הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
חריג לכלל של "אין מקרא יוצא מידי פשוטו"
יבמות כד ע"א-ע"ב
מתני'. מצוה בגדול לייבם, ואם קדם הקטן - זכה.
גמ'. ת"ר: +דברים כ"ה+ והיה הבכור - מיכן שמצוה בגדול לייבם; +דברים כ"ה+ אשר תלד - פרט לאילונית שאין יולדת; יקום על שם אחיו - לנחלה, אתה אומר: לנחלה, או אינו אלא לשם? יוסף - קורין אותו יוסף, יוחנן - קורין אותו יוחנן? נאמר כאן יקום על שם אחיו, ונאמר להלן +בראשית מ"ח+ על שם אחיהם יקראו בנחלתם, מה שם האמור להלן נחלה, אף שם האמור כאן לנחלה; ולא ימחה שמו - פרט לסריס ששמו מחוי. אמר רבא: אע"ג דבכל התורה כולה אין מקרא יוצא מידי פשוטו, הכא אתאי גזרה שוה אפיקתיה מפשטיה לגמרי. ואי לאו גזרה שוה, הוה אמינא שם - שם ממש? למאן קמזהר רחמנא? ליבם, יקום על שם אחיך מיבעי ליה! אי לבי דינא, יקום על שם אחי אביו מיבעי ליה! ודלמא הכי קאמר להו רחמנא לבית דין: אמרו ליה ליבם יקום על שם אחיו! אלא אתאי גזרה שוה אפיקתיה לגמרי. השתא דאמרת: קרא בגדול כתיב, אימא: בכור לייבם, פשוט לא לייבם! א"כ, אשת אחיו שלא היה בעולמו דמיעט רחמנא, למה לי? פריך רב אחא, ואימא: למעוטי בוכרא דאמא! ההוא לא מצית אמרת, דיבום בנחלה תלה רחמנא, ונחלה מן האב ולא מן האם. ואימא: כי איכא בכור - תתקיים מצות יבום, כי ליכא בכור - לא תתקיים מצות יבום! אמר קרא: ומת אחד מהם, מי לא עסקינן דמית בכור, ואמר רחמנא: לייבם קטן? ואימא דמית קטן, ואמר רחמנא: לייבם בכור! הא מיעט רחמנא אשת אחיו שלא היה בעולמו. ואימא: כי ליכא בכור - קדם קטן זכה, ואי איכא בכור - קדם קטן לא זכה! אמר קרא: +דברים כ"ה+ כי ישבו אחים יחדו, הוקשה ישיבת אחים זה לזה. ואימא: כי איכא בכור - ליהדר אגדול, כי ליכא בכור - אין חוזרין אצל גדול! אלמה תני אביי קשישא: מצוה בגדול לייבם, לא רצה - הולכים אצל אחיו הקטן, לא רצה - חוזרין אצל גדול! כבכור, מה בכור - בכורתו גרמה לו, אף גדול - גדולתו גרמה לו. ואימא: כי מייבם בכור - לישקול נחלה, כי מייבם פשוט - לא לישקול נחלה! אמר קרא: יקום על שם אחיו, והרי קם. ואלא בכור דקרייה רחמנא,
למאי הלכתא? לגריעותא, מה בכור אינו נוטל בראוי כבמוחזק, אף האי אינו נוטל בראוי כבמוחזק.
מבנה הסוגיה:
1.
מתני'. מצוה בגדול לייבם, ואם קדם הקטן - זכה.
מכאן שהמושג של "בדיעבד" תקף גם בדיני דאורייתא [?]
2.
גמ'. ת"ר: +דברים כ"ה+ והיה הבכור - מיכן שמצוה בגדול לייבם;
"הבן הבכור" מוסב על המייבם ולא על הבן שנולד כתוצאה מהיבום.
רש"י מסכת יבמות דף כד עמוד א:
מכאן שמצוה בגדול - הכי דריש ולקחה לו לאשה ויבמה והיה הבכור המייבם יהיה הבכור.
2.1
משמע כאן ש"הבכור" ו"הגדול" זהים!
3.
+דברים כ"ה+ אשר תלד - פרט לאילונית שאין יולדת;
אשת אח שזקוקה ליבום והיא "אילונית" פטורה [ואסורה] מיבום.
הביטוי "אשר תלד" מוסב על אשת האח שמת.
4.
יקום על שם אחיו - לנחלה,
היבם יורש את רכושו של אחיו שמת.
5.
אתה אומר: לנחלה, או אינו אלא לשם? יוסף - קורין אותו יוסף, יוחנן - קורין אותו יוחנן? נאמר כאן יקום על שם אחיו, ונאמר להלן +בראשית מ"ח+ על שם אחיהם יקראו בנחלתם, מה שם האמור להלן נחלה, אף שם האמור כאן לנחלה;
אין מצוה לקרוא לבן הנולד ליבמה בשם האח שמת [בעלה הראשון של אמו שהוא גם דודו - אח אביו].
6.
ולא ימחה שמו - פרט לסריס ששמו מחוי.
"שמו" - של האח שמת.
מכאן שאם האח שמת היה סריס, אשתו פטורה מיבום.
6.1
וכן אם היבם הינו סריס פטור [ואסור] מיבום - "מתיבתא", הערה ט.
6.2
רמב"ם הלכות יבום וחליצה פרק ו הלכה ח
"ואלו שהן פטורות מן החליצה ומן היבום, אשת סריס חמה ואנדרוגינוס ואשת השוטה ואשת א הקטן ואילונית ומי שהיא ערוה, שנ' +דברים כ"ה ו'+ ולא ימחה שמו מישראל פרט לסריס חמה ואנדרוגינוס ששמם מחוי הואיל ואינן ראויין לילד מתחלת ברייתן הרי הן כמין בפני עצמו"
כבסעיף 6
המשך הרמב"ם:
"והיה הבכור אשר תלד פרט לאילונית שאינה ראויה לילד מתחלת ברייתה,..."
כבסעיף 3, שהביטוי "אשר תלד" מוסב על אשת האח שמת.
מגיד משנה הלכות יבום וחליצה פרק ו הלכה ב:
[ב] ואלו הן שאין וכו'. סריס חמה מפורש במשנה (יבמות דף ע"ט:) בפרק הערל הסריס לא חולץ ולא מייבם והעמידוה בגמרא דוקא בידי שמים דהיינו סריס חמה ומבואר בהלכות:
כבסעיף 6.1
7.
הגמרא דנה לגבי הנאמר בסעיפים 4-5 לעיל:
בדרך כלל כשאין סתירה בין "פשוטו של מקרא" לבין "מדרש אגדה" או "מדרש הלכה" ניתן לקיים את שניהם, כלומר, אפשר לומר, שצריך לקיים את שני הדינים - שאין בהם סתירה:
1. היבם יורש את אחיו שמת.
2. מצוה לקרוא לבן שיוולד ליבם והיבמה בשם האח שמת.
8.
אמר רבא: אע"ג דבכל התורה כולה אין מקרא יוצא מידי פשוטו, הכא אתאי גזרה שוה אפיקתיה מפשטיה לגמרי.
כוונת רבא לומר שבאמת הפסוק "יקום על שם אחיו" מדבר רק על עניין נחלה ולא על קריאת שם הילד שייולד ליבמה מהיבם. כלומר יש לקיים רק את דין 1 לעיל ולא את דין 2.
משמע מהגמרא שמצד כללי הפרשנות ניתן היה לקיים את הנאמר בסעיף 7.1. אולם רבא מחדש, שמכיוון שהדין של "בכור לנחלה" נלמד על ידי "גזירה שוה" הרי שזהו הפירוש הבלעדי לפסוק.
9.
הגמרא דנה בפשט הפסוק - לולא היתה גזירה שוה:
ואי לאו גזרה שוה, הוה אמינא שם - שם ממש? למאן קמזהר רחמנא? ליבם, יקום על שם אחיך מיבעי ליה! אי לבי דינא, יקום על שם אחי אביו מיבעי ליה!
ודלמא הכי קאמר להו רחמנא לבית דין: אמרו ליה ליבם יקום על שם אחיו!
אלא אתאי גזרה שוה אפיקתיה לגמרי.
וממילא יוצא ש"הבכור אשר תלד" הוא היבם ולא בנו של היבם! כבסעיף 2.
10.
דיון בקשר לנלמד שמצוה בגדול לייבם - כבסעיפים 1-2 לעיל:
[ללא הערות]
השתא דאמרת: קרא בגדול כתיב, אימא: בכור לייבם, פשוט לא לייבם!
א"כ, אשת אחיו שלא היה בעולמו דמיעט רחמנא, למה לי?
פריך רב אחא, ואימא: למעוטי בוכרא דאמא!
ההוא לא מצית אמרת, דיבום בנחלה תלה רחמנא, ונחלה מן האב ולא מן האם.
ואימא: כי איכא בכור - תתקיים מצות יבום, כי ליכא בכור - לא תתקיים מצות יבום!
אמר קרא: ומת אחד מהם, מי לא עסקינן דמית בכור, ואמר רחמנא: לייבם קטן?
ואימא דמית קטן, ואמר רחמנא: לייבם בכור!
הא מיעט רחמנא אשת אחיו שלא היה בעולמו.
ואימא: כי ליכא בכור - קדם קטן זכה, ואי איכא בכור - קדם קטן לא זכה!
אמר קרא: +דברים כ"ה+ כי ישבו אחים יחדו, הוקשה ישיבת אחים זה לזה.
ואימא: כי איכא בכור - ליהדר אגדול, כי ליכא בכור - אין חוזרין אצל גדול!
אלמה תני אביי קשישא: מצוה בגדול לייבם, לא רצה - הולכים אצל אחיו הקטן, לא רצה - חוזרין אצל גדול! כבכור, מה בכור - בכורתו גרמה לו, אף גדול - גדולתו גרמה לו.
ואימא: כי מייבם בכור - לישקול נחלה, כי מייבם פשוט - לא לישקול נחלה!
אמר קרא: יקום על שם אחיו, והרי קם.
ואלא בכור דקרייה רחמנא,
תלמוד בבלי מסכת יבמות דף כד עמוד ב
למאי הלכתא?
לגריעותא, מה בכור אינו נוטל בראוי כבמוחזק, אף האי אינו נוטל בראוי כבמוחזק.
13.
רמב"ם הלכות יבום וחליצה פרק ב הלכה ו
מי שמת והניח אחים רבים מצוה על הגדול ליבם או לחלוץ שנ' והיה הבכור אשר תלד וגו',
מפי השמועה למדו שאינו מדבר אלא בבכור שבאחין כלומר גדול האחין יקום על שם אחיו המת
וזה שנ' +דברים כ"ה ו'+ אשר תלד משמעו אשר ילדה האם עם משמע אשר תלד היבמה.
בפשטות הרמב"ם מפרש כמסקנת סוגייתנו, אבל יש בו כמה "חידושים":
13.1
"מפי השמועה" - הכוונה לגזירה שוה שבגמרא - "בכור לנחלה".
13.2
הוא לא מפרש "... וּלְקָחָהּ לוֹ לְאִשָּׁה וְיִבְּמָהּ:(ו) וְהָיָה הַבְּכוֹר", כלומר שהבכור מייבם - כדברי רש"י בברייתא בתחילת הסוגיה - לעיל סעיף 2.
אלא:
וּלְקָחָהּ לוֹ לְאִשָּׁה וְיִבְּמָהּ:(ו) וְהָיָה הַבְּכוֹר אֲשֶׁר תֵּלֵד יָקוּם עַל שֵׁם אָחִיו הַמֵּת.."
"אשר תלד" - האמא של שני האחים [הסבתא של הבן שיוולד ליבם והיבמה].
מגיד משנה הלכות יבום וחליצה פרק ב הלכה ו:
[ו] מי שמת והניח אחים. משנה פרק כיצד (דף כ"ד) מצוה בגדול לייבם ואם קידם הקטן זכה ובגמרא ת"ר והיה הבכור מכאן שמצוה בגדול לייבם אשר תלד פרט לאילונית
ורבינו פירש פשט הפסוק דרך המדרש
ואמר שאשר תלד הוא על האם שילדה האחים הנזכר בפרשה:
יוצא שלפי הרמב"ם "והיה הבכור" מוסב על האח המייבם כאשר "אשר תלד" מוסב על אימו. אבל יחד עם זה הרמב"ם גם מקבל את הדרשה "אשר תלד" - פרט לאיילונית - כלעיל בסעיף 3.
נראה, שהרמב"ם מפרש את הביטוי "אשר תלד" - לפניו ולאחריו, למילים שלפני הביטוי - מצד אחד, ולמילים שאחרי הביטוי - מצד שני.
14.
וכך מפרש רש"י על התורה:
דברים פרק כה
(ה) כִּי יֵשְׁבוּ אַחִים יַחְדָּו וּמֵת אַחַד מֵהֶם וּבֵן אֵין לוֹ לֹא תִהְיֶה אֵשֶׁת הַמֵּת הַחוּצָה לְאִישׁ זָר יְבָמָהּ יָבֹא עָלֶיהָ וּלְקָחָהּ לוֹ לְאִשָּׁה וְיִבְּמָהּ:
(ו) וְהָיָה הַבְּכוֹר אֲשֶׁר תֵּלֵד יָקוּם עַל שֵׁם אָחִיו הַמֵּת וְלֹא יִמָּחֶה שְׁמוֹ מִיִּשְׂרָאֵל:
(ז) וְאִם לֹא יַחְפֹּץ הָאִישׁ לָקַחַת אֶת יְבִמְתּוֹ וְעָלְתָה יְבִמְתּוֹ הַשַּׁעְרָה אֶל הַזְּקֵנִים וְאָמְרָה מֵאֵן יְבָמִי לְהָקִים לְאָחִיו שֵׁם בְּיִשְׂרָאֵל לֹא אָבָה יַבְּמִי:
רש"י דברים פרק כה פסוק ו:
(ו) והיה הבכור - גדול האחים הוא מייבם אותה:
אשר תלד - פרט לאילונית שאינה יולדת:
יקום על שם אחיו - זה שייבם את אשתו יטול נחלת המת בנכסי אביו:
ולא ימחה שמו - פרט לאשת סריס ששמו מחוי:
כמסקנת הסוגיה.
