הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
"בעו מיניה... הדר אמר..."
יבמות עו ע"ב
מתני'. פצוע דכא וכרות שפכה מותרין בגיורת ומשוחררת,
ואינן אסורין אלא מלבא בקהל, שנאמר: +דברים כ"ג+ לא יבא פצוע דכא וכרות שפכה בקהל ה'.
גמ'.
בעו מיניה מרב ששת: פצוע דכא כהן, מהו בגיורת ומשוחררת? בקדושתיה קאי ואסיר, או דלמא לאו בקדושתיה קאי ושרי?
א"ל רב ששת, תניתוה: פצוע דכא ישראל מותר בנתינה; ואי ס"ד בקדושתיה קאי, אקרי כאן: +דברים ז'+ לא תתחתן בם.
אמר רבא: אטו התם משום קדושה ולאו קדושה הוא? דלמא מוליד בן ואזיל פלח לעבודת כוכבים;
וה"מ בהיותן עובדי כוכבים,
כי מגיירי בישראל שרו,
ורבנן הוא דגזרו בהו, וכי גזרו בהו רבנן - בהנך דבני אולודי,
אבל האי דלאו בר אולודי - לא גזרו ביה רבנן.
אלא מעתה, ממזר דבר אולודי הכי נמי דאסיר,
והא תנן: ממזרים ונתינים - מותרים לבא זה בזה!
אלא, כי גזור רבנן - בכשרים, בפסולים לא גזור רבנן.
הדר אמר רבא: לאו מילתא היא, בהיותן עובדי כוכבים לית להו חתנות, נתגיירו אית להו חתנות.
מבנה הסוגיה:
1.
מתני'. פצוע דכא וכרות שפכה מותרין בגיורת ומשוחררת,
ואינן אסורין אלא מלבא בקהל, שנאמר: +דברים כ"ג+ לא יבא פצוע דכא וכרות שפכה בקהל ה'.
פצוע דכא אסור להתחתן עם יהודיה שאיננה גיורת או משוחררת.
2.
גמ'.
בעו מיניה מרב ששת: פצוע דכא כהן, מהו בגיורת ומשוחררת?
בעיה נשאלה מרב ששת, האם דין המשנה מתייחס גם לכהן שהוא פצוע דכא, או שמא חלים עליו דיני כהן שהוא אסור בגיורת ומשוחררת [מה שמותר לישראל רגיל].
2.1
הגמרא מסבירה את צדדי הבעיה:
בקדושתיה קאי ואסיר, או דלמא לאו בקדושתיה קאי ושרי?
אם הוסרה קדושה מהכהן עקב היותו פצוע דכא, הרי שדינו הוא כישראל ומותר בגיורת ומשוחררת.
3.
א"ל רב ששת, תניתוה: פצוע דכא ישראל מותר בנתינה; ואי ס"ד בקדושתיה קאי, אקרי כאן: +דברים ז'+ לא תתחתן בם.
רב ששת מצטט ברייתא, ומוכח ממנה שפצוע דכא "יורד דרגה" [והישראל הזה איננו בקדושת ישראל] ולכן הוא רשאי להתחתן עם נתינה.
ולפי זה - אומר רב ששת - גם לגבי כהן שהוא פצוע דכא הוא יוצא מקדושתו, ולכן צריך להיות רשאי בגיורת ומשוחררת - כצד אחד בבעיה.
4.
רבא דוחה את ההוכחה מהברייתא לעיל:
אמר רבא: אטו התם משום קדושה ולאו קדושה הוא? דלמא מוליד בן ואזיל פלח לעבודת כוכבים;
וה"מ בהיותן עובדי כוכבים,
כי מגיירי בישראל שרו,
ורבנן הוא דגזרו בהו, וכי גזרו בהו רבנן - בהנך דבני אולודי,
אבל האי דלאו בר אולודי - לא גזרו ביה רבנן.
רבא מסביר את הדין בברייתא באופן שונה: באמת מותר לישראל לשאת נתינה שהתגיירה אלא שאסרו עליו מדרבנן, אבל אם הוא פצוע דכא שאינו ראוי להוליד לא גזרו עליו.
4.1
ולפי הנ"ל עדיין יש להסתפק האם כהן שהוא פצוע דכא יורד מקדושתו ומותר בגיורת ומשוחררת.
5.
הגמרא מקשה על רבא:
אלא מעתה, ממזר דבר אולודי הכי נמי דאסיר,
והא תנן: ממזרים ונתינים - מותרים לבא זה בזה!
אלא, כי גזור רבנן - בכשרים, בפסולים לא גזור רבנן.
הגמרא מסבירה באופן אחר מדוע פצוע דכא וממזר מותרים בנתינה.
8
הדר אמר רבא: לאו מילתא היא, בהיותן עובדי כוכבים לית להו חתנות, נתגיירו אית להו חתנות.
רבא חזר בו מדבריו לעיל בסעיף 4, וההסבר לכך שישראל מותר בנתינה הוא בכך שהוא ירד מקדושתו, ולכן גם כהן שהוא פצוע דכא יורד מקדושתו - וכדברי רב ששת לעיל בסעיף 3 - ומותר בגיורת ומשוחררת.
9.
רמב"ם הלכות איסורי ביאה פרק טז הלכה א:
פצוע דכא וכרות שפכה שנשאו בת ישראל ובעלו לוקין שנאמר לא יבוא פצוע דכא וכרות שפכה בקהל י"י, ומותרין לישא גיורת ומשוחררת ואפי' כהן שהוא פצוע דכא מותר לישא גיורת ומשוחררת לפי שאינו בקדושתו, ואפילו נתינה או אחד מן הספיקות מותרת לו.
מהרמב"ם משמע שהוא פוסק כרב ששת וכפי שרבא חזר בו.
10.
מגיד משנה הלכות איסורי ביאה פרק טז הלכה א:
ומותרין לישא גיורת ומשוחררת וכו'. בפרק הערל (יבמות דף ע"ו) משנה פצוע דכא וכרות שפכה מותרין בגיורת ומשוחררת ואינן אסורין אלא מלבא בקהל שנאמר לא יבא פצוע דכא וכרות שפכה בקהל יי' ובגמרא בעו מיניה מרב ששת פצוע דכא [וכרות שפכה] כהן מהו בגיורת ומשוחררת בקדושתיה קאי ואסור או דילמא לאו בקדושתיה קאי ושריא [ליה]
...
הילכך כיון דבנתגיירו אסרה תורה ואפ"ה פצוע דכא מותר בנתינה אלמא ש"מ דלאו בקדושתיה קאי
ואפשיטא בעיין דפצוע דכא כהן מותר בגיורת דלאו בקדושתיה קאי
עד כאן הוא מסביר כפי מסקנתנו לעיל בסעיף 9.
10.1
ואף על גב דהא דרבא בתרייתא לאו הלכתא היא לדעת רבינו וכמו שנתבאר פי"ב דנתינים כיון שנתגיירו מותרין דבר תורה וכסברא קמייתא דרבא
הוא מקשה, שהרי לפי מסקנת רבא - שמפני זה הרמב"ם פסק כרב ששת - שנתין אסור מדאורייתא אפילו אחרי שהתגייר, ואילו הרמב"ם פסק שנתין שהתגייר מותר מן התורה וזה כדעה הראשונה של רבא [לפני שחזר בו].
10.2
מ"מ כיון דרב ששת הוה פשיט ליה להיתרא ורבא דהוה דחי לה הדר ביה מ"מ קי"ל כהיתרא ומותרין בגיורת
ופשטא דמתניתין הכי הוא דקתני מותרין בגיורת סתם לא שנא כהן ולא שנא ישראל זה דעת רבינו
הוא טוען שהרמב"ם פסק כרב ששת, ורבא שהקשה עליו חזר בו, וכן משמע מפשט לשון המשנה.
10.3
ובהמשך הוא טוען שלא לגבי כל איסור אומרים שכהן פצוע דכא ירד מקדושתו אלא רק לפי מה שקבעו חכמים:
אבל בממזרת סובר רבינו שהוא אסור דאי לא אדתני מתני' ומותרין בגיורת ליתני בממזרת דהויא רבותא טפי אלא מתניתין לא תנא אלא גיורת דקהל גרים לא אקרי קהל
אבל לענין ממזרת בקדושתיה קאי
ואף על גב דכהן לאו בקדושתיה קאי ולא ילפינן ממזרת שהוא לאו השוה בכל מגיורת לכהן דלא מפרש לאויה בקרא ואין איסורו שוה בכל ואין לנו להתיר אלא מה שמנו חכמים זהו דעתו ז"ל ובירושלמי נחלקו בדין ממזרת ופסק רבינו להחמיר בשל תורה והמפרשים חלוקים בזה יש מי שסובר שהוא מותר אפי' בממזרת וזהו דעת הראב"ד בהשגות וכ"כ הרשב"א ז"ל
11.
אפשר לומר שכעיקרון סובר הרמב"ם שאם רב ששת פשט את הבעיה ורבא הקשה עליו וחזר בו, הרי שדינו הישיר של רב ששת הוכרע כרב ששת, אבל הנידון הנוסף שבדברי רבא בברייתא השניה נשאר בספק ופוסקים לחומרא.
