הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
אומר דבר בשם אומרו - תמיד מקבלים את דבריו?
יבמות צח ע"א
ת"ש, דאמר בן יאסיין: כשהלכתי לכרכי הים, מצאתי גר אחד שנשא אשת אחיו מאמו,
אמרתי לו: בני, מן הרשך?
אמר לי: הרי אשה ושבעה בניה,
על ספסל זה ישב ר' עקיבא ואמר שני דברים: גר נושא אשת אחיו מאמו, ואמר: +יונה ג'+ ויהי דבר ה' אל יונה שנית לאמר - שנית דברה עמו שכינה, שלישית לא דברה עמו שכינה;
...
ומי מהימן?
והאמר ר' אבא אמר רב הונא אמר רב: כל תלמיד חכם שמורה הלכה ובא, אם קודם מעשה אמרה - שומעין לו, ואם לאו - אין שומעין לו!
איבעית אימא: מורה ובא היה;
ואיבעית אימא: משום דקאמר הרי אשה ושבעה בניה;
ואיבעית אימא: שאני הכא, דקאמר מעשה אחרינא בהדה.
הגמרא דנה דיון "צדדי", כיצד בן יאסיין קיבל את דברי הגר שאמר בשם רבי עקיבא, והרי האמורא "רב" קבע שלא מקבלים פסק הלכה שאומר אדם בשם חכם אחר על מקרה שהובא לצורך הפסק, והפסק לא היה ידוע מראש. כלומר, מקבלים דברי חכם שאומר בשם חכם אחר רק כשהוא אומר את ההלכה בפני עצמה ולפני שנשאלה שאלה לפניו באותו עניין.
ראה מה שכתבנו לעיל על מסכת יבמות דף עז:
1.
ומי מהימן?
הגמרא שואלת כיצד שאול ציית לדברי יתר [זה שמו]. השאלה היא, מדוע להאמין לו שכך אמרו בבית דינו של שמואל הרמתי, שהרי הוא אמר את הלכתו רק לאחר שהארוע הגיע לדיון:
והאמר רבי אבא אמר רב: כל תלמיד חכם שמורה הלכה ובא, אם קודם מעשה אמרה - שומעין לו,
ואם לאו - אין שומעין לו!
"רב" קבע כלל, שאם תלמיד אמר הלכה בשם רבו כדי לפסוק בארוע שהובא לדיון - אין שומעין לו.
2.
הערות לסעיף הקודם:
כיצד שאול ידע את הלכתו של האמורא "רב"?
2.1
אלא חייבים לומר שהלכתו של רב היתה ידועה ומקובלת כבר בתקופת שאול.
2.2
ואולי אפשר לומר ["להיפך"]: רב עצמו למד את דינו מסוגייתנו.
3.
מה הסברא לדינו של רב?
רש"י מסכת יבמות דף עז עמוד א:
"אם קודם מעשה - שבאת הוראה לידו אמרה ושנאה לתלמידיו בבית המדרש בשם רבו שומעין לו בשעת הוראה ואם לאו אין שומעין לו שמא מחמת מעשה הבא לידו אמרה."
משמע מרש"י שיש חשש שהתלמיד משקר מחמת רצונו לפסוק את ההלכה במקרה שהובא לדיון. רש"י מדגיש את עניין השקר בדיבור הבא להלן.
3.1
מדוע שהתלמיד ישקר? אלא מרוב חפצו להכריע בנידון שלפניו, וכדי שיקבלו את דבריו ללא עוררין הוא אומר זאת בשם רבו. [קשור למושג של "לתלות באילן גדול"!]
3.2
וצריך לומר שמדובר בסוגייתנו רק כשרבו הוא בעל סמכא עד כדי כך שישמעו בקולו אפילו אם סברתו לא מקובלת.
4.
שאני הכא, דהא שמואל ובית דינו קיים.
מיישבת הגמרא: כיון שמדובר במקרה שאותו חכם שהתלמיד אמר בשמו עדיין חי וניתן לברר אם אמר את אותה הלכה הרי שומעין לתלמיד שאמר בשם אותו רב.
4.1
רש"י מסכת יבמות דף עז עמוד א:
דהא שמואל ובית דינו קיים - ומילתא דעבידא לגלויי הוא ולא משקר בה.
אדם לא משקר אם הוא יודע שניתן לברר [בקלות] אם דבריו הם דברי אמת, כלומר, אם אמנם רבו אמר את הדברים שהתלמיד אמר בשם רבו.
5.
ונראה להוסיף על כל הנ"ל - לפי הפשט: מדובר דווקא כשחכם אומר בשם רבו שידוע שיקבלו את דבריו, אבל אם אדם אומר בשם רבו שאיננו מפורסם או שהוא אומר בשם עצמו הרי שבכל מקרה לא חייבים לקבל את דבריו בלי הוכחה. ואין משמעות אם אמר את דבריו אחרי שקרה הארוע שדנים אודותיו.
6.
שולחן ערוך יורה דעה הלכות כבוד רבו ותלמיד חכם סימן רמב סעיף לו:
... הגה: פג] ותלמיד חכם שאמר דבר הלכה פד] בדבר השייך לדידיה (תוס' בשם ר"ת ונ"י), אם אמרה קודם מעשה שומעין לו; ואם לאו, אין שומעין לו (ש"ס פ' הערל ריש יבמות דף ע"ז ותוס' ונ"י שם ד"מ ס"ס רמ"ה). פה]
ודוקא שאמר: כך קבלתי,
וראה שם בפרשנים, הגר"א והט"ז.
כאן הוא [בשם תוס' בסוגייתנו] מגביל את כל הדין רק לדין שנוגע באופן אישי לאותו חכם שאומר בשם רבו. וכך מסבירים גם בסוגייתנו שיתר היה נוגע בדבר, בגלל שגם אשתו היתה "עמונית". דווקא בגלל שהוא אומר שכך אמרו רבותיו - שמואל ובית דינו - יש חשש שהוא טועה.
6.1
אבל אם אומר דבר מסברא ומראה פנים לדבריו והוא נראה, שומעין לו. (נ"י בשם הריטב"א). <כא>
אם התלמיד אומר סברא שלו ומסביר אותה והיא מקובלת הרי ניתן לקבל את דבריו.
6.2
אבל אין שומעין לדידיה, דלמא מדמי דברים להדדי שאינן דומים. סח אבל אם הוא פשוט, שומעין לו. (רבינו ירוחם סוף נתיב ב' ובשם הרא"ש).
הפרשנים דנים בדבריו, אולם נראה שכוונתו לומר, שאם התלמיד לא מנמק את דבריו אלא רק "קובע" שכך נראה לו מסברתו הרי לא מקבלים את דבריו כי אולי הוא רק מדמה עניין לעניין אחר.
או אולי הוא מתכוון רק למקרה שלתלמיד יש "נגיעה" בנושא הנדון.
7.
לפי כל מה שיהיה ההסבר בסוגייתנו נראה להוסיף דבר עקרוני. נפוץ מאד בש"ס הביטוי "אמר רב... אמר רב...". ואותו חכם שאמר בשם רבו אומר - פעמים רבות בש"ס - גם הלכות בשם עצמו בלבד ולא בשם רבו.
7.1
נראה שאולי יש לזה משמעות לפי סוגייתנו: דווקא דבר שאותו חכם [תלמיד] אומר בשם רבו כנראה לא היה כל כך מקובל בסברא על התלמיד אלא שהתלמיד כך קיבל מרבו.
ולפי פשט סוגייתנו הלכה כזאת מתקבלת רק אם הוא אומרה לפני שבא המקרה הלכה למעשה לצורך הכרעה.
7.2
אמנם פעמים רבות הביטוי "אמר רב... אמר רב..." מוזכר גם כאשר מדובר שהחכם [התלמיד] בא לענות על הלכה למעשה ולפי פשט סוגייתנו לא צריך לקבל את דבריו.
7.3
בכל מקרה אם הרב עדיין בחיים הרי שתמיד ניתן לסמוך על דברי התלמיד שאמר בשמו.
8.
ולפי הנ"ל נבאר בסוגייתנו לעיל - מסכת יבמות דף צח:
ת"ש, דאמר בן יאסיין: כשהלכתי לכרכי הים, מצאתי גר אחד שנשא אשת אחיו מאמו,
אמרתי לו: בני, מן הרשך?
כנראה שמדובר בחכם ששמו "בן יאסיין" שכנראה חי בתקופת רבי עקיבא.
הוא מספר שנפגש עם גר שנשא את אשת אחיו מאמו
והוא שאלו מי הרשה לו לשאת אשת אחיו מאמו.
9.
ענה לו אותו גר:
אמר לי: הרי אשה ושבעה בניה,
לפי רש"י: אמר אותו גר לבן יאסיין: היתה אשה ושבעת בניה שהתגיירו, ורבי עקיבא התיר להם לשאת כל אחד את אשת אחיו מאמו
9.1
וכנראה אותו גר המשיך לומר:
על ספסל זה ישב ר' עקיבא ואמר שני דברים: גר נושא אשת אחיו מאמו, ואמר: +יונה ג'+ ויהי דבר ה' אל יונה שנית לאמר - שנית דברה עמו שכינה, שלישית לא דברה עמו שכינה...
הוא טוען שרבי עקיבא קבע כלל ש"גר נושא את אשת אחיו מאמו" [הדין השני של רבי עקיבא לא קשור לענייננו].
9.2
נראה שהתוספת של "על ספסל זה..." נועדה לתת אמון בעדותו של אותו גר.
10.
מכאן מתחיל הבירור שדומה לסוגיה לעיל במסכת יבמות דף עז [לעיל בסעיפים 1-7.3]:
ומי מהימן?
והאמר ר' אבא אמר רב הונא אמר רב: כל תלמיד חכם שמורה הלכה ובא, אם קודם מעשה אמרה - שומעין לו, ואם לאו - אין שומעין לו!
הגמרא שואלת - על פי העיקרון של "רב" - כיצד אפשר היה לסמוך על אותו גר שאמר בשם רבי עקיבא [הוא לא אמר שרבי עקיבא אמר לו, אלא הוא העיד שכך עשה רבי עקיבא לאותה אשה, ומתוך כך הוא למד להתיר לעצמו לשאת את אשת אחיו מהאם], הרי הוא העיד על כך כדי להסביר את התנהגותו שלו עצמו. ולפי רב, הרי אפשר להאמין לו רק אם היה מספר את המעשה של רבי עקיבא בלי קשר להלכה שהועלתה.
10.1
רש"י מסכת יבמות דף צח עמוד א:
"אם קודם - שבא מעשה לידו היה רגיל לשנותו לתלמידיו שומעין לו ואם לאו הואיל ודבר חידוש הוא שמא בשביל מעשה שבא לידו אומרה."
מרש"י כאן לא ברור אם מדובר בחשש שקר או בחשש של "בלבול"!
מהריטב"א משמע שהחשש הוא שהוא אומר את דבריו כי כך נדמה לו שאמר רבו!
11.
הגמרא מיישבת:
בסוגיה הקודמת הגמרא יישבה בכך, שבית דינו של שמואל היה עדיין קיים. זאת אומרת, שאדם לא משקר בדבר שעשוי להיגלות ["מילתא דעבידא לאיגלויי..."].
11.1
תרוץ ראשון בסוגייתנו:
איבעית אימא: מורה ובא היה;
כלומר, הגר [ב"שוטנשטיין" אומר שמוסב על בן יאסיין - ולא נראה , אלא כב"מתיבתא"] לא אמר הלכה זו בפני עצמה אלא יחד עם הלכות נוספות.
11.2
תרוץ שני בסוגייתנו:
ואיבעית אימא: משום דקאמר הרי אשה ושבעה בניה;
הגר לא העיד רק על הלכה סתמית, אלא על הלכה למעשה שנפסקה!
11.3
תרוץ שלישי בסוגייתנו:
ואיבעית אימא: שאני הכא, דקאמר מעשה אחרינא בהדה.
גם בן יאסיין לא הביא רק את ההלכה הזאת, אלא גם הלכה נוספת שאמר רבי עקיבא לגבי יונה הנביא. ומכיון שהוא נאמן על הדרשה השניה כך הוא נאמן גם בדין הראשון שאמנם כך היה.
11.4
רש"י מסכת יבמות דף צח עמוד א:
"ואי בעית אימא שאני הכא דקאמר מילתא - דיונה בן אמתי בהדה
ומגו דמהימן אהא מהימן נמי אהא דניכרין דברי אמת שביחד קבלן."
12.
ראה סיכום הכללים ב"מתיבתא", "ילקוט ביאורים", עמוד צג.
בעיקר יש לומר שמשמע שבנושא שבסוגייתנו מדובר על דין שנוגע למי שמעיד באופן אישי.
13.
לפי כל הנאמר בסוגייתנו ובסוגיה הקודמת ניתן אולי לומר "חידוש": הביטוי הנפוץ בש"ס "אמר רב... אמר רב..." משמעותו, שהתלמיד אמר בשם אותו רב הלכה ששמעה בבית המדרש כלימוד, ולכן אם אומרה כדי לפסוק הלכה הרי שזה יתקבל לפי הכלל בסוגייתנו - בתרוץ הראשון - "איבעית אימא: מורה ובא היה"
ראה גם לעיל בסעיפים 7-7.3.
14
וראה מה שכתבנו על מסכת שבת דף קטו:
בגמרא:
כיון דחזא דהוו קא מחרפי, אמר להו: אתא איגרתא ממערבא משמיה דרבי יוחנן דאסיר
רבה אמר לבני ביתו, שהגיע איגרת מארץ ישראל משמו של רבי יוחנן שאסור לתקן אוכלים ביום הכיפורים אפילו אחרי שהגיעה שעת המנחה. הוא אמר כך למרות שרבי יוחנן באמת לא אמר כן, כי לולא שאמר להם לא היו שומעים בקולו. ראה ב"מתיבתא", הערה ח, שמביא את דברי ה"מגן אברהם", שמי ששמע דין ונראה לו שכך הלכה מותר לאמרו בשם אדם גדול כדי שאנשים יקבלו ממנו את ההלכה, ושם ב"ילקוט ביאורים" בהרחבה. וקצת קשה, שהרי בעמוד הקודם דובר על התנהגות של "תלמיד חכם" וידועה אמרתו של שמואל במסכת בבא מציעא שתלמיד חכם רשאי לשנות [מהאמת] בשלושה דברים בלבד, ועניין זה כבסוגייתנו לא מוזכר שם.
ונראה לומר אולי [חידוש]: יתכן שכל ביטוי בש"ס של "אמר רב... משמיה דרב..." כך משמעותו, שלא שמע ממנו [גם אם באופן לא ישיר] את הדברים בלשונם המדוייק, אלא רק "בערך", או ב"קירוב", או שהראשון אמר לגבי יום הכיפורים שחל בשבת ו"רבה" אמר כך גם לגבי יום הכיפורים שחל ביום חול, זאת אומרת, שהאמורא ה"מאוחר" הרחיב את דינו של האמורא ה"מוקדם".
14.1
העתקה מ"דף על דף" על פסחים קיב:
בגמ': חמשה דברים צוה ר"ע את רשב"י כשהיה חבוש בבית האסורין וכו' אמר לו אם ביקשת ליחנק היתלה באילן גדול.
ופירש"י, אם ביקשת ליחנק, לומר דבר שיהיה נשמע לבריות ויקבלו ממך, היתלה באילן גדול, אמור בשם אדם גדול, עכ"ל. ומבואר דס"ל דמותר לתלמיד לומר דבר בשם רבו ואף על פי שבאמת לא קיבלו מרבו כלל.
כנראה שמותר כדי לשמור על המסורת כי היה משוכנע שמתאים לדעת רבו.
14.2
המשך דבריו:
וצ"ע מדאיתא בפ"ד דברכות דף כז ב) דר' אליעזר אומר המתפלל אחורי רבו וכו' והאומר דבר שלא שמע מפי רבו גורם לשכינה שתסתלק מישראל יעו"ש, וא"כ מהו דא"ר עקיבא לרשב"י דמותר לו לומר דבר "בשם רבו" והיינו בשם "אדם גדול" ואף על פי שלא קיבלו ממנו מעולם, וצ"ע.
ודוחק לומר דאכן פליגי ר"ע על רבו ר"א בזה,
דלא מסתבר שיחלקו בסברות רחוקות כ"כ זה מזה,
דר"א סובר דעי"ז "גורם לשכינה שתסתלק" ומאידך תלמידו ר"ע ס"ל דמותר לכתחילה לומר כן ואף ראה "ליעצו" לתלמידו רשב"י שינהג כן [ועד"ז עתוס' בשבת רפ"כ (שבת דף קלח א) בתוד"ה מי סברא וכו', ובהגהת הגרי"פ בצד בזה דלא מסתבר שיחלקו וכו' ע"ש], וא"כ יל"ע.
14.3
המשך דבריו:
וכן יעוי' בשבת ספט"ו (שבת דף קטו א) דכ' דבבית רבה גרדי קארי, והיינו שהיו מכינים ירקות ביוהכ"פ שחל להיות בחול שיהיה מזומן ומוכן לאוכלו תיכף ביציאת יוהכ"פ, כיון דחזא רבה שהיו מקדימים לעשותו לפני המנחה דהשתא לאו עגמת נפש הוא, אמר להו רבה לאנשי ביתו אתא איגרתא ממערבא משמיה דר' יוחנן דאוסר לעשותו ביוהכ"פ בכל היום, ופירש"י כי היכי דליקבלו מיניה, וכן יעו"ש במאירי שכ' דלא אמרה אלא שיהיו מאמינין בו ויחזיקו באיסור, עכ"ל ע"ש.
והיינו דבאמת לא הגיע "איגרת" מא"י דר' יוחנן אוסרו ומ"מ אמר כן כדי "שיקבלוהו ממנו" אנשי ביתו. והוא כדפירש"י הכא דזהו שאמר ר"ע "התלה באילן גדול". אולם מאידך יל"ע מדברי ר"א בברכות שם.
14.4
המשך דבריו:
ונראה ליישב, דדוקא כשהתלמיד גופא הוי גברא רבה והיינו אדם גדול הוא דמותר לו לומר דבר "בשם רבו" ואף על פי שלא קיבלו ממנו, שכן בודאי יכוון לאמיתה של תורה מתוך "גדלותו", וזהו דאמר ר"ע לתלמידו רשב"י התלה "באילן גדול" דדוקא רשב"י דהיה גברא רבה ובבחינת "עיר וקדיש מן שמיא נחית" [דניאל ד'] (והוי ר"ת "שמעון" כש"כ בספה"ק ) ע"כ יכל לומר דבר בשם רבו אף על פי שלא קיבלו ממנו, וכן גבי רבה בעובדא ביוהכ"פ ובעובדא עם ר' יוסף בשבת עם העירוב דאמר כן בשם רבו, דה"ט כנ"ל מדהיה "גברא רבה" ביותר ולכן הותר לו לעשות כן,
אולם לא כן בתלמיד בעלמא שאינו בבחינת "אדם גדול" דאסור לו לעשות כן וע"ז אמר ר"א דכל האומר דבר וכו' ה"ה "גורם לשכינה שתסתלק מישראל", דיש לחוש שיורה שלא כהלכה ויפטור את החייב ויטהר את הטמא וכו' וכו', וא"כ לק"מ, והבן בס"ד.
(נופת צופים)
15.
המסקנה מהדברים שהבאנו מהסוגיה במסכת שבת היא, שאם התלמיד עצמו הוא "גדול" אזי מותר לו לומר בשם רבו הגדול גם אם באמת לא שמע ממנו! וזה מתיישב עם סוגייתנו - מסכת יבמות דף צח - כיון שמוסר הדין לא היה "אדם גדול".
16.
לפי זה יתכן שיש לבדוק בכל מקום בש"ס שמוזכר בו הביטוי "אמר רב.. אמר רב..." אם גם התלמיד היה "אדם גדול", ואם אמנם כן הרי שיתכן שלא שמע את ההלכה המסויימת ממש מרבו, אלא שתלה את ההלכה שלו עצמו באילן גדול!
וזה "חידוש" גדול למשמעות הביטוי "אמר רב.. אמר רב...".
