יֶרַח יָמִים וְאַחַר כֵּן
יבמות מח ע"ב
"רבי שמעון בן אלעזר אומר: תשעים יום, יֶרַח - שלשים, יָמִים - שלשים, וְאַחַר כֵּן שלשים. מתקיף לה רבינא אימא: יֶרַח - שלשים, יָמִים - שלשים, וְאַחַר כֵּן כי הני {שישים}? קשיא".
תימה, מאי קשיא לרבינא? הלא קיימא לן "תפשת מרובה - לא תפשת, תפשת מועט - תפשת", וכאשר ניתן לדרוש וללמוד באופנים שונים אין דורשים אלא את המועט ההכרחי ולא יותר!
אלא שכך הם טעמי המקרא שבפסוק: (דברים כא, יג) וּבָ֥כְתָ֛ה אֶת־אָבִ֥יהָ וְאֶת־אִמָּ֖הּ יֶ֣רַח יָמִ֑ים וְאַ֨חַר כֵּ֜ן תָּב֤וֹא אֵלֶ֨יהָ֙ וּבְעַלְתָּ֔הּ, המילה יֶרַח מחוברת למילה יָמִים בטעם משרת – מונח, והמילה יָמִים מוטעמת באתנחתא, כך שהמילים וְאַחַר כֵּן הבאות מיד אחר כך מתחילות ענין חדש, והן מוסבות על כל האמור לפני כן – גם על יֶרַח וגם על יָמִים, כטענת רבינא.
מכל מקום הגמרא סיימה בקשיא ולא בתיובתא, שכן קושיה כזו אין בה כדי להפריך את הדרשה, כי דרך המדרשות להתעלם מפשטי טעמי המקרא, ולחבר אף מילים המופרדות באתנחתא. וכגון דתנינא במסכת בבא מציעא דף עג ע"ב: "ראית שאינו נוהג כשורה, מנין שאתה רשאי להשתעבד בו - תלמוד לומר: (ויקרא כה, מו) לְעֹלָם בָּהֶם תַּעֲבֹדוּ, וּבְאַחֵיכֶם. יכול אפילו נוהג כשורה - תלמוד לומר: וּבְאַחֵיכֶם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ בְּאָחִיו לֹא תִרְדֶּה בוֹ בְּפָרֶךְ"!
