור לגוי את הכרם, והגוי ימשיך בעבודותיו בשביעית:
 

11. שו"ת שמן המור (הרב מרדכי רוביו, המאה ה-18, חברון), יו"ד סימן ד

שאלה : איש ישראל אשר קנה לו כרם בחברון ת"ו ויש לו חוכר גוי לעבודת הכרם לעובדה ולשמרה ע"מ שיטול לו כל כך חלק בפירות היוצאין בה תאנים וענבים, כי בעיר הזאת אי אפשר לעובדה ולשומרה אלא ע"י גויים שידם תקיפה וגזלנים הם גם באישון לילה ואפילה ואם לא יהיה ידי גוי באמצע פשיטא שיחריבו אותה לקצץ נטיעותיה הטובות כחוטב עצים וגזלו את על פירותיה ולא יניחו בה זמורה ואשכול ענבים. ואי לזאת שאול שאל מה משפט ותיקון יבחר לו להתנהג בשנת השמיטה כדי שלא תהא מכשילו עבודת הגוי אשר הוא חורש ומזמר בארץ אשר לו בשנה ההיא שנת השמיטה יורנו המורה ויבוא שכמ"ה.
...וזאת תורת העולה בנידון דידן שהוא בשדה הכרם, דאי אפשר למעבד תיקון השכירות משום דבודאי יעשה עבודת הכרם בשביעית כדכתיבנא, דמשרא שרי ליה לבעל הכרם למעבד אחד משני האופנים הנזכרים:
האופן האחד למכור את כרמו לגוי מכירה גמורה וחלוטה גוף הקרקע ממש בשטר מפורש לשתי שנים, דהיינו שנה אחת קודם השמיטה ושנת השביעית עצמה, כמה ששוה זאת הכרם להיות קנויה לו לאדם גוף הקרקע והאילנות להיות אדון ומושל בה שתי שנים כקונה קנין עולם, ושיחזיר לו את כרמו תיכף אחר עבור שתי שנים. אם אין לבו בטוח על הגוי לעשות מכירה סתמית לפי הדין ובשטר, ושישמע לו הגוי אחר קניה להיטיב להתחייב לו שאחר השביעית יחזיר לו את כרמו והוא יחזיר לגוי את מעותיו כדכתיבנא לעיל, האופן השני שיתנה הישראל בעל הכרם עם הגוי החכור שלו שבשנת השביעית לא יעשה בה עבודת הארץ ולא עבודת הכרם כלל, על מנת לוותר לגוי מחלקו בפירות עד שיתרצה, ואח"כ יפקיר את כרמו באפי תלתא ויפרש שאינו מפקיר אותה אלא לשנת השביעית בלבד, ואם ילך הישראל בעל הכרם לכרמו בשביעית יכווין שלא להחזיק בה, ותיכף אחר השביעית ילך בעל הכרם לכרמו ויחזיק בו חזקה גמורה.


התשובה הזו, יחד עם שו"ת המבי"ט שראינו לפני כן, הן התשובות ההלכתיות היחידות העוסקות בפרקטיקה של שנת השמיטה במשך כל שנות הגלות הארוכות.

כך היה עד תחילת הציונות. פתח תקוה הוקמה, כפי שכתוב בשיר הידוע, בשנת תרל"ח. שנת תרמ"ב היתה שנת השמיטה הראשונה לאחר יסוד המושבה, אבל היא לא היוותה בעיה למתיישבים, שכן בניגוד לשיר הידוע מה שהתרחש בפועל הוא שהנקודה נעזבה למשך השנה כולה בגלל המחלות שפקדו את המתיישבים הראשונים. השמיטה הראשונה שבה נדרשו להיתר המכירה באופן גורף היתה בשנת תרמ"ט, לפני 126 שנה (18 שמיטות).

הרב יצחק אלחנן ספקטור, הרב של קובנא הוא הראשון שהתיר, ביחד עם הרב מוהליבר למכור, אך ההיתר שלהם היה לשנת תרמ"ט בלבד. הם קבעו כי לאחר המכירה אין לעשות מלאכות דאורייתא ע"י ישראל אלא ע"י נכרים.
לעומתם, רבני ירושלים התנגדו להיתר זה, ובראשם הרב שמואל סלנט והרב יהושע ליב דיסקין.

אך בשמיטה הבאה, בשנת תרנ"ו, שינה הרב דיסקין את דעתו והצטרף לתומכים בהיתר המכירה. הרב מוהליבר, לעומת זאת, שגם בשמיטה הקודמת הסכים להיתר המכירה, הרחיב את דעתו להתיר וכתב שלדעתו גם יהודים יכולים לעבוד בשדה לאחר המכירה.

בשנת תרס"ג הצטרף להיתר גם הרב שמואל סלנט, רבה של ירושלים, והצטרף להיתר גם הרב אליהו דוד רבינוביץ תאומים – האדר"ת.

בשנת תר"ע הצטרף להיתר גם הרב הראשי של יפו, הרב אברהם יצחק הכהן קוק, שמשום מה ההיתר נקרא על שמו למרות שזו היתה השמיטה הרביעית שהיא הונהגה. מנגד, בראש המתנגדים לשמיטה היה ר' יעקב דוד וילבסקי מצפת (הרידב"ז).

כיום רוב החרדים מתנגדים להיתר המכירה, ורוב הרבנים הציוניים רואים בה הכרח שאסור לבטל אותו. הרב עובדיה יוסף תמך מאוד בהיתר המכירה, וכך גם בנו, הראשל"צ הרב יצחק יוסף. הרב דוד לאו אמר שהוא מחוייב לאפשר לכל יהודי שאינו רוצה לסמוך על היתר המכירה למצוא את האפשרות לעשות זאת, אבל מי שרוצה לסמוך על היתר המכירה חייב לדעת שהוא יוכל לשווק את הירקות והפירות שלו, והוא לא יינזק.

תגובות

הוספת תגובה

(לא יפורסם באתר)
* (לצורך זיהוי אנושי)
תכנות: entry
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר