הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
"ואזדו לטעמייהו"
יבמות סב ע"א
איתמר: היו לו בנים בהיותו עובד כוכבים ונתגייר,
ר' יוחנן אמר: קיים פריה ורביה,
וריש לקיש אמר: לא קיים פריה ורביה.
רבי יוחנן אמר קיים פריה ורביה, דהא הוו ליה;
וריש לקיש אמר לא קיים פריה ורביה, גר שנתגייר - כקטן שנולד דמי.
ואזדו לטעמייהו,
דאיתמר: היו לו בנים בהיותו עובד כוכבים ונתגייר,
רבי יוחנן אמר: אין לו בכור לנחלה, דהא הוה ליה ראשית אונו;
וריש לקיש אמר: יש לו בכור לנחלה, גר שנתגייר - כקטן שנולד דמי.
וצריכא,
דאי אשמעינן בההיא קמייתא, בההיא קאמר רבי יוחנן, משום דמעיקרא נמי בני פריה ורביה נינהו,
אבל לענין נחלה דלאו בני נחלה נינהו -
אימא מודי ליה לריש לקיש;
ואי איתמר בהא,
בהא קאמר ריש לקיש,
אבל בההיא - אימא מודה ליה לר' יוחנן,
צריכא.
מבנה הסוגיה:
1.
הגמרא מביאה מחלוקת בין רבי יוחנן וריש לקיש:
איתמר: היו לו בנים בהיותו עובד כוכבים ונתגייר,
ר' יוחנן אמר: קיים פריה ורביה,
וריש לקיש אמר: לא קיים פריה ורביה.
2.
הגמרא מנמקת כל דעה במחלוקת:
רבי יוחנן אמר קיים פריה ורביה, דהא הוו ליה;
וריש לקיש אמר לא קיים פריה ורביה, גר שנתגייר - כקטן שנולד דמי.
3.
ואזדו לטעמייהו,
דאיתמר: היו לו בנים בהיותו עובד כוכבים ונתגייר,
רבי יוחנן אמר: אין לו בכור לנחלה, דהא הוה ליה ראשית אונו;
וריש לקיש אמר: יש לו בכור לנחלה, גר שנתגייר - כקטן שנולד דמי.
הגמרא מציינת שיש מחלוקת דומה של רבי יוחנן וריש לקיש.
4.
וצריכא,
דאי אשמעינן בההיא קמייתא, בההיא קאמר רבי יוחנן, משום דמעיקרא נמי בני פריה ורביה נינהו,
אבל לענין נחלה דלאו בני נחלה נינהו -
אימא מודי ליה לריש לקיש;
הגמרא מסבירה מדוע לפי רבי יוחנן יש חידוש בדין 2.
5.
ואי איתמר בהא,
בהא קאמר ריש לקיש,
אבל בההיא - אימא מודה ליה לר' יוחנן,
הגמרא מסבירה מדוע לפי ריש לקיש יש חידוש בדין 1 - סוגייתנו.
6.
צריכא.
לכן אין ללמוד ממחלוקת אחת לשניה.
7.
במסכת בכורות דף מז מובאת הסוגיה המקבילה - ושם כתבנו:
בגמרא:
איתמר, היו לו בנים בהיותו עובד כוכבים ונתגייר, רבי יוחנן אומר: אין לו בכור לנחלה, ור"ש בן לקיש אומר: יש לו בכור לנחלה. רבי יוחנן אומר: אין לו בכור לנחלה - דהא הוה ליה ראשית אונו, ור"ש בן לקיש אומר: יש לו בכור לנחלה - גר שנתגייר כקטן שנולד דמי.
ואזדו לטעמייהו, דאיתמר, היו לו בנים בהיותו עובד כוכבים ונתגייר, ר' יוחנן אמר: קיים פריה ורביה, ור"ש בן לקיש אמר: לא קיים. ר' יוחנן אמר: קיים +ישעיהו מ"ה+ לא תוהו בראה לשבת יצרה, ור"ש בן לקיש אמר: לא קיים פריה ורביה - גר שנתגייר כקטן שנולד דמי.
וצריכא, דאי איתמר בהא קמייתא - בהא קאמר רשב"ל, משום דבהיותו עובד כוכבים לאו בני נחלה נינהו, אבל בהא - אימא מודה ליה לרבי יוחנן דלא תוהו בראה לשבת יצרה, והא עבד ליה שבת;
ואי איתמר בהא - בהא קאמר רבי יוחנן, אבל בהא - אימא מודה ליה לר"ש בן לקיש, צריכא.
7.1
הגמרא מביאה מחלוקת בין רבי יוחנן לריש לקיש, והגמרא קובעת "ואזדו לטעמייהו", כלומר, שמחלוקתם היא מהותית ונקבעה כבר בסוגיה אחרת [מסכת יבמות דף סב].
7.2
של"ה - כללי התלמוד (יג) כלל לשונות סוגיות:
רחצ. ואזדו לטעמייהו. לפעמים פליגי אמוראי ובתר הכי אומר התלמוד ואזדו לטעמייהו.
פירוש, שמביא ראיה שבנושא אחד יש ביניהם המחלוקת הזה.
ולפעמים אומר התלמוד בלשון קושיא, לימא אזדו לטעמייהו דאמר וכו', כלומר שהמחלוקות הוא מיותר, דבחד סגי, ואז אומר התלמוד צריכא, כלומר, מתרץ שאינו מיותר. עיין ברשב"ם בפרק המוכר את הבית (בבא בתרא סד ב), גבי איתמר אמר רב הונא אמר רב הלכה כ[דברי] חכמים, לימא אזדו לטעמייהו (שם סה א).
אומר השל"ה שלפעמים הגמרא רק מציינת את העובדה שהאמוראים עצמם כבר נחלקו בשאלה זו, ולפעמים זוהי קושיה: אם כבר נחלקו בדבר מדוע יש לחזור על כך?
אולם הוא לא מסביר מדוע פעם זה רק ציון עובדה ומדוע לפעמים בא דווקא בלשון קושיה.
7.3
ואולי זוהי כוונת הגמרא בסוגייתנו, "ואזדו לטעמייהו" – קושיה: מדוע נחלקו פעמיים באותו עיקרון?
ולצורך התרוץ הגמרא בסוגייתנו עושה "צריכותא" כדי ללמדנו, שיש צורך מיוחד בהצגת מחלוקתם בשתי סוגיות שונות.
כלומר, כאשר גמרא מיישבת "צריכא" – שיש צורך בשתי הסוגיות ואי אפשר ללמוד מסוגיא אחת על חברתה – הרי שה"ואזדו לטעמייהו" הובא כקושיה.
7.4
אולם, עדיין קשה: מדוע אין הסגנון בסוגייתנו "לימא אזדו לטעמייהו" – שזהו סגנון קושיה – לפי דברי השל"ה?
7.5
ננסה ליישב אולי על פי:
גופי הלכות פרק ו - כללי אות ו' כלל רטז:
וחילק לי מורי קרובי דבמס' מכות דף טו.] דפליגי לפרש הברייתא אי בטלו ולא בטלו ואי קיימו ולא קיימו, התם שייך לומר ואזדו לטעמייהו,
כלומר מה שזה פירש כך וזה פירש כך משום דאזדו לטעמייהו,
אבל בפסחים דפליגי בסברא דנפשייהו משום הכי מסיק ודאי איפליגו בה חדא זימנא. ובכתובות פרק אלו נערות [כתובות דף לד:] מסיק נמי ואזדו לטעמייהו גבי חייבי מיתות שוגגין ודבר אחר, משום דמעיקרא לא פליגי בסברא דנפשייהו כי אם לתרץ המשניות באו, דומיא דרבא דאמר התם לעיל לעולם בטובח על ידי עצמו וכו' ואזדא רבא לטעמיה. ובאותו ואת בנו [חולין דף פא:] אמר ריש לקיש לא שנו אלא ששחט ראשון לעבודה זרה וכו' ואזדו לטעמייהו, [אע"פ ד]פליגי בסברא דנפשייהו, י"ל הא מסיק בתר הכי צריכא, אבל בכתובות לא מסיק צריכא משום דלא פליגי בסברא דנפשייהו[נח].
תוכן דבריו הם: כאשר מחלוקת האמוראים היא לצורך יישוב קושי בברייתא או במשנה, אזי קובעת הגמרא שתרוציהם שונים מפני שהם חלוקים גם במקום אחר.
אבל אם הם חולקים מסברת עצמם ובאים לחדש דין [ולא כדי ליישב קושיה של סתירה בין פסוקים או בין דברי תנאים] אז גמרא מקשה, מדוע עליהם לחזור על מה שכבר חידשו בסוגיה אחרת.
לפי דבריו יוצא, שסוגייתנו שרבי יוחנן וריש לקיש חולקים מסברת עצמם [והסוגיה פתחה ב"איתמר"] – בשתי הסוגיות המובאות בגמרא, הרי שהניסוח היה צריך להיות כ"קושיה" – "לימא...".
והוא מסיים:
והשתא נמי לא קשה בפ' הבא על יבמתו [יבמות דף סב.] גבי היו לו בנים ונתגייר ואזדו לטעמייהו וכן בפרק יש בכור [בכורות דף מז.] ופליגי בסברא דנפשייהו, כיון דמסיק צריכא לית לן בה, ע"כ מספר החכמה חילוק בין והא איפליגו בה לכשאומר ואזדו לטעמייהו.
הוא מסביר שאמנם בסוגייתנו הניסוח היה צריך להיות כקושיה: "איפליגו בה חדא זימנא", אבל מכיוון שבין כך הגמרא סיימה ב"צריכא" - אין לזה חשיבות.
7.6
ולכן נראה לומר ["חידוש"]: באמת רבי יוחנן וריש לקיש כן התייחסו למשנתנו דווקא [ולא אמרו דין שעומד בזכות עצמו]. הם הוסיפו דוגמא לדוגמאות שבמשנה שעוסקת בהבחנה בין מי שהוא בכור לנחלה ובין מי שהוא בכור לכהן, וכן בסוגיה השניה שמובאת במסכת יבמות.
וה"צריכא" שמובאת בגמרא איננה כדי ליישב קושיה [מדוע מחלוקת רבי יוחנן וריש לקיש נשנתה פעמיים], אלא במובן של הצורך בכלל בהבאת הדוגמאות לנושא הנדון במשנתנו, שמתוך הבנת הדוגמא גם העיקון שביסוד משנתנו מתברר טוב יותר.
[ולפי זה גם מובן מדוע הגמרא ביבמות מסבירה את ה"צריכא" באופן אחר – ראה "מתיבתא" הערה ח].
חשוב: בשורה האחרונה לעיל אנו עונים על השאלה מדוע בשתי הסוגיות ה"צריכא" היא שונה!
כמו כן מובן על ידי הסברנו שאין מדובר כאן באמת במחלוקת עקרונית בין רבי יוחנן וריש לקיש על העיקרון האם "גר שהתגייר – כקטן נולד", שהרי רבי יוחנן מודה בעיקרון הזה [ראה כמובא ב"מתיבתא", הערה ו] , וחולק דווקא במצות "פרו ורבו", שמתקשר לסוגייתנו.
8.
נחזור לסוגייתנו - מסכת יבמות דף סב:
לפי הנאמר לעיל בסעיף 7 יוצא בפשטות, שמשמעות הביטוי "ואזדו לטעמייהו" הוא ששתי המחלוקות בין האמוראים נאמרו בקשר לשני נושאים שונים, ואין מחלוקת אחת מהווה מקור עיקרי ויסודי למחלוקת האחרת.
9.
ישנו ביטוי דומה בש"ס - בלשון קושיה - "והא איפליגו בה חדא זימנא".
נשאלת שאלה: ניחא אצל תנאים אפשר לשאול מדוע תנאים חוזרים פעמיים על אותה המחלוקת אבל לגבי אמוראים ישנה דווקא אפשרות שטוב שהגמרא אומרת שאותם אמוראים הולכים לפי שיטתם במקום אחר וכמו הביטוי התלמודי "ואזדו לטעמייהו"
10.
יד מלאכי כללי התלמוד כלל רמג:
ואזדו לטעמייהו, כתב בזה כלל מחודש מוהר"ש אלגאזי בספר גופי הלכות כלל רט"ז בשם ספר החכמה דהיכא דפליגי בפירושא דמתני' או ברייתא אז שייך למימר ואזדו לטעמייהו כלומר מה שזה פירש כך וזה פירש כך משום דאזדו לטעמייהו
והיכא דפליגי בסברא דנפשייהו פריך והא איפליגו בה חדא זימנא והיכא דפליגי בסברא דנפשייהו וקאמר ואזדו לטעמייהו מסיק בגמרא צריכה עכת"ד וכ"כ רשב"ם והתוס' בפרק המוכר את הבית דף ס"ה א' דדרך הגמרא הוא לומר ואזדו לטעמייהו וצריכא כי היכי דלא תיקשי והא איפליגו בה חדא זימנא ע"כ,
ולי המך קשה דהא בפ"ט דפסחים דף צ"ג א' מצינו דקאמר ואזדו לטעמייהו על מחלוקת ר' ור' נתן דפליגי אליבא דנפשייהו ולא הוזכר שם שום צריכות וכן מצינו עוד בפ"ק דר"ה דף י"ב ב' במחלוקת ר"א ור' יהושע ובפרק הערל דף ע"ב ב' ובפרק מרובה דף ע"ז ב' ובכריתות דף ו' ב' ובשום א' מאלו לא עביד הש"ס צריכותא וכן בפ"ה דכתובות דף פ"א ב' ובפ"ח דמנחות דף ע"א ב' מצינו דפליגי אמוראי בפירוש המשנה ופריך תלמודא והא איפליגו בה חדא זימנא ואם כדבריהם הול"ל ואזדו לטעמייהו
ולולי דבריהם היה נראה לפק"ד לומר דכל היכא דקאמר ואזדו לטעמייהו בפלוגתא דנפשייהו ולא עביד צריכותא הוא משום דקים ליה לתלמודא דבאותם שני הדינים איפליגו בהו בבת אחת ואיתאמרו תרווייהו בחדא זימנא בבי מדרשא וחלקן לשנים מפני שהם ענינים חלוקים
וכשאומר והא איפליגו בה חדא זימנא הוא משום דידע תלמודא דבתרי זמני איפליגו בהו ועיין כיוצא בזה באות המם גבי מאן תנא וכו' דלא כפלוני, וקושטא קאי שאחרי מופלג שכתבתי כן מצאתי שכוונתי לדעת שר וגדול בישראל ה"ה הריטב"א ז"ל הובאו דבריו בהליכות אלי כלל תרס"ה ובכללי מוהריק"א דף ק"ה ב' וז"ל נראה דאף על גב דדרך הגמרא למעבד צריכות כי פליגי תרי אמוראי בתרי דיני שזה נשמע מזה מ"מ פעמים לא מצריך משום דידע בגמרא דבהנהו תרי דיני איפליגו האמוראים בחדא זימנא אלא דהגמרא פלגינהו להכי לא צריך לאצרוכי עכ"ד ובזה יתורץ שפיר מה ששמעתי מקשים בס"פ כל שעה דף מ' ב' גבי מחלוקת אביי ורבא בנא ומבושל ובזוג וחרצן דאמאי לא הרגיש ש"ס לאקשויי והא איפליגו בה חדא זימנא או למימר ואזדו לטעמייהו כיון דתרווייהו בחדא שיאטא שייטי וחד טעמא אית להו ובמ"ש ניחא דאפשר שפיר דמסדרי התלמוד הוה קים להו דבחדא זימנא איפליגו בתרווייהו כן נלפק"ד ועיין רשב"ם בב"ב דף ק"ז ב' ד"ה הלכתא:
ה"יד מלאכי" מסביר מה ההבדל בין "ואזדו לטעמייה" לבין "והא איפליגו בהו חדא זימנא".
בתחילה מביא הסבר:
"ואזדו לטעמייהו" כשהאמוראים מסבירים משנה.
"והא איפליגו בהו חדא זימנא" – כשמדובר בסברות עצמאיות.
10.1
הוא דוחה הסבר זה ומסביר באופן שונה:
"ואזדו לטעמייהו" – כשהאמוראים אמרו את שני העניינים באותו זמן בבית המדרש.
"והא איפליגו..." כשהאמוראים אמרו את שני העניינים בזמנים נפרדים, ולכן זה בא כקושיה - מדוע היה להם צורך לחזור על אותם עקרונות.
10.2
הביטוי "ואזדו לטעמייהו" - 25 מופעים בש"ס. כאשר 7 פעמים לגבי מחלוקת תנאים והשאר במחלוקת אמוראים. אבל גם במחלוקת אמוראים בכמחצית מהמופעים מדובר באופן שהאמוראים מסבירים דברי תנאים.
10.3
במחלוקת תנאים הביטוי תמיד מופיע כך, "ואזדו לטעמייהו דתנן/דתניא...", ולגבי אמוראים מופיע ברוב הפעמים כך: "ואזדו לטעמייהו דאיתמר..."
10.4
גם הביטוי בלשון יחיד "ואזדא רב... לטעמיה" מוזכר בש"ס גם לגבי תנאים וגם לגבי אמוראים - 59 מופעים.
