הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
דרשה מחודשת של הרמב"ם
יבמות עג ע"א
בעו מיניה מרב ששת: ערל, מהו במעשר?
כי היכי דיליף פסח ממעשר לענין אנינות, יליף נמי מעשר מפסח לענין ערלות, או דלמא חמור מקל יליף, קל מחמור לא יליף?
אמר להו, תניתוה: התרומה והבכורים - חייבים עליהן מיתה וחומש, ואסורין לזרים, והן נכסי כהן, ועולין באחד ומאה, וטעונין רחיצת ידים והערב שמש, הרי אלו בתרומה ובבכורים מה שאין כן במעשר;
ואם איתא, ניתני: ערל אסור בהן, מה שאין כן במעשר!
תנא ושייר.
ומאי שייר דהאי שייר? שייר דקא תני סיפא: יש במעשר ובבכורים מה שאין כן בתרומה, שהמעשר והבכורים טעונין הבאת מקום, וטעונין וידוי, ואסור לאונן, ורבי שמעון מתיר, וחייבין בביעור, ור"ש פוטר; ואילו אסור לבער מהן בטומאה
1.
הגמרא מבררת אם אדם ערל מותר באכילת מעשר שני.
הגמרא מסבירה שהשאלה תלויה האם לומדים "מעשר" מ"פסח" לענין ערלות.
2.
הגמרא מביאה ברייתא שמשמע ממנה - נדגיש: ממה שלא נאמר בה - שגם ערל אסור באכילת מעשר.
3.
הגמרא דוחה את ההוכחה מהברייתא. היא טוענת "תנא ושייר", כלומר, יתכן שהברייתא כן מתכוונת לכלול פרטים נוספים ששונים בין תרומה למעשר - אכילה על ידי ערל - אלא שהיא לא כתבה אותם מחמת "קיצור".
ובעניין זה של בירור מהו הפרט הנוסף - מלבד "ערל" - היא מרחיבה. כמו כן היא מרחיבה בביאור כל פרטי הברייתות שהיא מביאה בהמשך.
4.
בדף הבא - מסכת יבמות דף עד - הגמרא מביאה דרשות שונות שמהם לומדים שערל אסור באכילת מעשר שני.
5.
רמב"ם הלכות מעשר שני ונטע רבעי פרק ג הלכה ד:
הערל כטמא ואם אכל מעשר שני לוקה מן התורה כדרך שלוקה על אכילת תרומה,
שהתרומה קרויה קדש ומע"ש קרוי קדש שהרי נאמר בו קדש לי"י, וטמא שטבל אוכל מעשר שני אף על פי שלא העריב שמשו.
הרמב"ם אמנם פוסק שערל אסור באכילת מעשר אבל הוא לא מסתמך על דרשת הפסוק שמובאת להלן ביבמות דף עד ולא בדמיון לקרבן פסח, אלא הוא לומד גזירה שוה - "קדש" - מתרומה.
6.
ר"י קורקוס הלכות מעשר שני ונטע רבעי פרק ג הלכה ד:
[ד] הערל כטמא וכו'. גם פרק הערל בעו מיניה מרב ששת ערל מהו במעשר
ואסיקנא דערל כטמא
ור' יצחק יליף לה מג"ש מפסח כתיב הכא ממנו וכתיב התם ממנו
ורבינו תפס לה מג"ש דתרומה דקדש קדש משום דתרומה דמי טפי למעשר מפסח
ובהו נמי ילפינן ג"ש למילי אחריני
ובכל זאת יש להקשות שהרמב"ם מציין "גזירה שוה" שלא מוזכרת כלל בש"ס!
ודרך רבינו לכתוב הטעם או הלימוד היותר פשוט אעפ"י שאינו עיקר הטעם או הלימוד כיון דלא נ"מ לענין דינא ותו בכלהו קדשים מתרומה ילפינן לה ולכך כתב כן רבינו גם גבי מעשר דיליף מתרומה וכבר נתבאר בהלכות תרומה דתרומה גופה ילפא תושב ושכיר מג"ש מפסח.
לכן הוא מסביר, שידוע, ששיטת הרמב"ם היא להביא דרשה "פשוטה" יותר - אפילו אם היא לא מוזכרת כלל בגמרא - מהדרשה שמובאת בגמרא למסקנה. והוא מוסיף שבכל זאת דרשת הרמב"ם קשורה לפסח, שממנו הגמרא רצתה ללמוד למעשר שני.
