הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה

לא מסרן הכתוב אלא לחכמים

חגיגה יח ע"א

וריש לקיש אמר: +שמות כ"ג+ וחג הקציר איזהו חג שאתה חוגג וקוצר בו - הוי אומר זה עצרת. אימת? אילימא ביום טוב - קצירה ביום טוב מי שרי? אלא לאו - לתשלומין. אמר רבי יוחנן: אלא מעתה חג האסיף, אי זהו חג שיש בו אסיפה - הוי אומר זה חג הסוכות. אימת? אילימא ביום טוב - מלאכה ביום טוב מי שרי, אלא בחולו של מועד, חולו של מועד מי שרי? אלא: חג הבא בזמן אסיפה, הכא נמי: חג הבא בזמן קצירה. 
מכלל דתרוייהו סבירא להו דחולו של מועד אסור בעשיית מלאכה, 
מנהני מילי? 
דתנו רבנן: +שמות כ"ג+ את חג המצות תשמר שבעת ימים, לימד על חולו של מועד שאסור בעשיית מלאכה, דברי רבי יאשיה. רבי יונתן אומר: אינו צריך, קל וחומר: ומה ראשון ושביעי שאין קדושה לפניהן ולאחריהן - אסור בעשיית מלאכה, חולו של מועד שיש קדושה לפניהן ולאחריהן - אינו דין שיהא אסור בעשיית מלאכה? - ששת ימי בראשית יוכיחו, שיש קדושה לפניהן ולאחריהן ומותרין בעשיית מלאכה! - מה לששת ימי בראשית - שאין בהן קרבן מוסף, תאמר בחולו של מועד - שיש בו קרבן מוסף. - ראש חדש יוכיח, שיש בו קרבן מוסף - ומותר בעשיית מלאכה! - מה לראש חדש שאין קרוי מקרא קדש, תאמר בחולו של מועד שקרוי מקרא קדש, הואיל וקרוי מקרא קדש - דין הוא שאסור בעשיית מלאכה. 
תניא אידך: +ויקרא כ"ג+ כל מלאכת עבדה לא תעשו לימד על חולו של מועד שאסור בעשיית מלאכה, דברי רבי יוסי הגלילי. 
רבי עקיבא אומר: אינו צריך, הרי הוא אומר +ויקרא כ"ג+ אלה מועדי ה' וגו'; במה הכתוב מדבר? אם בראשון - הרי כבר נאמר שבתון, אם בשביעי - הרי כבר נאמר שבתון. הא אין הכתוב מדבר אלא בחולו של מועד, 
ללמדך שאסור בעשיית מלאכה. 
תניא אידך: +דברים ט"ז+ ששת ימים תאכל מצות וביום השביעי עצרת לה' מה שביעי עצור - אף ששת ימים עצורין, אי מה שביעי עצור בכל מלאכה - אף ששת ימים עצורין בכל מלאכה? תלמוד לומר: וביום השביעי עצרת - השביעי עצור בכל מלאכה, ואין ששה ימים עצורין בכל מלאכה. הא לא מסרן הכתוב אלא לחכמים, לומר לך איזה יום אסור ואיזה יום מותר, איזו מלאכה אסורה ואיזו מלאכה מותרת. 

1.
מכל הסוגיה משמע שיש כמה דרשות פסוקים שמלמדות שעשיית מלאכה בחול המועד אסורה מדאורייתא! וכן משמע בסוגיות נוספות בש"ס - כמובא בפרשנים לסוגייתנו.

2.
תוספות מסכת חגיגה דף יח עמוד א:

חולו של מועד אסור בעשיית מלאכה -
לכאורה משמע דמלאכה דמיתסרא ביה מדאורייתא דמפיק ליה מפסוק

וכן בפרק ב' דמו"ק (מועד קטן דף יא: ושם) לא מיבעיא אבל דמדרבנן אלא אפילו חוש"מ דאורייתא וכן פי' התם בקונטרס

3.

וקשה לר"ת דא"כ דבר האבד וכמה מלאכות דשרינן התם היכי משתרו וכי היכן מצינו איסור דאורייתא מקצתו אסור ומקצתו מותר

הרי יש מלאכות שלפי כל הסוגיות מותרות בחול המועד, וכיצד יתכן מצב זה אם מדובר באיסור דאורייתא!

3.1
אם היה מדובר ב"שב ואל תעשה" לא היה קשה, אבל מדובר בפעולות שהן מותרות לביצוע ב"קום ועשה", וזה לא יתכן אם הדבר נוגד את דרשת הפסוק!

4.
תוס' מביא כמה הוכחות מהש"ס, שאיסור מלאכה בחול המועד הוא "רק" מדרבנן.

ועוד דתנן בפ"ג דמגילה דף כא.) כל מקום שאין יום טוב ויש מוסף קורין ד' כגון חוש"מ ור"ח אלמא לא מיתסר מלאכה מדקאמר דאין יום טוב

ועוד דכייל ליה בהדי ר"ח דרבנן כדאמרינן בירושלמי דתענית ובמקום שנהגו הלין נשיא דרגילין דלא למיעבד עבידתא בריש ירחא מנהגא הוא

ועוד מצינו בירושלמי בפרק שני דמו"ק כלום אסרו מלאכה אלא כדי שיהו אוכלין ושותין ויהיו יגעים בתורה והם פוחזין ואוכלין ושותין משמע לישנא דמדרבנן הוא

וכן בפ"ב דמו"ק (מועד קטן דף יב:) גבי ובלבד שלא יכוין מלאכתו במועד
ובעי בגמרא כיון ומת מהו שיקנסו בנו אחריו את"ל צרם אוזן הבכור ומת קנסו בנו אחריו התם איסורא דאורייתא משמע דמלאכה במועד הוי דרבנן

ומיהו יש לדחות דאמכוין מלאכתו במועד קאי דהשתא מיהא ליכא איסורא דאורייתא כיון דדבר האבד הוא

5.

מ"מ משמע לפי האמת דלא מיתסר רק מדרבנן וכי קאמר התם בריש פירקא לא מיבעיא אבל דרבנן אלא אפילו חוש"מ דאורייתא כעין דאורייתא קאמר לפי שיש לו סמך [מקרא דאורייתא אבל ימי האבל ליכא אסמכתא אלא] מדברי קבלה דכתיב והפכתי חגיכם לאבל (עמוס ח)
ודקאמר הכא אלא בחוש"מ מי שרי א"כ משמע דאסור מן התורה

וי"ל לאו משום דלא משתרי מדאורייתא אלא כיון דאקרא סמכינן ליה למיתסר לא מסברא ליה לאוקמי קרא דשרי בהדיא בהכי

כוונת תוס' לחדש: שלא מסתבר לפרש שהכתוב "וחג האסיף" מתיר בפירוש איסור דרבנן שיש לו סמך מן המקרא!

6.

וכן פירש הריב"ם בשם רבינו יב"א דמלאכה דמועד מדרבנן ולא כפירוש רבינו שמואל שפירש בערבי פסחים (פסחים דף קיח.) גבי כל המבזה את המועדות כגון עושה מלאכה בחוש"מ והא ליתא דמדרבנן הוי וכדפי'

והא דאמרינן גבי כותים ותיפוק ליה משום לפני עור לא תתן מכשול במלאכה דחוש"מ משום דסמך פשטא דקרא הוי והוי ליה צדוקין מודין בה.

נראה ממכלול דברי תוס' שכעיקרון דבר שמוגדר כ"סמך מהתורה" - "אקרא סמכינן" הוא "חזק" יותר מ"אסמכתא רגילה"! - שהיא מדרבנן.

6.1
מתוך דברי תוס' ניתן להסיק:
אנציקלופדיה תלמודית כרך ב, [אסמכתא (דרשה)] עמוד קח טור 1:

אם לפי הדרשה היינו צריכים לאסור יותר ממה שהחכמים אסרו על פיה, הרי זו הוכחה שאין זו דרשה גמורה אלא אסמכתא,
ולכן יש מוכיחים שאיסור מלאכה בחול המועד הוא מדרבנן, והפסוק: כל מלאכת עבדה לא תעשו, שדורשים ממנו איסור זה [חגיגה דף יח], הוא אסמכתא,
שאילו היה מן התורה היתה גם מלאכת דבר-האבד* אסורה בו [תוס' שם ד"ה "חולו של מועד"].

7.
ניתן לחדד יותר ולומר, שחכמים הם שקבעו מה יהיה איסור תורה ומה יהיה איסור דרבנן.

7.1
ואף יותר מכך, בנושא של חול המועד התורה נתנה סמכות לחכמים להפקיע איסור תורה אפילו ב"קום ועשה".

8.
רמב"ם הלכות יום טוב פרק ז הלכה א:

חולו של מועד אף על פי שלא נאמר בו שבתון הואיל ונקרא +ויקרא כג, ל"ז+ א מקרא קדש והרי הוא זמן חגיגה במקדש אסור בעשיית מלאכה כדי שלא יהיה כשאר ימי החול שאין בהן קדושה כלל, והעושה בו מלאכה האסורה מכין אותו מכת מרדות מפני שאיסורו ב מדברי סופרים,
ולא כל מלאכת עבודה אסורה בו כיום טוב שסוף הענין בדברים שנאסרו בו כדי שלא יהיה כיום חול לכל דבר, לפיכך יש מלאכות אסורות בו ויש מלאכות מותרות בו.

9.
הגהות מיימוניות הלכות יום טוב פרק ז הלכה א:

[א] פרק אין דורשין כרבי יונתן וכר' עקיבא ודלא כברייתא דילפינן מקראי אחריני ע"ש::

[ב] וכן פר"ת
וכל הפסוקים דמייתי פרק אין דורשין אינם אלא אסמכתא בעלמא דאי מדאורייתא לאו היו מקילין ומחלקין החכמים בין דבר האבד לשאינו אבד

ואף על גב דאמר תלמודא התם לא מסרן הכתוב אלא לחכמים אין לדקדק משם דמדאורייתא הוא

דא"א שיהו חכמים מקילין כולי האי אם היה מדאורייתא

וכן משמע ברמ"ק ובסוף פרק מי שהפך דקאמר מועד משום טירחא הוא ומשום פסידא שרו רבנן
והא דקאמרי בריש מי שהפך אמר רב אשי לא מבעיא ימי אבלו דמדרבנן הוא דשרי
אלא אפילו חש"מ [=חולו של מועד] דאיסור מלאכה דאורייתא הוא שרי פירוש דסמכינן אקראי דאורייתא
אבל אבלות לא סמכינן אלא אקרא דוהפכתי חגיכם לאבל שהוא דברי קבלה ע"כ מס"ה.
וכן נראה ראיה לר"ת מהא דירושלמי לעיל בהלכתא כ' א"ר אבא בר ממל אילו היה לי כו':

דומה לדברי התוס'.

10.
מגיד משנה הלכות יום טוב פרק ז הלכה א:

[א] חולו של מועד אף על פי וכו'. דעת רבינו שחולו של מועד דבר תורה מותר בכל מלאכה
והברייתות הנזכרות בגמרא פרק אין דורשין (חגיגה דף י"ח.) הם אסמכתא בעלמא
... ובאמת שהסוגיא שבפרק אין דורשין מורה שהוא מן התורה.

וכן בראש מי שהפך (דף י"א.) אמר רב שישא דימי אבלו דרבנן וחולו ש"מ דאורייתא ובמקומות אחרים.

11.

ואפשר שדעת רבינו שיש לו עיקר בדאורייתא מקרבן מוסף ומצות שמחה.

12.

אבל הרמב"ן ז"ל הטיל פשרה ואמר שכל מלאכה שאינה לצורך המועד ואינו דבר האבד אסורה מן התורה
ושהוא לצורך המועד מותר בין במלאכת אומן בין במלאכת הדיוט אף על פי שאינו דבר האבד
וכן כל שהוא דבר האבד מותרת אף על פי שאינה לצורך המועד ואף על גב דאית בה טירחא יתירתא

וחכמים מדבריהם אסרו קצת מלאכות אלו כמו שיתבאר.

ועל זה אמרו בירושלמי שהיה ראוי להתיר מלאכות אלו כדי שיתעסקו בהן ולא יהיו בטלין שהבטלה מביאה לידי פחיזות ועיקר חש"מ ודאי דבר תורה הוא ע"כ דבריו. ונראה שלזה הסכים הרשב"א ז"ל סוף פ' לפני אידיהן:

כלומר, לפי הרמב"ן, אותם מלאכות שנאסרו בחול המועד הרי שאיסורן הוא מן התורה.

13.
לחם משנה הלכות יום טוב פרק ז הלכה א:

[א] חולו של מועד אף על פי שלא נאמר בו שבתון הואיל ונקרא מקרא קדש והרי הוא זמן חגיגה במקדש אסור בעשיית מלאכה וכו'. לפי מה שכתב הרמב"ן שכל מלאכה שאינה לצורך וכו' קשה דאיך יתרץ הברייתא שאמר פרק אין דורשין (דף י"ח) מה שביעי וכו' עד ואיזו מלאכה מותרת ע"כ.
הרי מבואר שם דכל מה שאסרו חכמים הוא דין תורה שהכתוב מסר הדבר לחכמים.

ונ"ל דהכי קאמר הכתוב מסר לחכמים שהם יאמרו לך הדברים שהם אסורים מדין תורה שהוא היכא שאינו לצורך מועד ואינו דבר האבד.
אבל אין הכונה לומר שכל מה שאסרו חכמים הוא אסור מדין תורה.
...

14.
מסקנה: הביטוי "הא לא מסרן הכתוב אלא לחכמים" - מופע יחידאי בש"ס! - בא ללמדנו שהתורה מסרה לחכמים להגדיר את תוכן דין דאורייתא ומה אסור רק מדרבנן. משמע שלא מדובר במסורת מהר סיני!

15.
ונראה שכך משמע בסוגייתנו מרש"י:
רש"י מסכת חגיגה דף יח עמוד א:

הא הרי לא מסרן הכתוב אלא לחכמים - כלומר: מאחר שאמר לך הכתוב שהן עצורין ממלאכה ולא בכולן,
ולא פירש אי זו המותרת ואי זו אסורה -
דע וראה שלא מסרן אלא לחכמים, היודעים להבין על איזהו להטיל ההיתר ועל אי זו להטיל האיסור,
והם יאמרו אי זהו יום טוב על פי קידוש הראייה ואסור בכל מלאכה
ואי זהו חולו של מועד שאינו אסור בכל מלאכה,
ועל חולו של מועד יגידו לך אי זו מלאכה אסורה - דבר שאינו אבד,
ואיזו מלאכה מותרת - דבר האבד.

16.
ניתן לסכם:

א.
יש אסמכתא" שהיא ממש דין מדרבנן והפסוק נועד רק לתזכורת.

ב.
יש "אסמכתא", שהתורה נתנה לחכמים סמכות לחדש דינים מדרבנן - על פי הריטב"א, ראש השנה דף טז.

ג.
ויש "אסמכתא" - בסוגייתנו - כעניין ייחודי ויחידי בש"ס, שניתנה לחכמים סמכות להגדיר מה אסור מהתורה ומה אסור מדרבנן.