גליון "עלים לתרופה"
המו"ל: מכון "אור הצפון" דחסידי בעלזא - אנטווערפן, בלגיה
גליון תתקכ"ז, מדור "עלי הדף"
מסכת מועד קטן
דף טז ע"א

בענין ההיתר לדבר לשון הרע על בעלי מחלוקת

נפסק בשו"ע (חו"מ סי' ח ס"ה; סי' יא ס"א): "בשליח בית דין אסור לנהוג קלות ראש, והמצערו יש רשות לבי"ד להכותו מכת מרדות, והשליח נאמן כשנים להעיד שביזהו כדי לנדותו. הגה: והשליח בית דין יכול להגיד לבי"ד, ואין בזה משום לשון הרע...". מקור ההלכה הוא במכילתין (טז ע"א): "אמר רבא מנלן דמשדרין שליחא דבי דינא ומזמנינן ליה לדינא, דכתיב (במדבר טז, יב) 'וישלח משה לקרא לדתן ולאבירם בני אליאב', ומנלן דמזמנינן לדינא דכתיב (שם, טז) 'ויאמר משה אל קרח אתה וכל עדתך'... ומנלן, דאי מתפקר בשליחא דבי דינא ואתי ואמר, לא מיתחזי כלישנא בישא, דכתיב (שם, יד) 'העיני האנשים ההם תנקר'....". והיינו, דעל כרחך ששליחו של משה רבינו סיפר לו תשובתם זו, דאי לאו הכי מנין ידע משה לכתוב תשובתם בתורה. ומכאן, שרשאי השליח לספר פרטי דברי החירוף ואין בזה משום לשון הרע.

ומקשים העולם, שמא רק על דתן ואבירם הותר לספר לשון הרע מאחר שהיו בעלי מחלוקת, ומבואר בירושלמי (פאה פ"א ה"א) שמותר לדבר לשה"ר על בעלי מחלוקת (הובא במג"א סי' קנו סק"ב), ומנין שניתן ללמוד מכאן על כל בעלי דינים שמותר לספר דבריהם לבי"ד.

ב'עיון יעקב' תירץ בדרך פשט, שההוכחה היא ממה שהם ענו כן לשליחו של משה רבינו - ובוודאי היתה מטרתם שדבריהם יושמעו למשה, והלא הם ודאי לא החזיקו עצמם לבעלי מחלוקת ורשעים, ולדידם הרי היה אסור לדבר עליהם לשה"ר, ואם היה בכך משום איסור לא היו נשמעים הדברים לפני משה, ומוכח מכך שבכל אופן מותר לו לשליח בי"ד להביא דברי הנדונים לבי"ד ואין בכך משום חשש לשה"ר.

והחיד"א ב'פתח עינים' לא ניחא ליה בתירוצו (עי"ש), ומתרץ, שלגבי בעלי מחלוקת יש מקור שמותר לדבר עליהם לשון הרע גם בתוספת נופך, ומותר גם להוסיף ולהגדיל המדורה (עי' יפה מראה על הירושלמי סי' יז), ואילו מכאן אין לנו מקור רק על עצם הדברים שאמרו הם לשליחו של משה רבינו. ולכן לא ניתן היה ללמוד מכאן הדין שמותר לדבר לשה"ר על בעלי מחלוקת, ולכן הוציאו חז"ל מכאן ההיתר לשליח בי"ד להגיד לבי"ד דברי החירוף של בעלי הדינים.

עוד כתב החיד"א, שסיפור לשון הרע על בעלי מחלוקת מותר אפילו לכתחילה, ואילו ההיתר לשליח בי"ד לספר לשון הרע על בעלי דינים אינו אלא בדיעבד, וכן מדוקדק מלשון הגמרא: "ומנלן דאי מתפקר בשליחא דבי דינא ואתי ואמר, לא מיתחזי כלישנא בישא...", משמע, שאם סיפר אין בזה משום לשה"ר, ולא מבואר שמותר לכתחילה (עי' בלשון הרמב"ם הל' סנהדרין פכ"ה ה"ו; וע"ע כלי חמדה פר' מצורע מח, ד). והגמרא דקדקה מפרשת קרח ממה שלא פירשה התורה במפורש שהשליח סיפר למשה רבינו את תשובת דתן ואבירם, שהרי היה מותר לעשות כן לכתחילה, אלא על כרחך באה התורה ללמדנו שבנידון זה יש היתר נוסף בהלכות לשה"ר, והוא ששליח בי"ד מותר לספר לשה"ר, והיתר זה אינו אלא בדיעבד, ולכוונה זו לא ביארה בתורה במפורש שסיפר למשה רבינו את תשובתם (וע"ע ברית עולם על ספר חסידים אות תרלא).

בשו"ת 'יהודה יעלה' (או"ח סי' ריג) נשאל קושיא זו מהגה"ק בעל ה'חתם סופר', והשיבו, כי ההיתר לדבר לשה"ר על בעלי מחלוקת אינו כי אם על בעל המחלוקת עצמו וגם במה שנוגע לו - בינו ובין מי שחולק עליו לבד, ואילו דיבורים אחרים שאינם נוגעים לזה אין בכך שום היתר לדבר עליו, ואילו דברי דתן ואבירם - "העיני האנשים ההם תנקר", לא היה נוגע למשה רבינו, כי היה בזה חירוף והעזה נגד שליחי משה, שגם אם ינקר עינם לא יעלו (עי' רש"י עה"ת בפסוק זה; ועי' נמוק"י כאן), ודבר זה לא הותר להם לספר אילולא היו שליחי בית דין.

וכתב הגאון ר' יוסף שאול נאטנזאהן זצ"ל (גליון הש"ס על הירושלמי שם; שו"ת שואל ומשיב תליתאה ח"א סי' פ, והובאו בחפץ חיים כלל ח אות יז; וע"ע דברי שאול על אגדות חז"ל כאן), שההיתר לדבר לשה"ר על בעלי מחלוקת הוא רק כשגורמים בכך להשקטת המחלוקת, אמנם, להוסיף תבערת המחלוקת על ידי הסיפור, ודאי איסור גמור הוא. ובמחלוקת קרח ועדתו הרי הובערה מדורת המחלוקת על ידי סיפור הדברים, ולולא שהיה שליח בי"ד היה אסור לספרו (כעי"ז כתב ב'כלי חמדה' שם. ועעו"ש שלשליח בי"ד הותר גם שלא לצורך השקטת הריב).

עוד כתב (בשו"מ שם), שמה שהותר לשה"ר על בעלי מחלוקת אין זה כי אם כשמספרים הדברים כפי שאמרום בעלי המחלוקת, אמנם לגלות מצפוני לבם, מה שלא אמרו בהדיא, אין לכך היתר. והכא, במה שאמר "העיני האנשים ההם תנקר", הרי אין כאן דברי חירוף מפורשים על משה רבינו, והשליחים גילו מצפוני לבות דתן ואבירם שכוונתם על משה רבינו (-כפי ביאורו של הנמוק"י כאן בכוונת דברי דתן ואבירם, שהיה טמון בדבריהם קללה למשה רבינו, ועי' לעיל במ"ש משו"ת 'יהודה יעלה' כוונה אחרת בזה), ודבר זה לא הותר כי אם משום שהיה שליחי בי"ד (ויצויין, שדבריו הם היפך דברי החיד"א הנ"ל, ששליח בי"ד אין לו היתר להוסיף שום דבר, ואילו לענין בעלי מחלוקת יש היתר להוסיף ולהגדיל המדורה).

ה'עמק שאלה' (על השאילתות, שאילתא קל) כתב שבשליח בי"ד אין בזה שום איסור, לא איסור לשה"ר ולא איסור רכילות, ולענין בעלי מחלוקת אין היתר רק משום לשון הרע, ואילו איסור רכילות לא הותר בהם (כע"ז כתב גם בשו"ת יהודה יעלה שם, ועי' שדה יצחק כאן).

היוצא מכל האמור, שיש פנים לכאן ופנים לכאן, לענין היתר לשה"ר על בעלי מחלוקת ולענין שליח בי"ד, כלפי איזה דבר הוקל יותר האיסור לשון הרע, ודו"ק (וע"ע 'מלוא הרועים' כאן; 'חכמת שלמה' חו"מ סי' ח; ובספרים 'ציון ירושלים' ו'כבוד ירושלים' על הירושלמי פאה א, א).