סוגיות בדף היומי
מתוך הגליון השבועי "עונג שבת" המופץ בבני-ברק
גליון מס' 908
 

"שלחו ליה לאבוה דשמואל: יבמה שרקקה דם תחלוץ, לפי שאי אפשר לדם בלא צחצוח רוק"

יבמות קה ע"א

יבמה שיורקת נפסלת מלהתיבם ועליה לחלוץ שהרי בתורה נא' "ונגשה יבמתו אליו לעיני הזקנים וחלצה נעלו מעל רגלו וירקה בפניו". מה קורה כאשר במקום רוק יצא מפיה דם, אומרת הגמ' שהיא נפסלה מלהתיבם ועליה לחלוץ, מפני שלא יתכן שבתוך הדם לא נמצאים כמה טפות של רוק, וכיון שאין שעור לרוק שעל היבמה לירוק, החליצה כשרה ושוב נפסלה להתיבם. המרדכי בסוף מס' חולין שואל על פסק הל' זה קוש' חזקה: "אמרינן בפרק מצות חליצה, יבמה שרקקה דם חליצתה כשרה, לפי שאי אפשר בלא צחצוחי רוק, ותימא, אמאי לא נימא דהדם מבטל לרוק, דאמרינן בזבחים בפרק התערובות דדם מבטל לרוק". המרדכי עונה על קושיתו בשני תרוצים "י"ל שאיירי כגון שהרוק בעין וניכר ואינו בטל, אי נמי, ליכא למימר בטול ברוב אלא בדבר שתחילה ניכר בפני עצמו, ואח"כ נתערב, אבל בדבר שתחילת ביאתו לעולם בתערובת, כגון רוק ודם, ליכא למימר דבטיל". היות והדם והרוק כשיצאו מפי היבמה באו לעולם בתערובת, בזה המיעוט לא בטל ברוב.

במהד"ע יור"ד שאלה נ"ד מופיעה תשובה מבנו של הגאון הנו"ב, הגאון ר' יעקב סגל לנדאו. הגאון מביא שבילדותו הקשה על דברי המרדכי במס' חולין מדברי המרדכי בסוף פרק ראשון של מס' שבת, מדובר שם בחבית בה מונחים ענבים שחוקים ודרוכים מער"ש, במשך השבת עצמה ממשיך לזוב משקה מן הענבים, ואנו יודעים שמשקה שזב מן הענבים בשבת עצמה נחשב למוקצה, מעתה מה דין היין היוצא מאותה חבית, שהרי היין שיוצא מאותה חבית יש בו תערובת, רובו יין שיצא מלפני השבת, ומיעוטו יין שיצא בשבת, שהוא אסור. כותב על כך המרדכי כך: "היין היוצא בשבת מתוך הענבים מתבטל במשקים של היתר שכבר יצאו, ולא דמי לדבר שיש לו מתירין, דאמרינן שיכול להמתין עד אחר השבת, וכל דבר שיש לו מתירין, אפ' באלף לא בטיל, הני מילי כשהאיסור בעין מתחילה, ואח"כ מתערב בהיתר במינו, אבל הני לא ניכרו מעולם, אלא מעט מעט כשיוצאים מתערבים שם עם המשקים של היתר שיצאו מאתמול, וכשבא בתערובת בטל אפ' בדבר שיש לו מתירין. והדברים מובאים להל' בשו"ע או"ח בס' ש"כ סע' ב'. וכך נאמר שם "זיתים וענבים שנתרסקו מער"ש, משקין היוצאים מהם מותרים, ואפ' אם לא נתרסקו מער"ש, אם יש יין בגיגית שהענבים בתוכה, אע"פ שהענבים מתבקעים בשבת בגיגית, מ"מ מותר לשתות היין מן הגיגית, שכל יין היוצא מן הענבים בטל ביין שבגיגית. והמג"א שם בס"ק ה'. מוסיף ואע"ג שדבר שיש לו מתירין אפ' באלף לא בטל, שאני הכא כיון שלא ניכר קודם שנתערב בטל, שלא היה עליו שֵם יין מעולם. והמקור הוא המרדכי בסוף פ"ק מס' שבת. והדברים תמוהים ביותר, כיצד יתכן שהמרדכי יסתור את עצמו מהקצה לקצה, כאן במס' שבת כותב המרדכי ביין שזב בשבת יש כן תורת ביטול, משום שהאיסור לא ניכר, אלא הדבר בא בתערובת, ואילו במס' חולין סבור המרדכי בדיוק להפך, שדבר שבא בתערובת לא נאמרה בו כלל תורת ביטול, ולכן טיפות הרוק שנמצאות בתוך הדם אינם בטלות לגבי הדם, למרות שהדם הוא רוב משום שהתערובת היא בעינה מתחילת בריאתה לעולם, והרי"ז סתירה נפלאה בדברי המרדכי אהדדי. קוש' זו מספר הרב יעקב לנדאו לאחיו שזכה לשאול מאביו הנו"ב בצעירותו,. הגאון הנו"ב ענה לבנו על סתירה זו: "יש חילוק אם המבטל לא הוכר מעולם בפני עצמו, ואז הורע כוחו לבטל דבר המעורב בו מתחילת הוויתו, אבל לא כן, אם המבטל כבר קנה הוויה בפני עצמו, והמתבטל הוא הבא אחריו ונתערב מיד ביציאתו בגדר ההויה, אז דין הוא שיתבטל ביותר אפ' אם הוא דבר שיש לו מתירין, וסברתו נכונה ממקור התבונה"

נעמוד על תרוצו העמוק של הנו"ב, בעצם צודק המרדכי באומרו שדבר הבא בתערובת מתחילת ברייתו לא נאמרה בו תורת בטול, כל זאת אם הבטל והמתבטל באו לעולם בתערובת, אבל הסיפור של גיגית היין שונה לחלוטין, היין של היתר נמצא כבר מער"ש בגיגית. היין של האיסור הוא זה שנולד מיד בתערובת לתוך המבטל, בזה הסברה הפוכה, שאפ' בדבר שיש לו מתירין, כאן היות ולדבר המתבטל לא היתה הוויה נפרדת כדי שתצטרך להתבטל, אלא הדבר שצריך להתבטל נולד מיד לתוך תערובת שיש רוב כנגדו, בשעה שלהיתר יש הוויה נפרדת קודם שיתבטל בה האסור, בזה אנו אומרים סברה הפוכה שהדבר שאמור להתבטל מתבטל מאליו מיד עם הווצרו (קמא קמא בטיל) ודברי המרדכי בחולין אינם מתייחסים אלא אך ורק למקרה בו המבטל והמתבטל שניהם גם יחד נוצרו בתערובת, כאן סבור המרדכי שאין מקום שהמבטל יבטל את המתבטל בשעה ששניהם מעצם ברייתם נוצרו בתערובת.

על עצם קושייתו של המרדכי מדוע יבמה שרקקה דם פסולה להתיבם ועליה לחלוץ, וסיבת הדבר כדברי הגמ' משום שא"א לדם בלי צחצוחי רוק, ועל כך שאל המרדכי את קושייתו העצומה, מדוע שאותם צחצוחי רוק לא יתבטלו ברוב הדם. הרי"ט אלגאזי בסוף מס' בכורות מתרץ קוש' זו על פי יסוד שהוא בונה בדברי הרמב"ן, יש להבחין בין פעולה לבין שם תואר, כל תערובת המונחת לפנינו כאשר השאלה הנשאלת היא על פעולה מסוימת, למשל לאכול מתערובת של אסור והיתר, למדנו מהתורה שתמיד אנו תולים אחר הרוב, כך שאדם שיטול חלק מן התערובת לפיו, אנו תולים והולכים אחר הרב, ואומרים שאותו חלק שהגיע לפיו לא היה מן האסור אלא מן ההיתר, וכן כל כיו"ב הן לגבי טומאה וטהרה, לדיני איסור והיתר, ולדיני חיוב ופטור. אבל אין זה אומר שכאשר אנו דנים על שם התואר של התערובת, אנו אומרים שאין בתערובת את חלק המיעוט. כל זמן שאין אנו דנים לגבי פעולה של אכילת התערובת או לשאת את התערובת וכיו"ב א"א להתעלם מכך שלפנינו תערובת של רוב ומיעוט, ולכן סבור הרי"ט אלגאזי, אותו רוק המעורב בדם אם היינו דנים על אדם שטעם מתוך הרוק בודאי שהיינו הולכים אחר הרוב, אם היינו דנים על אדם שנושא את הרוק, היינו דנים שהוא נושא את הרוב, אבל כאשר אנו דנים מה הדבר המונח לפנינו, אין שום ספק שלפנינו תערובת של דם ורוק, צחצוחי רוק שבדם להיכן הלכו, וכיון שלגבי פעולת היבמה של היריקה ניתן בהחלט להתייחס גם אל דם שנירוק מפי היבמה כאל דבר שנירוק, אין עלינו אלא לדון מהי הליחה המונחת לפני חכמים, וכיון שנא' בגמ' שא"א לצחצוחי דם בלא רוק, הרי שמונח עכשיו לפני הדיינים רוק, ולמרות שהרוק בטל במיעוטו ביחס לרוב הדם, אין הוא בטל אלא לפעולות שיעשו עם הליחה, ולא ביחס לשם תואר של הליחה. וזה עומק הפשט בדברי הגמ' ביבמות.

(האדמו"ר מטאלנא שליט"א)