כתרנגולים של בית בוקיא
יבמות פד ע"א
"תניא, אמר רבי: כשהלכתי ללמוד תורה אצל רבי אלעזר בן שמוע, חברו עלי תלמידיו כתרנגולים של בית בוקיא, ולא הניחוני ללמוד אלא דבר אחד במשנתינו: רבי אליעזר אומר: אנדרוגינוס - חייבין עליו סקילה כזכר".
פירש רש"י: "של בית בוקיא - בקיאים וחריפים ואין מניחין תרנגול נכרי ביניהם".
וצריך ביאור, מה ביקש רבינו הקדוש להשמיענו בסיפור מעשה זה?
מדוע לא היו התלמידים מניחים לתלמיד זר ללמוד עמם?
למה לא הצליח רבי ללמוד דוקא אצל רבי אלעזר בן שמוע, למרות שרבי אלעזר מכונה "טובינא דחכימי" – המאושר שבחכמים (כתובות דף מ ע"א; גיטין דף כו ע"ב; כריתות דף יג ע"ב)?
ומדוע זכה רבי ללמוד דוקא הלכה זו?
אלא שמשה ביקש: (במדבר כז, טז-יח) יִפְקֹד ה' אֱלֹהֵי הָרוּחֹת לְכָל בָּשָׂר אִישׁ עַל הָעֵדָה... וְלֹא תִהְיֶה עֲדַת ה' כַּצֹּאן אֲשֶׁר אֵין לָהֶם רֹעֶה. משה פנה לה' דוקא בתואר אֱלֹהֵי הָרוּחֹת לְכָל בָּשָׂר – המכיר רוחו של כל אחד ואחד. וכך גם היתה התשובה: וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה קַח לְךָ אֶת יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן אִישׁ אֲשֶׁר רוּחַ בּוֹ. ופירש רש"י "כאשר שאלת שיוכל להלוך כנגד רוחו של כל אחד ואחד". מנהיג צריך להכיר את נפשות נתיניו. כשם שמפקד מכיר את כל תפקידי פיקודיו.
משום כך רבי יהודה הנשיא שהתעתד להיות רבן של כל ישראל ועורך המשנה לדורות, יצא לשמש את כל גדולי דור רבותיו, וללמוד את כל שיטות התנאים. הוא קיבל תורה מחמשת תלמידי רבי עקיבא הגדולים: רבי יוסי (נדה דף סח ע"ב), רבי מאיר (עירובין דף יג ע"ב), רבי אלעזר בן שמוע (שם דף נג ע"א) ורבי שמעון בן יוחאי (שבת דף קמז ע"ב). מרבי יהודה למד עוד בטרם היה בר מצוה (מגילה דף כ ע"א). היה תלמידו של רבי יעקב בר קרשאי/קודשיי (ירושלמי פסחים פ"י ה"א). ולמד לפני אביו רבן שמעון בן גמליאל ורבי יהושע בן קרחה (בבא מציעא דף פד ע"ב).
אך הלימוד אצל רבי אלעזר בן שמוע היה שונה, כמו שסיפר במסכת עירובין דף נג ע"א: "אמר רבי: כשהיינו לומדין תורה אצל רבי אלעזר בן שמוע היינו יושבין ששה ששה באמה". ופירש רש"י: "ששה באמה - שהיינו מתקרבין לשמוע מפיו ודוחקין זה את זה".
אפשר שקולו של רבי אלעזר היה חלוש, ואפשר שאף נתכוין ללחוש, כדי שרק המוסרים נפשם על התורה יזכו ללומדה. רבי אחז כדברי רבי ינאי במסכת עבודה זרה דף יט ע"א: "כל הלומד תורה מרב אחד - אינו רואה סימן ברכה לעולם". ואילו תלמידי רבי אלעזר היו נאמנים דוקא לדרכו שלו וכדברי רבא שם: "גמרא - מרב אחד עדיף". ולפירוש רש"י חרה להם על כך שרבי אינו נאמן לשיטתם.
בהעדר צלילות הדעת במלואה לא יכל רבי ללמוד. כדברי רב נחמן בר יצחק במסכת עירובין דף סה ע"א; ומגילה דף כח ע"ב: "הלכתא בעיא צילותא כיומא דאסתנא". וכדברי רבי עצמו במסכת עבודה זרה דף יט ע"א: "אין אדם לומד תורה אלא ממקום שלבו חפץ", ולא באופן שאינו רואה נחת בלימודו. וכדברי רבא במסכת תענית דף ח ע"א: "אם ראית תלמיד שלמודו קשה עליו כברזל - בשביל רבו שאינו מסביר לו פנים, שנאמר: (קהלת י, י) [אִם קֵהָה הַבַּרְזֶל] וְהוּא לֹא פָנִים קִלְקַל. מאי תקנתיה - ירבה עליו רעים, שנאמר: וַחֲיָלִים יְגַבֵּר, וְיִתְרוֹן הַכְשֵׁיר חָכְמָה". ואילו רבי אלעזר לא פעל על מנת לקרב את רבי באופן מיוחד, ורעיו של רבי דוקא דחקוהו, תלמידי רבי אלעזר אשר איתו.
ואף על פי כן את אותה אימרה אודות אנדרוגינוס שחשוב כזכר, קלט רבי היטב. גם משום ייחודה, וגם משום שהיא תיארה את המצב בו היה נתון. נצרך היה באותה העת לאזור חלציו כגבר כדי ללמוד תורה – וַחֲיָלִים יְגַבֵּר. ואף שלא יכל לעמוד באותה מטלה בשלמות, הבין הוא מרבי אלעזר שגם זו גבורה וגם זו תורה. שגם התגברות ועשיית חייל למחצה שכזו, לחילא דאורייתא נחשבת.
