סקר
באיזה סבב של "דף יומי" אתה?
ראשון
שני
שלישי
רביעי ומעלה


 

טור זה נכתב לזכרו ועילוי נשמתו של נעם יעקב מאירסון הי"ד שנפל
בקרב גבורה בבינת ג'בל במלחמת לבנון השנייה – י"ג אב תשס"ו 


בין חיטי לשערי לאו אדעתייהו דאינשי – חיטה

 

"אמר רב יהודה: אחד אומר אכלה חטים, ואחד אומר אכלה שעורים הרי זו חזקה. מתקיף לה ר"נ: אלא מעתה, אחד אומר אכלה ראשונה שלישית וחמישית, ואחד אומר אכלה שניה רביעית וששית, הכי נמי דהויא חזקה? א"ל רב יהודה: הכי השתא, התם בשתא דקא מסהיד מר לא קא מסהיד מר, הכא תרוייהו בחדא שתא קא מסהדי. מאי איכא למימר? בין חיטי לשערי לאו אדעתייהו דאינשי" (בבא בתרא נו ע"ב).


שם עברי: חיטה   שם באנגלית: Wheat   שם מדעי:   .Triticum sp

שם עברי: שעורה תרבותית   שם באנגלית: Barley   שם מדעי: Hordeum vulgare


נושא מרכזי: מדוע קשה להבחין בין חיטה לשעורה? מה ההבדלים ביניהן?


החיטה והשעורה הם גידולי גרגירים חשובים ביותר במשק האדם מזה אלפי שנים. לא בכדי הם נכללו בין 7 המינים שהשתבחה בהם א"י, "ארץ חטה ושעורה". בימי האבות הייתה החיטה הדגן העיקרי באזור הים התיכון. למרות הכנסתו של התירס שמוצאו מאמריקה לסל הגידולים העולמי מהווה עדיין החיטה הדגן החשוב ביותר בכל העולם. השם המדעי של החיטה שהובא לעיל - Triticum sp. דורש הסבר מיוחד. השם Triticum הוא שם הסוג(1) של החיטה אך הוא כולל מינים רבים. התוספת sp. לאחר השם היא קיצור של המילה Species שמשמעותה "מין ביולוגי". הכוונה באופן הרישום לעיל היא שאנחנו נתייחס למינים הביולוגיים השונים כמיני חיטה ונכלול את כולם בשם חיטה. לאמיתו של דבר מדובר בקבוצה גדולה של מינים בעלי מוצא שונה ובעלי חשיבות שונה מבחינת תפקידם כמזון (ראה "הרחבה"). הן החיטה והן השעורה תופסים מקום חשוב ונרחב במקורות ולכן נפצל את הדיון בהם לנושאים נפרדים. בטור זה נתמקד במשותף (כלומר היותם דגנים) והמבדיל בין החיטה והשעורה.

סוגייתנו מתארת עדות שבה שני עדים מעידים על אכילת שני חזקה אלא שחלוקים ביניהם לגבי טיבו של הגידול בשדה. לדעת אחד העדים הגידול היה חיטה ואילו לדעתו של השני גדלה בשדה שעורה. לדעת רב יהודה יש כאן חזקה, למרות הסתירה לכאורה בין העדויות, משום שההבדל ביניהן נובע אך ורק מחוסר ידיעה מדוייקת לגבי טיב הגידול אך עיקר העדות שריר וקיים. רבינו גרשום והתוספות גורסים כאן: "בין חיטי לשערי לא דייקי אינשי" במקום הגירסא שלפנינו "לאו אדעתייהו" שאיננה מגדירה היטב את סיבת אי הדיוק בעדותם. על פי המונח "לא דייקי" נובע ההבדל בעדות מחוסר תשומת לב בלבד. הדמיון בין הגידולים כה רב ויש להתבונן היטב בכדי לחוש בו. מענייינים הם דברי רשב"ם: "בין חטין ושערי לאו אדעתייהו דאינשי - אין מבינין יפה בין קמת חטים לקמת שעורים". לענ"ד הרשב"ם מדגיש כאן שתי נקודות שונות מהבנת רבינו גרשום והתוס' במקום בנימוק הגמרא "לאו אדעתייהו דאינשי". לדעתו אין הכוונה לחוסר תשומת לב בלבד, אלא אף יותר מכך, חוסר בידיעה ("אין מבינין יפה"). האבחנה בין חיטה ושעורה דורשת לימוד מדוקדק ומורכב. גם בתקופתנו חובבי צמחים מושבעים נתקלים בקושי בבואם להבדיל בין חיטה לשעורה. הנקודה השניה: אולי עיקר הקושי באבחנה הוא כאשר השדה עדיין בקמתה (כפי שנראה להלן). ייתכן ואם העדים היו רואים את הגרגירים לאחר הדיש היו מבחינים בקלות בהבדל.

הד לכך שהרשב"ם רואה עצמו כמי שאינו מומחה בחקלאות ניתן למצוא בדבריו כמה שורות מוקדם יותר בעמוד: "דהכי קאמר רב יהודה: אחד אומר אכלה חטין ג' שנים כפי מנהג עובדי אדמה, ואחד אומר אכלה שעורים שלש שנים כפי מנהג עובדי אדמה, והיינו שש שנים בדילוג. ושאלתי לעובדי האדמה ואמרו לי: שלעולם כך הוא המנהג שנה אחת חטין ושנה אחת שעורין כן כל הימים ואינה צריכה שביתה כלום".

בערוך השולחן (חו"מ, קמ"ה א') מובאת הלכה: "... בחיטים ושעורים שזה אומר דקדקתי יפה והיה חיטים וזה אומר דקדקתי יפה והיה שעורים בטלה עדותם". ניתן, אולי, לקשור בין הלכה זו לבין גירסת רבינו גרשום והתוס' שהרי לפירושם הסתירה בעדותם התיישבה בגלל הטענה שאנשים לא מדייקים לראות את ההבדל הקטן בין חיטה ושעורה על פי דברי הרשב"ם הסובר שההבדל נובע מחוסר ידיעה מעיקרא ("אין מבינין יפה") אולי גם אם היו טוענים ששמו לב העדות תתקיים. שאלה הנובעת מתוך דברינו מובאת בתוס' במקום הדן במקרה שבו הטענות היו רחוקות מעט יותר כאשר אחד העדים טען שראה חיטים והשני טען שראה קטנית.

הדמיון בין החיטה והשעורה נובע מכך שהן החיטה והן השעורה שייכות למשפחת הדגניים. משפחה זו אחידה למדי מבחינת האיברים הוגטטיביים (איברים שאינם קשורים לרבייה כדוגמת הגבעולים והעלים) ורק התפרחות מאפשרות למיינם לקבוצות. ההופעה החיצונית של החיטה והשעורה כמעט זהה ובמיוחד לפני התפתחות השיבולים. אם העדים ראו את השדה לפני התפתחות השיבולים (השתבלות) הרי שאין באפשרותם לקבוע את מינו של הגידול. לעומת זאת, אם ראו את השדה לאחר הופעת השיבולים הרי שגם אז ההבחנה דורשת מיומנות רבה שאיננה קיימת בכל אדם. כאז גם היום מתקשים אפילו חובבי צמחים מושבעים להבחין בין החיטה והשעורה. אבחנה מדוייקת דורשת היכרות טובה עם מבנה השבולים אך כסימן שדה יש האומרים שהשעורה כשמה כן היא והיא "שעירה" יותר. השעירות נובעת גם מהגלומות הצרות מאד שלה הדומות לשערות (תמונה 1. להלן ארחיב בתאור מאפיין זה). סימני שדה נוספים המבדילים בין חיטה ושעורה הם: א. הסתעפות השעורה לכמה קנים (תמונה 2) בניגוד לחיטה הגדלה, בדרך כלל, בקנה אחד. אמנם, לעיתים, גם החיטה מסתעפת אך במידה מועטה בהשוואה לשעורה. ב. עלי השעורה רחבים יותר. על מנת להבחין בין המינים באופן וודאי יש להתבונן בצמחים מקרוב אך הדבר דורש להכיר את המבנה הכללי של תפרחת הדגניים (ראו ב"הרחבה").  
 

       

תמונה 1. שעורה (משמאל) וחיטה (מימין) 
צילם: אורי פרגמן-ספיר  הגן הבוטני האוניברסיטאי ירושלים.

 

  תמונה 2. שעורה תרבותית - פרטים מסועפים

 

הרחבה
 

מבנה תפרחת הדגניים 

פרח הדגניים

לפרח הדגניים שני קשקשים ירקרקים (מקבילים לעלי הכותרת במשפחות אחרות) הנקראים מוץ עליון ומוץ תחתון, אשר עוטפים את אברי הפרח הפנימיים (תמונות 3,6). עם ההבשלה שני המוצים מתייבשים ומצהיבים (תמונה 4). 
 

 
תמונה 3. שיבולת שועל - פרח  

תמונה 4. חיטה - שיבולית פרושה המורכבת משתי גלומות, 4 פרחים   פוריים ופרח מרכזי עקר.       צילם: Aelwyn

 

 
תמונה 5. חלקי שיבולית של שבולת שועל   תמונה 6. סכימה של פרח ממשפחת הדגניים

 
המוצים נתונים זה בתוך זה והגדול שבהם, התחתון, מכסה במקצת את השני ומסתיים בזיף קשה וארוך הנקרא מלען (תמונה 7). לפרח שלושה אבקנים בעלי זירים ארוכים ודקים המשלשלים את המאבקים הבשלים מחוץ לשיבולית (תמונות 6,8). בין המוץ העליון והתחתון יושבים עוד שני קשקשים קטנים המכונים קשקשי תפיחה. בעת הפריחה הקשקשים תופחים ועל ידי כך מפשקים את מוצים ופותחים את הפרח. השחלה עילית ובראשה צלקת מחולקת לשתי אונות שעירות או מנוצות (תמונות 3,5,6), מבנה מותאם להאבקה ברוח. לשחלה מגורה אחת המכילה ביצית יחידה, והפרי המתפתח ממנה הוא הגרגר - פרי יבש בן זרע אחד (תמונה 7) קליפת הפרי היא חלק מקליפת הזרע), הזרע מכיל עובר קטן המחובר בצדו של אנדוספרם גדול שהוא למעשה הפסיג. 
 

         
תמונה 7.  גרגיר עטוף במוץ תחתון   תמונה 8. חיטה (מימין) ושעורה (משמאל)  
צילם: אורי פרגמן-ספיר
הגן הבוטני האוניברסיטאי ירושלים.

 
השיבולית

היחידה היסודית בתפרחת הדגניים היא השבולית שבבסיסה זוג קשקשים עוטפים, הנקראים גלומות (תמונות 4-5). לעתים הגלומות קטנות מאוד או מנוונות. לשיבולת השועל גלומות העוטפות לגמרי את הפרחים (תמונה 9)(2). בדרך כלל הגלומות קצרות מהפרחים, ולעיתים קרובות הן נושאות מלענים. בשיבולית יכולים להיות פרח אחד או יותר הנישאים על ציר (לרוב קצר) שלכל אחד מהם זוג מוצים (מקבילים לעלי הכותרת) ואברי רביה (עלי ו/או אבקנים). לפעמים חלק מהפרחים חסרי איברי רביה והם עקרים. התפרחת נוצרת מקדקוד הצמיחה של הקנה לאחר שתמה סדרת העלים. במשך כל שלבי ההתפתחות עד הפריחה מוגנת התפרחת על-ידי נדני העלים. שלב ההתפתחות, שבו נראית התפרחת לראשונה מחוץ לנדן העליון, נקרא השתבלות. 
 

         
תמונה 9.  שיבולת שועל   תמונה 10. ברומית הגגות 

 
התפרחת

בדגניים נפוצים 4 טיפוסים עיקריים של תפרחות, כלומר של עריכת השיבוליות:
1. שבולת: תפרחת שכל שיבוליותיה יושבות על ציר השיבולת ללא עוקצים. סוג תפרחת זה אינו שכיח בדגניים אך קיים במינים חשובים כגון בחיטה ובשעורה ועוד.
2. אשכול: תפרחת ששיבוליותיה נישאות על עוקצים היוצאים ישר מציר התפרחת.
3. מכבד: תפרחת זו השכיחה ביותר היא למעשה אשכול מורכב שבו הפרחים מסתעפים מענפים צדדיים, המסתעפים בעצמם מציר התפרחת. במלים אחרות, מכבד הוא מקבץ של אשכולות המסתעפים מציר משותף (תמונה 10).
4. אשבול: תפרחת שפרחיה נישאים על שזרה מעובה (ציר מעובה). בדרך כלל היא עטופה בעלה ירוק או צבעוני הנקרא מתחל. בטיפוס תפרחת זו נכללת התפרחת הנקבית של התירס. השיבוליות בתירס מנוונות מאוד, ונדני העלים שומרים על הקלח.
 

ההבדלים בין חיטה ושעורה

בשורות הבאות אתאר את ההבדלים בין חיטת בר ושעורת בר אם כי לא כולם קיימים גם במיני התרבות שבהם עוסקת סוגייתנו. ההבדל העיקרי בין מיני התרבות והבר הוא בכך שמיני הבר מתפרקים ליחידות תפוצה בניגוד למיני התרבות שציר השיבולת שלהם איננו מתפרק דבר המהווה יתרון חשוב לחקלאי.

מקור השם שעורה הוא אולי במראה השעיר של השיבולת הנובע ממלעניה הרבים משל החיטה וגלומותיה המרצעיות. בכיפוף השיבולת נחשפים בשעורה מלענים קצרים ודקים (בנוסף למלענים הארוכים) שאינם קיימים בחיטה. מלענים אלו יוצאים מראשי הגלומות (תמונות 11ו - 11a).

נראה שההבדל המשמעותי ביותר בין המינים הוא מבנה השיבוליות והאופן בו הן ערוכות ומחוברות למפרקי ציר השיבולת. שיבולת השעורה מורכבת משלישיות שלישיות של שיבוליות הערוכות לסירוגין משני צידי ציר השיבולת. בניגוד לחיטה הרי שבשעורה בכל שיבולית פרח אחד בלבד. במיני הבר שתי השיבוליות הצדדיות בכל שלישייה עקרות (תמונה 12) והשיבולת הפורה היא דו-טורית (תמונות 13 2r ו - 14). במיני התרבות קיימים שני טיפוסים הנבדלים במספר השיבוליות הפוריות (תמונה 13): הראשון דומה למיני הבר ובו רק שיבולית אחת מבין השלוש פורה ומתקבלת שיבולת דו-טורית (2r). בטיפוס השני כל השיבוליות פוריות והשיבולת היא שש-טורית (6r). בתמונות 15-16 ניתן לראות שעורה שש-טורית הערוכה בקבוצות של 3 שיבוליות פוריות משני צידי ציר השיבולת.

בשעורה לכל גרגיר יש גלומות משלו משום שמקורו ב - 3 שיבוליות נפרדות שרק העוקץ שלהן משותף. המלענים הדקים בתמונה 11 הם של 6 הגלומות בכל שלישייה של שיבוליות (המלען הגדול הוא של המוץ התחתון של הפרח היחיד בשיבולית האמצעית).
 

         
תמונה 11.  יחידות הפצה של שעורה (3 שיבוליות) וחיטה (שיבולית אחת בת כמה פרחים) 
צילם: אורי פרגמן-ספיר הגן הבוטני האוניברסיטאי ירושלים.
  תמונה 12. שעורת התבור - יחידות הפצה הכוללות שיבולית מרכזית  פורייה ושתי שיבוליות עקרות

 

תמונה 11a. שיבולית מרכזית של שעורה
 

         
תמונה 13.  שעורה         צילם:  Xianmin   תמונה 14. שעורת התבור

 

         
תמונה 15.  שעורה שש-טורית   תמונה 16. יחידת הפצה בת 3 שיבוליות פוריות של שעורה שש-טורית

  

בחיטה השיבולית מכילה שני פרחים ויותר ולכן בשיבולית אחת (עם זוג גלומות אחד) עשויים להתפתח יותר מאשר גרגיר אחד (תמונות 4,17) אך לא כל הפרחים פוריים. בכל המקרים כל גרגיר עטוף בזוג מוצים משלו משום שכל גרגיר נוצר מפרח אחד. בשעורה כל שיבולית מכילה פרח אחד ולכן יכול להתפתח בה רק גרגיר אחד. שיבולת חיטת הבר מורכבת מ – 6-10 שיבוליות הערוכות לסירוגין בשני טורים לאורך ציר השיבולת וכל אחת מהן יושבת על פרק בולט של הציר (תמונה 18). בבסיס השיבולית קבועות שתי גלומות גדולות וקשות העוטפות שני פרחים פוריים. מעליהם יושבים 1-2 פרחים עקרים ומנוונים. המוץ התחתון בפרחים הפוריים מסתיים במלען שאורכו 5 - 15 ס"מ. הגרגיר מאורך וגדול יחסית (באורך עד 8 מ"מ ויותר). הגרגיר של הפרח הפורה העליון גדול במעט מהגרגיר של הפרח הפורה התחתון. בעת ההבשלה מתפרקת השיבולת לשיבוליות. כל שיבולית (על שני גרגיריה העטויים במוצים ובגלומות קשות, ועל שני מלעניה הארוכים) מהווה יחידת תפוצה דמויית חץ. 
 

         
תמונה 17.  חיטה תרבותית  - שיבולית פרושה   תמונה 18. חיטה תרבותית - שיבולת

 
הבדלים נוספים בין חיטה ושעורה
 

בלשונית שבבסיס הטרף בשעורה קבועות 2 אוזניות החובקות את הגבעול.
בשיבולת השעורה גרגירים צרים ודקים, בחיטה גרגירים רחבים יותר (תמונה 1).
המלענים הארוכים מקבילים בשעורה ומצטלבים בחיטה
צמח השעורה ארוך יותר בהשוואה לצמח החיטה.
לחיטה יש גלומות גדולות שבולטות מאוד גם בשיבולת השלמה (תמונה 11).
 

דגניים  

קבוצת הדגניים. קבוצה בעלת מאפיינים ברורים בחלקי הצמח הוגטטיביים ומבנה התפרחת והפרי. משפחת הדגניים על 700 הסוגים ו – 10,000 המינים שלה היא הרביעית בגודלה מבין משפחות הצמחים העילאיים. בניגוד למספר מינים גדול זה בספרות חז"ל וספרות ההלכה שבאה בעקבותיה המונח דגן מתייחס לקבוצה קטנה של מינים בעלי מאפיינים שאינם בהכרח בוטניים אלא קשורים להרכב הכימי ואולי הפיזיקלי של הקמח המופק מהם והתאמתו לאפיית לחם. כבר במקרא מופיע הקשר בין הדגן ואכילת הלחם במשתמע או במפורש(3) אך רק במשנה הוגדר מספר המינים ושמם. "חֲמִשָּׁה דְבָרִים חַיָּבִין בַּחַלָּה, הַחִטִים וְהַשְׂעוֹרִים וְהַכֻּסְמִיּן וְשִׁבּלֶת שׁוּעָל וְשִׁיפוֹן. הֲרֵי אֵלּוּ חַיָּבִין בַּחַלָּה, וּמִצְטָרְפִין זֶה עִם זֶה, וַאֲסוּרִין בֶּחָדָש מִלִּפְנֵי הַפֶּסַח, וּמִלִּקְצוֹר מִלִּפְנֵי הָעמֶר וכו'" (חלה א' א'). מנקודת מבט חקלאית ניתן להגדיר כדגן כל תבואה שניתן לייצר ממנה קמח ולאפות ממנו לחם. לפי הגדרה זו גם אורז ותירס הם דגן. ההלכות המיוחדות לחמשת מיני דגן הן: א. ברכת המוציא לפניה וברכת המזון לאחריה (באכילת לחם). ב. חיוב הפרשת חלה. ג. מצוות אכילת מצה מתקיימת רק בהם. ד. רק במינים אלו יש איסור חמץ. ה. איסור אכילה וקצירה לפני הקרבת העומר. הלכות אלו חלות הן על כל מין בנפרד והן על תערובת מיני דגן שונים. מבין 5 מיני הדגן רק החיטה והשעורה מוזכרים פעמים רבות במקרא ונראה שגידולם שלט בכיפה. השעורה מוזכרת 32 פעמים והחיטה 34 פעמים. ב – 10 מקרים שני מינים אלו מוזכרים יחד. בעתיד נדון בע"ה במיני הדגן השונים במקומם.

פרי הדגניים יבש והוא מתפתח משחלה עילית עם זרע יחיד, שקליפתו מעורה בקליפת הפרי. פרי מסוג זה נקרא גרגיר. לזרע הדגניים שני חלקים עיקריים: העובר והאנדוספרם) ("מחסן המזון" המשמש את הנבט עד התפתחות העלים). בדגני התרבות נעשתה סלקציה המכוונת להגדיל את הגרגיר, ובמיוחד להגדיל את האנדוספרם. גידול האנדוספרם בא על חשבון העובר הקטן יחסית. חומר התשמורת בזרעים הוא עמילן. כדי שיוכל לשמש את העובר הנובט, הזקוק למזון רב, חייב העמילן, שאיננו מסיס במים, להפוך למזון זמין. דבר זה מתרחש בתהליך הנביטה. כמה אנזימים ובעיקר עמילאזות הופכים לפעילים עם הרטבת הזרע ומפרקים את העמילן למולקולות סוכר קטנות יותר הזמינות לנבט. חשיבות הדגניים לאדם נעוצה בעיקר בעמילן שהוא חומר מזין ונוח לאחסנה. העלווה מנוצלת לשחת ולמרעה.

הפצת הזרעים עשוייה להתבצע כאשר הם לבדם אך לרוב הזרעים קטנים מכדי לפתח מנגנוני הפצה יעילים. לכן יש מינים, כמו מיני הברומית, שהפרי שלהם מופץ כחטיבה אחת עם שרידי הפרח. לעיתים כל השיבולית ניתקת, כגון במיני שיבולת-שועל. במין שיבולת-שועל נפוצה נותרות הגלומות, שהן חלקים של השיבולית, על הצמח. המוצים מגינים על הגרגיר ומסייעים להפצתו. מעניינת ביותר קבוצת הדגניים בעלי שיבולת אמיתית. במינים מסוימים של בן-חיטה ניתקת כל השיבולת כחטיבה אחת. במינים אחרים, כמו בחיטת הבר, מתפרק ציר השיבולת לקטעים. כל קטע נושא את השיבולית הצמודה אליו. יחידת התפוצה היא פרק של ציר השיבולית, והשיבולית מכילה גרגירים אחדים. בשעורת-בר המצב דומה, אך כל פרק של הציר נושא שלישיית שיבוליות, ורק אחת נושאת גרגיר. יחידת-תפוצה זו בצורת חרוט, מחודדת בבסיסה, צורה המקילה על חדירה לסדקי הקרקע. מלענים ששיניהם פונות כלפי מעלה מקשים על נמלים וגורמים אחרים לחלץ את היחידה מן הסדק. התפרקות התפרחות חיונית לפיזור הזרעים וכן להטמנתם בנקיקי אדמה בקיץ. אולם ההתפרקות מונעת גידול חקלאי משום שלא ניתן לאסוף את היבול. מסיבה זו התכונה הבולטת ביותר המבדילה בין דגני תרבות לדגני הבר היא אי שבירה של התפרחות ושמירת גרגירים.
 

תודות נתונות לד"ר נועם בר-שי ולד"ר אורי פרגמן-ספיר על העזרה הרבה בצילום והכנת רשימה זאת.

 


(1) סוג (Genus) הוא שם של קבוצת מיון הכוללת מינים קרובים. כמה סוגים מרכיבים משפחה.
(2) פרחיה גדולים במיוחד ולכן קל ללמוד בעזרתם את מבנה הפרחים.
(3) "עַד בּאִי וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם אֶל אֶרֶץ כְּאַרְצְכֶם אֶרֶץ דָּגָן וְתִירוֹשׁ אֶרֶץ לֶחֶם וּכְרָמִים אֶרֶץ זֵית יִצְהָר וּדְבַשׁ וִחְיוּ וְלא תָמֻתוּ וְאַל תִּשְׁמְעוּ אֶל חִזְקִיָּהוּ כִּי יַסִּית אֶתְכֶם לֵאמר יְדוָד יַצִּילֵנוּ" (מלכים ב' י"ח ל"ב).
 
 

מקורות עיקריים

האנציקלופדיה של החי והצומח בא"י, כרך 11, עמ'  266-273. 

לעיון נוסף:

שעורה תרבותית באתר צמח השדה 
חיטת הלחם באתר צמח השדה




א. המחבר ישמח לשלוח הודעות על מאמרים חדשים (בתוספת קישוריות) העוסקים בטבע במקורות לכל המעוניין. בקשה שלח/י ל - raananmoshe1@gmail.com
ב. לעיתים ההודעות עלולות להשלח על ידי GMAIL למחיצת ה"ספאם" שלך לכן יש לבדוק גם בה אם הגיעו הודעות כנ"ל.
 



כתב: ד"ר משה רענן    © כל הזכויות שמורות

הערות, שאלות ובקשות יתקבלו בברכה.


 



עיצוב: אפרת נוילנדר | תיכנות: entry
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר