הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
הלכה כתנא קמא נגד רבים
יבמות נו ע"ב-נז ע"א
מתני'. אלמנה לכהן גדול, גרושה וחלוצה לכהן הדיוט, מן האירוסין - לא יאכלו בתרומה,
רבי אלעזר ורבי שמעון מכשירין. נתארמלו או נתגרשו, מן הנשואין - פסולות, מן האירוסין - כשרות.
גמ'. תניא: אמר ר"מ, ק"ו: ומה קדושי רשות אין מאכילין, קדושי עבירה לא כ"ש! אמרו לו: לא, אם אמרת בקידושי רשות - שכן אין לו להאכיל במקום אחר, תאמר בקדושי עבירה - שכן יש לו להאכיל במקום אחר?
א"ר אלעזר א"ר אושעיא: פצוע דכא כהן שקדש בת ישראל - באנו למחלוקת ר"מ ורבי אלעזר ור"ש, לר"מ דאמר: משתמרת לביאה פסולה דאורייתא לא אכלה, הא נמי לא אכלה; לר' אלעזר ור' שמעון דאמרי: משתמרת לביאה פסולה דאורייתא אכלה,
תלמוד בבלי מסכת יבמות דף נז עמוד א
הא נמי אכלה. ממאי? דלמא עד כאן לא קאמרי רבי אלעזר ורבי שמעון התם - אלא דיש לו להאכיל במקום אחר, אבל הכא דאין לו להאכיל במקום אחר - לא! וכי תימא, הכא נמי יש לו להאכיל בבת גרים, והא מיבעיא בעי לה רבי יוחנן מרבי אושעיא, ולא פשיט ליה. איתמר, אביי אמר: הואיל ומאכילה בלא ידעה, רבא אמר: הואיל ומאכילה בעבדיו ושפחותיו הכנענים. אביי לא אמר כרבא, קנין דאישות מקנין דאישות ילפינן, ולא ילפינן קנין דאישות מקנין דעבדים; ורבא לא אמר כאביי, שאני התם, שכבר אכלה. ואביי? שכבר אכלה לא אמרינן; דאי לא תימא הכי, בת ישראל שניסת לכהן ומית, תיכול, שכבר אכלה. ורבא? התם פקע קניניה, הכא לא פקע קניניה.
מבנה הגמרא:
1.
מתני'. אלמנה לכהן גדול, גרושה וחלוצה לכהן הדיוט, מן האירוסין - לא יאכלו בתרומה,
רבי אלעזר ורבי שמעון מכשירין. נתארמלו או נתגרשו, מן הנשואין - פסולות, מן האירוסין - כשרות.
גמ'. תניא: אמר ר"מ, ק"ו: ומה קדושי רשות אין מאכילין, קדושי עבירה לא כ"ש! אמרו לו: לא, אם אמרת בקידושי רשות - שכן אין לו להאכיל במקום אחר, תאמר בקדושי עבירה - שכן יש לו להאכיל במקום אחר?
הגמרא מביאה ברייתא ["תניא"="תוספתא"] שיש בה דיון בין התנאים שמוזכרים במשנתנו. מהברייתא ברור שה"תנא קמא" במשנתנו הוא רבי מאיר [ומתאים לכלל של "סתם משנה - רבי מאיר"].
2.
דיון לגבי מקרה נוסף של נישואין בעבירה:
א"ר אלעזר א"ר אושעיא:
"רב אושעיא" היה אמורא בדור שלישי-רביעי תלמיד של רב יהודה, של רב הונא ושל רבי יוחנן. [היה גם אחיו של "רבה"].
יש להבדיל בין "רב אושעיא" ל"רבי אושעיא" – אמורא בדור הראשון – רבו של רבי יוחנן.
ובסוגייתנו מדובר כמובן על "רבי אושעיא". אם היה רבו של רבי יוחנן הרי שהיה ממש בדורו של רבי" [ואולי נחשב כתנא?]
הערה: פעמים רבות מופיע בש"ס "א"ר..." ויכול להיות שהכוונה ל"אמר רבי..." ויכול להיות שהכוונה ל"אמר רב...", ואם היו שני חכמים בשם שמובא אחרי ביטוי זה אי אפשר לדעת אם הכוונה לתנא או לאמורא. אם מוזכרים שני שמות - כבסוגייתנו - "א"ר אלעזר א"ר אושעיא" - ניתן לזהות מי הם החכמים. בסוגייתנו ברור שמדובר ברבו של רבי יוחנן - בגלל המשך הסוגיה.
3.
פצוע דכא כהן שקדש בת ישראל - באנו למחלוקת ר"מ ורבי אלעזר ור"ש, לר"מ דאמר: משתמרת לביאה פסולה דאורייתא לא אכלה, הא נמי לא אכלה; לר' אלעזר ור' שמעון דאמרי: משתמרת לביאה פסולה דאורייתא אכלה,
תלמוד בבלי מסכת יבמות דף נז עמוד א
הא נמי אכלה.
רבי אושעיא קובע, שדינו של פצוע דכא תלוי במחלוקת התנאים במשנתנו.
4.
הגמרא מנסה לומר שאין לתלות את דינו של פצוע דכא במחלוקת שבמשנתנו:
ממאי? דלמא עד כאן לא קאמרי רבי אלעזר ורבי שמעון התם - אלא דיש לו להאכיל במקום אחר, אבל הכא דאין לו להאכיל במקום אחר - לא!
5.
נסיון לדחות את הנאמר בסעיף 4 ודחיית הדחיה, וממילא נשאר כבסעיף 4:
וכי תימא, הכא נמי יש לו להאכיל בבת גרים,
והא מיבעיא בעי לה רבי יוחנן מרבי אושעיא, ולא פשיט ליה.
תוספות מסכת יבמות דף נז עמוד א:
"והא בעא רבי יוחנן מר' אושעיא ולא פשיט ליה - מדרבי אושעיא אדרבי אושעיא פריך
ותימה דלקמן מסקינן דרבי יוחנן בעי אליבא דר' אליעזר בן יעקב אבל אליבא דר' אלעזר ור' שמעון אפשר דמאכיל בבת גרים דר"ש מכשיר גיורת פחותה מבת ג' לכהן ודלמא סבר נמי דקהל גרים לא מיקרי קהל
ומיהו בקונטרס פי' דכולה סוגיא דהש"ס מסיק לה אבל ר' אושעיא לא פשט מידי."
תוס' מדגיש שלפי רש"י שכל הדיון בהמשך הגמרא הוא של "הש"ס", כלומר, של "עורך הגמרא", ובלי קשר לדעתו האישית של רבי אושעיא.
6.
איתמר,
הביטוי "איתמר" פותח מחלוקת בין אביי ורבא. אבל בסוגייתנו יש לו משמעות קצת חריגה. בכל הש"ס ביטוי זה פותח דיון חדש בין שני אמוראים, ואילו כאן כל הדיון בין האמוראים [אביי ורבא] נועד לתרץ קושיה מוקדמת!
אביי אמר: הואיל ומאכילה בלא ידעה,
רבא אמר: הואיל ומאכילה בעבדיו ושפחותיו הכנענים.
6.1
אביי לא אמר כרבא, קנין דאישות מקנין דאישות ילפינן, ולא ילפינן קנין דאישות מקנין דעבדים;
ורבא לא אמר כאביי, שאני התם, שכבר אכלה.
ואביי? שכבר אכלה לא אמרינן; דאי לא תימא הכי, בת ישראל שניסת לכהן ומית, תיכול, שכבר אכלה.
ורבא? התם פקע קניניה, הכא לא פקע קניניה.
תופעה מעניינת: פעמים רבות בש"ס מובאת מחלוקת בין אביי ורבא [וכן לגבי שני אמוראים אחרים], ובדרך כלל אין בהם דיון כמו הניסוח שבסוגייתנו: "אביי לא אמר כרבא..." ו"אביי לא אמר כרבא..."
6.2
כנראה שהדיון הנ"ל נאמר על ידי "סתמא דגמרא". וראוי להבחין בין "סתמא דגמרא" - שיתכן שהם היו תלמידי חכמים בבית המדרש בתקופה מסויימת - לבין "עורך הגמרא" - שסידר את כל הש"ס בתקופה מאוחרת - מרב אשי ורבינא והלאה.]
ומתאים לדברים שבסוף סעיף 5 לעיל.
7.
המסקנה מכל הקטע הנ"ל - כל סעיף 6 - היא, שנשארת המימרא הראשונה של רבי אושעיא, שדין פצוע דכא תלוי במחלוקת התנאים בסוגייתנו.
8.
רמב"ם הלכות תרומות פרק ז הלכה כא:
כהנת אלמנה שנתארסה לכהן גדול או גרושה לכהן הדיוט הואיל והן משמרות לביאה פסולה של תורה הרי אלו לא יאכלו, וכן אם נכנסו לחופה בלא אירוסין אינן אוכלות שהחופה פוסלתן מלאכול, נתאלמנו או נתגרשו מן האירוסין חזרו להכשרן ואוכלות, מן הנישואין לא יאכלו שכבר נתחללו.
כסף משנה הלכות תרומות פרק ז הלכה כא:
[כא] כהנת אלמנה שנתארסה וכו'. משנה בפרק הבע"י (יבמות דף נ"ו:) אלמנה לכ"ג וכו' מן האירוסין לא יאכלו בתרומה ופסק כת"ק וכלשון ראשון שכתב רש"י והסכימו בו התוספות דבבת כהן מיירי ולפסלה מתרומת בית אביה. ומה שכתב וכן אם נכנסו לחופה וכו'. שם בעלה נ"ח פלוגתא דרב ושמואל ופסק כרב באיסורא. ומ"ש נתאלמנו או נתגרשו וכו' שם במשנה:
במשנה יש מחלוקת בין "תנא קמא" ובין רבי אלעזר ורבי שמעון. ומסביר ה"כסף משנה" שהרמב"ם פוסק כ"תנא קמא" [והוא מעיר, שמתאים לפירושו הראשון של רש"י. יש דיון רחב בפרשנים על שני פירושי רש"י.]
9.
ונראה להעיר: בדרך כלל הכלל הוא, שהלכה כ"תנא קמא" נגד תנא שחולק עליו באותה משנה [אם אין הגמרא פוסקת אחרת]. ובמשנתנו יש חידוש, שהלכה כ"תנא קמא" גם נגד שני תנאים שחולקים על תנא קמא - כאשר שני התנאים הם בעלי אותה דעה ממש. לכאורה יש כאן סתירה לכלל "יחיד ורבים הלכה כרבים", אלא יש לומר, ש"רבי" הוא זה שסתם את דעתו של תנא קמא, ולכן, "רבי" - עורך המשנה - הוא זה שמכריע כדעת היחיד.
10.
לגבי פצוע דכא:
רמב"ם הלכות תרומות פרק ז הלכה יד:
פצוע דכא כהן שקידש בת כהן אינה אוכלת, סריס חמה הוא ואשתו ועבדיו אוכלין, טומטום ואנדרוגינוס עבדיהן אוכלין אבל לא נשותיהן.
ר"י קורקוס הלכות תרומות פרק ז הלכה יד:
... ופסק רבינו כרבי מאיר דמשתמרת לביאה פסולה לא אכלה דסתם משנה התם כוותיה
הוא מפרש ש"תנא קמא" במשנתנו מוגדר כ"סתם משנה", ולכן הלכה כמותו.
10.1
ואביי ורבא לא אתו לתרוצי אליבא דרבי שמעון אבל מודו דהלכה כסתם משנה דאתיא אליבא דרבי מאיר
ונראה להסביר את כוונתו כך: לכאורה משמע בסוגיה שאביי ורבא באו להסביר את רבי שמעון ורבי אלעזר במשנה, ולפי הכלל של "מדשקיל וטרי אליבא ד...", כלומר, אם הגמרא דנה ומרחיבה בשיטה מסויימת משמע שכך הגמרא פוסקת, וממילא יוצא שאין הלכה כ"תנא קמא". לכן הוא מוסיף, שאביי ורבא אמנם מסבירים את רבי שמעון ורבי אלעזר במשנה, אבל הלכה היא כ"סתם משנה" - וכרבי מאיר בברייתא.
10.2
אבל עדיין לא עונה על השאלה, הרי בכל זאת יש כלל של "מדשקיל וטרי". ולכן יש לומר, שאביי ורבא לא דנים באופן ישיר על דברי רבי שמעון ורבי אלעזר בברייתא, אלא על דברי רבי אושעיא שתלה את הדין של פצוע דכא במחלוקת במשנה. ואביי ורבא רק מסבירים את דברי רבי אושעיא כיצד יש קשר למחלוקת במשנה, אבל לגבי המחלוקת עצמה במשנה נשאר הכלל שהלכה כסתם משנה.
