דיוק וחידוש ברש"י

חגיגה דף ג

עמוד א

רש"י ד"ה אלא רגלים. אדם שיש לו רגלים: פעמיך בנעלים. אלמא בבעלי מנעלים שייכי פעמים ובראייה כתיב שלש פעמים בשנה יראה כל זכורך וגו':
בראשית נביא כאן את הנאמר בגמרא דעליהם יסובו דברי רש"י, אמר רבי תנחום חיגר ברגלו אחת פטור מן הראיה שנאמר רגלים והא רגלים מבעי ליה פרט לבעלי קבין ההוא מפעמים נפקא דתניא פעמים אין פעמים אלא רגלים וכן הוא אומר {ישעיה כו-ו} תרמסנה רגל רגלי עני פעמי דלים ואומר {שיר השירים ז-ב} מה יפו פעמיך בנעלים בת נדיב,
ובהתבוננות בדברי הגמרא דנקטא בלשון וכן הוא אומר וכו' ואח"כ ואומר, מה שבדרך כלל נראה בגמרא להיפך דעל פסוק ראשון שמקדימים להביא ראיה נקט בלשון "ואומר" ואח"כ מוסיפים פסוק נוסף בלשון "וכן הוא אומר"
עוד נדייק ברש"י דכותב "אלמא" שפירושו מכאן היא עיקר הראיה, וזה לגבי ה"ואומר" השני,
ולכאורה נראה להסביר את מהלך הגמ' על פי דברי רש"י דבתחילה הגמרא הביאה ראיה ש"רגלים" ו"פעמים" הם חילופי לשונות דיכולה התורה לכתוב הן בלשון רגלים והן בלשון פעמים, וזהו מה שכתב רש"י אין פעמים אלא רגלים אדם שיש לו רגלים (ועדיין לא מוסבר מהו עילוי הלשון "פעמים" שיותר נדרש מרגלים, ומדוע נקט פעמים ולא רגלים ומה החידוש בכך) ועל זה מביאה הגמרא פסוק בלשון וכן הוא אומר ופי' שכך גם הנביא אומר, שחילופי לשון אלו אנו מוצאים גם בנביא ישעיה פרק כ"ו פסוק ו' תִּרְמְסֶנָּה רָגֶל רַגְלֵי עָנִי פַּעֲמֵי דַלִּים: וברש"י רגלי עני. מלך המשיח שנאמר בו עני ורוכב על החמור (זכריה ט' ט) : פעמי דלים. ישראל שהיו דלים עד הנה : ולפי פירוש רש"י זה נראה אף שיכול להיות להיפך שנקט הנביא בלשון רגלים כלפי מלך המשיח ולשון פעמים כלפי ישראל כך שרגלים היא לישנא מעלויתא ולכן הגמרא מביאה משיר השירים פסוק נוסף בלשון "ואומר" מַה יָּפוּ פְעָמַיִךְ בַּנְּעָלִים בַּת נָדִיב חַמּוּקֵי יְרֵכַיִךְ כְּמוֹ חֲלָאִים מַעֲשֵׂה יְדֵי אָמָּן, וזהו פסוק המוכיח שלשון פעמים היא לישנא מעליתא ששייך על אנשים שיש להם רגלים ועליהם מנעלים ואינו שייך בבעלי קבין.

רש"י ד"ה והבור רק. משום דרבי תנחום אמרה נקט לה הכא גבי שמעתתא דרבי תנחום:
בשבת דף כ"ב ע"א מובא גם כן המימרא הזאת והבור ריק אין בו מים וכו' ושם רש"י לא כתב כלום, ואביא מה שהוסבר שם מדוע יש מקומות שרש"י מסביר כך ויש מקומות של מימרות שמובאים אחד אחרי השני ורש"י לא מסביר כלום,
ונראה שהמקומות בהם רש"י כתב זאת, הם – או כדי שלא נחשוב על נקודות הקשר נוספות, או כשאין שום קשר אחר (ויותר נראה לי כראשון) ובמסכת חגיגה המימרא הראשונה היא לגבי חיוב חיגר בעולת ראיה בשלוש רגלים, והשניה כמו כאן ביאור על והבור רק וכו', ונראה שכאן יש הקשר בין המימרות שהם קשורים לאותו תקופת זמן , לחנוכה ולפרשת השבוע - וישב - הנקראת בדרך כלל בשבוע שחל בו חנוכה ע"כ,
ואפשר להוסיף ששם שתי המימרות של רב תנחום נאמרו ע"י רב כהנא דרש רב נתן בר מניומי משמיה דרב תנחום וע"כ רש"י לא הסביר כלום מה שאין כאן שהמימרות הראשונים נאמרו על ידי רב תנחום עצמו ולא הובאו משמו על כן הוצרך רש"י להסביר שהיות וגם המימרא הזאת היא של רב תנחום אף שהובאה על ידי רב כהנא וכו' הגמרא צירפה את זה למימרות שרב תנחום אמר היות ורב כהנא אמר זאת משמו של רב תנחום.

רש"י ד"ה להקביל פניו. יום טוב היה שחייב אדם לכבד את רבו בהקבלת פנים כדאמרינן במסכת ראש השנה (דף טז:) מדוע את הולכת אליו היום לא חדש ולא שבת (מלכים ב' ד):
רש"י דייק לומר שזה היה ביום טוב כמו בשאר מקומות בש"ס שמוזכר להקביל פני וכו' כתוב מפורש דהוא ברגל ולא בשבת והוצרך רש"י להסביר זאת כאן שכתוב להקבי פני בסתם שזה דווקא ביום טוב כמו בשאר מקומות ולא בשבת אף שבגמרא חזינן ששאל אותם שבת של מי הייתה וכו' ונראה על פי רש"י דהחלוקה שבת שבת הייתה גם בימים טובים ולאו דווקא בשבת וע"כ אף דהוי ביום טוב שאלם בלשון שבת של מי הייתה.