הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
אמורא חולק על ברייתא - בדרשה
חגיגה ג ע"א
תניא נמי הכי: הכל חייבין בראייה ובשמחה - חוץ מחרש המדבר ואינו שומע, שומע ואינו מדבר - שפטורין מן הראייה. ואף על פי שפטור מן הראייה - חייב בשמחה. ואת שאינו לא שומע ולא מדבר, ושוטה וקטן - פטורין אף מן השמחה, הואיל ופטורין מכל מצות האמורות בתורה. מאי שנא לענין ראיה דפטירי, ומאי שנא לענין שמחה דמחייבי? - לענין ראיה גמר ראיה ראיה מהקהל, דכתיב +דברים ל"א+ הקהל את העם האנשים והנשים והטף וכתיב +דברים ל"א+ בבא כל ישראל לראות. והתם מנלן? - דכתיב +דברים ל"א+ למען ישמעו ולמען ילמדו,
ותניא: למען ישמעו - פרט למדבר ואינו שומע, ולמען ילמדו - פרט לשומע ואינו מדבר. למימרא דכי לא משתעי לא גמר? והא הנהו תרי אילמי דהוו בשבבותיה דרבי, בני ברתיה דרבי יוחנן בן גודגדא, ואמרי לה בני אחתיה דרבי יוחנן, דכל אימת דהוה עייל רבי לבי מדרשא הוו עיילי ויתבי קמייהו, ומניידי ברישייהו ומרחשין שפוותייהו. ובעי רבי רחמי עלייהו ואיתסו, ואשתכח דהוו גמירי הלכתא וספרא וספרי וכולה תלמודא! - אמר מר זוטרא: קרי ביה למען ילמדו. רב אשי אמר: ודאי למען ילמדו הוא, דאי סלקא דעתך למען ילמדו וכיון דלא משתעי לא גמר, וכיון דלא שמע לא גמר - האי מלמען ישמעו נפקא! אלא ודאי למען ילמדו הוא.
אמר רבי תנחום: חרש באזנו אחת פטור מן הראיה, שנאמר +דברים ל"א+ באזניהם. והאי באזניהם מבעי ליה: באזניהם דכולהו ישראל! - ההוא מנגד כל ישראל נפקא. - אי מנגד כל ישראל הוה אמינא: אף על גב דלא שמעי, כתב רחמנא באזניהם - והוא דשמעי! ההוא מלמען ישמעו נפקא.
מבנה הסוגיה:
תניא נמי הכי: הכל חייבין בראייה ובשמחה - חוץ מחרש המדבר ואינו שומע, שומע ואינו מדבר - שפטורין מן הראייה. ואף על פי שפטור מן הראייה -
תלמוד בבלי מסכת חגיגה דף ג עמוד א
חייב בשמחה. ואת שאינו לא שומע ולא מדבר, ושוטה וקטן - פטורין אף מן השמחה, הואיל ופטורין מכל מצות האמורות בתורה.
מאי שנא לענין ראיה דפטירי, ומאי שנא לענין שמחה דמחייבי? - לענין ראיה גמר ראיה ראיה מהקהל, דכתיב +דברים ל"א+ הקהל את העם האנשים והנשים והטף וכתיב +דברים ל"א+ בבא כל ישראל לראות.
והתם מנלן? -
דכתיב +דברים ל"א+ למען ישמעו ולמען ילמדו,
ותניא: למען ישמעו - פרט למדבר ואינו שומע, ולמען ילמדו - פרט לשומע ואינו מדבר.
למימרא דכי לא משתעי לא גמר?
והא הנהו תרי אילמי דהוו בשבבותיה דרבי, בני ברתיה דרבי יוחנן בן גודגדא, ואמרי לה בני אחתיה דרבי יוחנן, דכל אימת דהוה עייל רבי לבי מדרשא הוו עיילי ויתבי קמייהו, ומניידי ברישייהו ומרחשין שפוותייהו.
ובעי רבי רחמי עלייהו ואיתסו,
ואשתכח דהוו גמירי הלכתא וספרא וספרי וכולה תלמודא! -
אמר מר זוטרא: קרי ביה למען ילמדו.
רב אשי אמר: ודאי למען ילמדו הוא, דאי סלקא דעתך למען ילמדו וכיון דלא משתעי לא גמר, וכיון דלא שמע לא גמר - האי מלמען ישמעו נפקא!
אלא ודאי למען ילמדו הוא.
אמר רבי תנחום: חרש באזנו אחת פטור מן הראיה, שנאמר +דברים ל"א+ באזניהם.
והאי באזניהם מבעי ליה: באזניהם דכולהו ישראל! -
ההוא מנגד כל ישראל נפקא. -
אי מנגד כל ישראל הוה אמינא: אף על גב דלא שמעי, כתב רחמנא באזניהם - והוא דשמעי!
ההוא מלמען ישמעו נפקא.
1.
למסקנה יוצא לפי רבי תנחום שהפטור של חרש באוזן אחת [וכל שכן בשתי אזניים] הוא מן הפסוק "באזניהם". מן הפסוק "למען ישמעו" הוא לומד דין מיוחד במצות "הקהל", שחייבים לשמוע את הקריאה בפועל.
2.
לפיו יוצא שלא כברייתא לעיל שלמדה את הפטור של "מדבר ואינו שומע [חרש]" מהפסוק "למען ישמעו" [סיכום מתוך "שוטנשטיין", הערה 12].
3.
תנאים ואמוראים - ביוגרפיות: תולדותיו של רבי תנחום
רבי תנחום -
אמורא ארץ ישראלי בדור השני - השלישי. תלמידו של רבי יהושע בן לוי (ברכות כ"ח ע"ב) מסר גם בשם רבי יוחנן (שבת ל"ט ע"ב).
4.
וקצת קשה: כיצד אמורא - רבי תנחום - חולק על הברייתא לעיל.
ואולי בדרשות רשאי אמורא למצוא מקור שונה מדרשה של ברייתא.
5.
ואולי מדובר ברבי תנחום אחר:
תנאים ואמוראים - ביוגרפיות: תולדותיו של ר' תנחום דמן פרוד
ר' תנחום דמן פרוד -
אמורא. נראה, שהיה בדור הראשון. רבי יוחנן נזדמן לעיר פרוד: "אמר: 'כלום יש משנת בר קפרא', תנא ליה ר' תנחום דמן פרוד" (ע"ז ל"א ע"א). אין לקבוע שרבי יוחנן קיבל ממנו. ונראה שר' תנחום דמן פרוד היה מתלמידי בר קפרא.
כלומר, רבי תנחום זה היה תלמיד של תנאים, ולכן כנראה קיבל מהם מסורת שונה של דרשת הפסוקים.
5.1
אולי לכן הגמרא מביאה דרשה נוספת שנאמרה משמו של רבי תנחום.
6.
רמב"ם הלכות חגיגה פרק ב:
"... ושם נאמר למען ישמעו, להוציא מי שאין לו שמיעה גמורה, ולמען ילמדו, להוציא מי שאינו מדבר,"
הקושי הוא שהרמב"ם מביא את דרשת רבי תנחום ולא את דרשת הברייתא.
6.1
לחם משנה הלכות חגיגה פרק ב:
למען ישמעו להוציא מי שאין לו שמיעה גמורה. משמע דבא למעט אפי' חרש באזנו אחת וכן כתוב בסמ"ג ז"ל בהדיא בעשין רכ"ח להוציא מי שאין לו שמיעה גמורה אפי' חרש באזנו אחת,
וקשה דבגמ' מפיק ליה מבאזניהם מיעט חרש באזנו אחת גם מה שמיעט חגר וחולה וזקן מקרא דבעלותך לראות בגמרא ממעט להו מקרא דרגלים.
ואולי רבינו ז"ל באיזה מקום מצא דרשות אלו והביאם
שהם יותר פשוטות וכן דרכו להביא הדרשא היותר פשוטה:
מסביר ה"לחם משנה" - ידוע כעיקרון בשיטת הרמב"ם שהוא נוקט כך לפעמים - שהרמב"ם מביא את הדרשה "היותר פשוטה" גם אם היא לא לפי מסקנת הגמרא.
7.
אמנם הפרשנים מסבירים שלמעשה יש צורך בשתי הדרשות.
