קדושין – מדעתה
יבמות יט ע"ב
"קדושין דעלמא – מדעתה".
פירש רש"י: "קדושין דעלמא – (דברים כד, ב) וְהָלְכָה וְהָיְתָה לְאִישׁ אַחֵר – מדעתה משמע".
כלומר שמשמעות המילים וְהָלְכָה וְהָיְתָה, שהאשה היא שהולכת ומהווה עצמה לאיש אחר, שאם לא כן לשם מה נחוצה המילה 'והלכה'.
אמנם יש לדחות ולומר שאילו היה כתוב וְיָצְאָה מִבֵּיתוֹ וְהָיְתָה לְאִישׁ אַחֵר – ללא המילה וְהָלְכָה, המשמעות היתה שהבעל המוציאה מביתו זכאי לתיתה לאיש אחר, לכן באה המילה וְהָלְכָה לומר שהויתה לאיש אחר נעשית רק לאחר שהלכה מאישה הראשון, וללא קשר אליו. ואין כאן בהכרח משמעות שהיא זו המהוה את עצמה לאיש האחר.
ואדרבה, אם ללמוד מפסוק זה, מתבקשת דוקא הדרשה: מה יציאה בעל כרחה אף הויה בעל כרחה, שהרי במקומות רבים דרשו היקש "ויצאה והיתה, מקיש הויה ליציאה"! ואין לומר שהלימוד מההיקש הוא: מה ביציאה בעינן דעת מקנה שהוא הבעל, אף הויה בעינן דעת מקנה שזו האשה, שהרי גם בקידושין הבעל הוא שעושה את מעשה הקידושין, הוא שכותב ומוסר את השטר, ובלא אמירתו הקידושין פסולים.
ואמנם רש"י עצמו במסכת קידושין דף מד ע"א לא הביא פסוק זה, אלא כתב טעם אחר: "קידושין דמדעתה - דבעינן דעת המקנה". וכך כתב כדבר המובן מאליו בחדושי הרשב"א מסכת קידושין דף ב ע"ב: "ויש מי שהקשה אפילו תניא האיש קונה היכי הוה ס"ד דנקנית בעל כרחה, דהיכי מצינו מקנה בעל כורחו. ואישתמיטתיה תלוה וזבין זביניה זביני, ותלוה וקדיש קדושיה קדושין, דאגב אונסא דזוזי גמרה ומקנה נפשה וכאמימר דאית ליה הכין בפרק חזקת (ב"ב דף מח ע"ב), והכא לאו בעל כרחו לגמרי קאמר, אלא כי האי גוונא".
אך גם הסבר זה קשה, שכן דוקא מצינו "מקנה בעל כורחו", ואף מקנה את עצמו בעל כרחו, הלא הוא עבד כנעני הנקנה בכיבוש. ומצינו שקנה מר זוטרא עבד בעל כורחו ברגע שיצא מרשות בעליו, במסכת קידושין דף כב ע"ב: "רב יהודה הנדואה גר שאין לו יורשין הוה חלש על מר זוטרא לשיולי ביה חזייה דתקיף ליה עלמא טובא אמר ליה לעבדיה שלוף לי מסנאי ואמטינהו לביתא איכא דאמרי זה פירש למיתה וזה פירש לחיים". ותתכן מציאות דומה גם בקידושי אשה, כגון שרוצה לקדש קטנה שלא ברצון אביה ושלא ברצונה, ותוך כדי ביאתו מת אביה או שבגרה, והוה אמינא שיזכה בה טרם זכתה בעצמה. ויש סברה רבה להוה אמינא ששייך דין כיבוש באשה, בדומה למה שדרשו במדרש תנחומא (בובר) פרשת וישלח סימן יב: "כתיב ויברך אותם אלהים וגו' וכבשוה (בראשית א, כח), [וְכִבְשֻׁהָ כתיב] האיש כובש את האשה ואין האשה כובשת את האיש". והובא ברש"י על התורה: "וכבשה - חסר וי"ו ללמדך שהזכר כובש את הנקבה שלא תהא יצאנית ועוד ללמדך שהאיש שדרכו לכבוש מְצוּוֶּה על פריה ורביה ולא האשה". הרי שלשון כיבוש משמעו בדרשה האחרונה כגון במלחמה, והפסוק נדרש גם במשמעות שהאיש כובש את האשה. וגם מצינו לכאורה מקרא מפורש בשופטים כא: וַיֹּאמְרוּ זִקְנֵי הָעֵדָה... וַחֲטַפְתֶּם לָכֶם אִישׁ אִשְׁתּוֹ... וַיַּעֲשׂוּ כֵן בְּנֵי בִנְיָמִן וַיִּשְׂאוּ נָשִׁים לְמִסְפָּרָם מִן הַמְּחֹלְלוֹת אֲשֶׁר גָּזָלוּ. גזלו - משמע שלא לרצונה. וכיון דבעינן דעתה יש לדחות שנתרצו לבסוף.
אמנם יש לומר שהגמרא לא שאלה "מנא הני מילי" ולא הביאה דרשה לכך שאשה מתקדשת רק מדעתה, משום שמקרא מפורש הוא: זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה ה' לִבְנוֹת צְלָפְחָד לֵאמֹר, לַטּוֹב בְּעֵינֵיהֶם תִּהְיֶינָה לְנָשִׁים אַךְ לְמִשְׁפַּחַת מַטֵּה אֲבִיהֶם תִּהְיֶינָה לְנָשִׁים (במדבר לו, ו). על אחת כמה וכמה שאר נשים שאין בהן את ההגבלה להנשא רק לבני שבטן, שתהיינה רק לטוב בעיניהן.
ואין לדחוק שרק לבנות צלפחד היתה הוראת שעה שיכולות להנשא לטוב בעיניהן. כי אדרבה, משום טענת בני שבטן הוגבלו אז מלהנשא לכל שיחפצו, ואין סברה שבאותה שעה ישתנה דינן לטובתן יותר משאר נשים.
ועוד, שאם כן למה באו ראשי האבות למשפחת בני גלעד בן מכיר בן מנשה לדין, הלא יכלו מלכתחילה לקדש את בנות דודיהן בעל כורחן! אמנם י"ל שלא עשו כן משום ואהבת לרעך כמוך.
