סוגיות בדף היומי
מתוך הגליון השבועי "עונג שבת" המופץ בבני-ברק
גליון מס' 905
 

"מחכו עליה במערבא אתא גברי וקאי ואת אמרת לא תצא"

יבמות פח ע"א

הרמב"ם בפרק כ"ד מהל' סנהדרין הל' ג' כותב: מנין לדיין שיודע בדין שהוא מרומה שלא יאמר אחתכנו ויהיה הקולר תלוי בצוואר העדים, ת"ל "מדבר שקר תרחק" כיצד יעשה? ידרוש בו ויחקור הרבה בדרישה וחקירה של דיני נפשות. אם נראה לו לפי דעתו שאין בו רמאות, חותך את הדין על פי העדות, אבל אם היה לבו נוקפו שיש בו רמאות, או שאין דעתו סומכת על דברי העדים, אע"פ שאינו יכול לפוסלם, או שדעתו נוטה שבעל דין זה רמאי ובעל עורמה, והשיא את העדים, אע"פ שהם כשרים ולפי תומם העידו, או שנראה לו מכלל הדברים שיש שם דברים אחרים מוסתרים ואינם רוצים לגלותם, כל אלו הדברים וכיו"ב אסור לו לחתוך אותו הדין, אלא יסלק עצמו מדין זה. והרי הדברים מסורים ללב, והכתוב אומר: "כי המשפט לאלוקים הוא", ע"כ דברי הרמב"ם. תחילת דברי הרמב"ם – מגמ' מפורשת במס' סנהדרין ובמס' שבועות, אבל המשך הדברים אינו מופיע בשום מקום.

הבה נתבונן בדברי הרמב"ם: דיין ששומע עדות של עדים ואינו מצליח בשום אופן להכשיל את העדים, העדים עומדים בדבריהם, וכל החקירות והדרישות התקיימו כדבעי, אך יש לו לדיין הרגשה שהדין מרומה הרגשת הלב ותו לא, אבל אין שום אפשרות להוכיח זאת. כותב הרמב"ם שבמקרה כזה יש על הדיין להשתמט מלחתוך את הדין. האחרונים תמהים בדבר. מדוע שיהיה מותר לדיין על סמך הרגשת לב להתחמק, הרי בתורה נאמר שאסור להשתמט מהדין, כל דיין שמשתמט מן הדין ואינו מקיים את מה שנאמר על פי שני עדים יקום דבר, הרי הוא מבטל מצות עשה של "בצדק תשפוט עמיתך", סו"ס נמצאים כאן עדים, והתורה אומרת על פי שני עדים יקום דבר, למרות שתמיד יתכן ששני עדים משקרים, ואם ע"י החקירות והדרישות לא הצליח הדיין להוציא את הסיבה של לבו נוקפו, מדוע שהרגשת הלב תהיה לה משמעות כנגד מה שנאמר בתורה על פי שני עדים יקום דבר.

הגאון המפורסם ר' לייב מאלין מהאריות שבחבורת מיר וראש ישיבת מיר בניו-יורק מוצא מקור לדברי הרמב"ם בדברי התוס' "ד"ה אתא גברא וקאי" מה הדין בעדים שבאו ואמרו לאשה: מת בעלך, אנו ראינו שבעלך מת, ולאחר זמן הגיע ההרוג ברגליו, אותו אדם עליו העידו שהוא נפטר הגיע בעצמו חזרה לעיר. אשתו, כיון ששמעה משני עדים שבעלה מת, נישאה לאחר. כיון שבעלה המת הגיע, יש עליה לצאת מזה ומזה, היא חייבת לצאת מבעלה החדש שהרי היא אסורה עליו באסור אשת איש והיא חייבת לצאת מבעלה הקודם כיון שלגביו היא נחשבת לאשת איש שזינתה עם אחר האסורה על בעלה.

תוספות במקום שואלים על כך קושיה מענינית: "וא"ת כיון דאיכא תרי דאמרי מת אפי' איכא מאה דאמרי שזהו, מה בכך הא תרי כמאה דמי". אנו יודעים כשיש ויכוח בין שני כיתי עדים כאשר בצד אחד יש שני עדים ובצד השני מאה, אין שום עדיפות מספרית למאה ביחס לשנים, ע"פ הכלל המפורסם תרי כמאה. כאשר התורה נתנה נאמנות לשני עדים "ע"פ שני עדים יקום דבר" שוב אין הבדל אם שני עדים יאמרו כך ומאה יאמרו אחרת, הדבר בגדר ספק השקול משום תרי כמאה.

שואלים א"כ התוס' לכאורה קושיה חזקה; שני עדים כשרים העידו שפלוני בן פלוני מת, ראו זאת בעיניהם, כרגע המצב הוא שאותו נפטר הגיע לעיר, מניין לנו שזה שהגיע לעיר הוא באמת אותו נפטר, כל העיר יודעת שזה הבעל של האשה, כמה מונים בני העיר; מאה איש, מאתיים, אלף איש, סו"ס שניים מעידים שאדם זה נפטר וע"פ עדותם האדם שנמצא עכשיו בעיר אינו הנפטר אלא אדם הדומה לו, והרי דבר כזה יכול לקרוא שיבוא אדם שידמה לאותו אחד עליו העידו שנפטר, נמצאים שני העדים מוכחשים מהמאה עדים, או מאלף בני העיר, אבל תרי כמאה, מדוע אנו כה משוכנעים שהאשה אמורה לצאת מזה ומזה והרי בהלכות עדים הדין הוא שתרי כמאה.

תוס' עונים במילים קצרות, יש לומר, שלגבי דבר הנראה וידוע לכל לא אמרינן תרי כמאה. מה כוונת התוס', מסביר הגאון ר' לייב מאלין, מה שהתורה חידשה שיש לדיין לדון ע"פ העדאת עדים, הרי זה רק באופן כזה שנוצר מצב ספייקי בו אמור הב"ד לפסוק, כל זמן שאין לנו את הנתון של מצב שבי"ד צריך לפסוק בו, אין לנו גם את הכלל שע"פ שני עדים יקום דבר, דומה הדבר לשני עדים שיבואו באמצע היום ויעידו שעכשו לילה, לא יהיה כאן מושב בי"ד שידון בדבר, ולא נזמין עדים שיכחישו את אותם 2 ויגיעו למסקנה של תרי כמאה. שני עדים שמגיעים באמצע היום ואומרים שכעת לילה לא יוצרים מצב שב"ד צריכים לדון בכלל. אנו צריכים לגבי הדין של העדאת עדים קודם כל נתון של מושב בי"ד, רק אם יש מצב שזוקק מושב בי"ד, רק אז חלים הדינים שע"פ שני עדים, ותרי כמאה. אדם שהתגורר בעיר וחזר לאחר כמה שנים, וכל בני העיר מזהים אותו, אין כאן בכלל שאלה הזוקקת מושב ב"ד, ובמקרה כזה לא נאמר הדין "ע"פ שני עדים יקום דבר".

כך במקרה של הרמב"ם. הרמב"ם סבור שלמרות שהתורה ציוותה על הדיין לדון ע"פ העדאת שני עדים אין זה אלא במקרה שהדיין רואה לנגד עיניו את השאלה בה אמורים לפסוק את הדין עם העדאת העדים, אבל שאלה כזו שגם אחר העדאת העדים תשאר בגדר שאלה, שהרי לבו של הדיין אומר לו שיש כאן דין מרומה, על אופן כזה לא ציוותה התורה בכלל שיהיה בזה דין של מושב ב"ד עם הפרטי דינים של העדאת עדים וכדומה, ולכן שפיר פסק הרמב"ם, שבמקרה כזה אין לנו את הנתון של מושב ב"ד ושוב אין לנו יכולת להשתמש עם הכלל של "ע"פ שני עדים יקום דבר".

(האדמו"ר מטאלנא שליט"א)