הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
"סתם משנה" במשניות סותרות
יבמות קא ע"א-ע"ב
/מתני'/. מצות חליצה בשלשה דיינין, ואפילו שלשתן הדיוטות....
תנינא להא דתנו רבנן:
מצות חליצה - בשלשה שיודעין להקרות כעין דיינים, רבי יהודה אומר: בחמשה.
מ"ט דת"ק?
דתניא: זקנים - שנים, ואין בית דין שקול, מוסיפין עליהן עוד אחד - הרי כאן שלשה.
ור' יהודה? זקני - שנים, זקנים - שנים, ואין בית דין שקול, מוסיפין עליהן עוד אחד - הרי כאן ה'...
אמר רבא אר"נ, הלכה: חליצה בשלשה,
הואיל וסתם לן תנא כוותיה.
א"ל רבא לר"נ: אי הכי, מיאון נמי!
דתנן: המיאון והחליצה - בשלשה!
וכ"ת הכי נמי,
והתניא: מיאון - בית שמאי אומרים: ב"ד מומחין, וב"ה אומרים: בב"ד ושלא בב"ד,
אלו ואלו מודים שצריך שלשה,
ר' יוסי בר' יהודה ור' אלעזר ברבי יוסי מכשירין בשנים;
ואמר רב יוסף בר מניומי אמר רב נחמן: הלכה כאותו הזוג!
התם חד סתמא, והכא תרי סתמי.
התם נמי תרי סתמי נינהו!
דתנן: מיאנה או שחלצה בפניו - ישאנה, מפני שהוא בב"ד!
אלא, התם תרי סתמי, הכא תלתא סתמי.
מכדי הא סתמא והא סתמא, מה לי חד סתם, מה לי תרי סתם, מה לי תלתא!
אלא אמר רב נחמן בר יצחק:
הואיל וסתם במקום מחלוקת; דתנן: סמיכת זקנים ועגלה ערופה - בשלשה, דברי ר' יוסי, ר' יהודה אומר: בחמשה;
החליצה והמיאונין - בשלשה, ולא קפליג ר' יהודה,
ש"מ הדר ביה ר' יהודה, ש"מ.
אמר רבא: צריכי דייני למיקבע דוכתא, דכתיב: +דברים כ"ה+ ועלתה יבמתו השערה אל הזקנים.
רב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע עבדי עובדא בחמשה.
כמאן? כר' יהודה, והא הדר ביה! לפרסומי מילתא.
רב אשי איקלע לבי רב כהנא, אמר ליה: סליק מר לגבן למלויי בי חמשה.
אמר רב כהנא: הוה קאימנא קמיה דרב יהודה,
ואמר לי: תא סק לזירזא דקני לאיצטרופי בי חמשה, אמרו לו: למה לי חמשה? אמר להו: כי היכי דליפרסם מילתא.
רב שמואל בר יהודה הוה קאי קמיה דרב יהודה,
אמר ליה: סק תא לזירזא דקני לאצטרופי בי חמשה, לפרסומי מילתא;
על הסוגיה:
1.
הדין הראשון במשנתנו:
/מתני'/. מצות חליצה בשלשה דיינין, ואפילו שלשתן הדיוטות....
גמ'. ומאחר דאפילו שלשה הדיוטות, דיינין למה לי?
הא קמ"ל, דבעינן בשלשה שיודעים להקרות כעין דיינים.
2.
הגמרא מצטטת ברייתא שיש בה מחלוקת תנאים לגבי מספר הדיינים שצריך לגבי עניין חליצה:
תנינא להא דתנו רבנן:
מצות חליצה - בשלשה שיודעין להקרות כעין דיינים, רבי יהודה אומר: בחמשה.
"תנא קמא" בברייתא הוא כדעת משנתנו, ורבי יהודה בברייתא חולק ומצריך 5 דיינים.
"תנינא להא דתנו רבנן" - וכך הלכה שוטנשטיין, הערה 5.
3.
הגמרא דנה [באריכות] במקורות לשתי הדעות בברייתא:
מ"ט דת"ק?
דתניא: זקנים - שנים, ואין בית דין שקול, מוסיפין עליהן עוד אחד - הרי כאן שלשה.
ור' יהודה? זקני - שנים, זקנים - שנים, ואין בית דין שקול, מוסיפין עליהן עוד אחד - הרי כאן ה'.
...
אלא מעתה, וקראו - שנים, ודברו - שנים,
הכי נמי לר' יהודה הרי כאן תשעה, לרבנן הרי כאן שבעה! ...
4.
פסיקת ההלכה:
אמר רבא אר"נ, הלכה: חליצה בשלשה,
רבא בשם רב נחמן פוסקים כמשנתנו ש"חליצה בשלושה".
כבר כתבנו כמה פעמים שבדרך כלל הגמרא עצמה סוברת שיש עדיפות לנסח את פסיקת ההלכה באופן שיזכיר את שם החכם שכך סובר.
בסוגייתנו מדובר על משנתנו שהיא "סתם משנה", וגם כ"תנא קמא" בברייתא שחולק על רבי יהודה. ומצינו שהגמרא מנסחת "הלכה כחכמים..." כשהיא מתכוונת ל"תנא קמא" [במשנה או בברייתא].
כלומר, מדוע הגמרא ניסחה את פסיקת ההלכה על ידי קביעת תוכן ההלכה עצמה ולא אמרה "הלכה כחכמים" או "הלכה כמשנתנו". ויש לציין שלא מובא כלל בש"ס הביטוי "הלכה כמשנה" או משהו דומה, אלא רק "הלכה כסתם משנה", וזה היה יכול להתאים בסוגייתנו.
4.1
ואמנם ממשיכה הגמרא:
הואיל וסתם לן תנא כוותיה.
הביטוי "סתם לן תנא כוותיה" מתכוון לדברינו לעיל בסעיף 4.
אגב: בסוגייתנו מדובר ב"סתם משנה ומחלוקת בברייתא", לכן משמע מדברי רבא שהכלל במצב כזה הוא שהלכה כסתם משנה [לעומת מצב של "סתם ואחר כל מחלוקת" [במשנה] שאין הלכה כסתם משנה.
4.2
תוספות מסכת יבמות דף קא עמוד ב:
"הואיל וסתם לן תנא כוותיה - אבל משום דיחיד ורבים הלכה כרבים אין לפסוק כוותיה דמסתבר טעמא דיחיד."
הסבר: תוס' מתכוון לומר, שדין של "סתם משנה" איננו מפני שה"סתם משנה" נחשב כרבים, כי לפעמים הלכה כיחיד נגד רבים אם מסתבר טעמו. משמע מתוס', שהלכה כסתם משנה גם נגד סברא שהיא "מסתבר טעמיה".
תוס' לא מסביר מהו ה"מסתבר טעמא" של ה"יחיד" – רבי יהודה. משמע מתוס' ש"תנא קמא"="רבים"
הערה: בכל מהלך הדיון לעיל הגמרא מכנה את "תנא קמא" בברייתא בלשון "אידך" [ולא בלשון "ורבנן", או "וחכמים"].
4.3
מי אומר את המשפט הנ"ל? רבא בשם רב נחמן עצמו? או אולי "סתמא דגמרא" שמסבירה את פסקו של רב נחמן.
5.
א"ל רבא לר"נ: אי הכי, מיאון נמי!
דתנן: המיאון והחליצה - בשלשה!
רבא מקשה על רב נחמן.
מעירים הפרשנים, הרי רבא עצמו אמר את הדין לעיל בשם רב נחמן ועכשיו הוא מקשה עליו?
5.1
קושיית רבא היא, שהרי יש משנה [במסכת סנהדרין דף ב] שגם בה מובאת "סתם משנה" שמיאון וחליצה בשלושה. לגבי החליצה הרי היא גם כמשנתנו שגם היא "סתם משנה".
אם כן, כמו שכאן פוסק רב נחמן הלכה שחליצה בשלושה כך רב נחמן היה צריך לפסוק במסכת סנהדרין שמיאון בשלושה" [שהרי שם המיאון והחליצה כתובים יחד].
5.2
הערה: עד כאן יוצא שלגבי הדין ש"חליצה בשלושה" יש:
"סתם משנה" - משנתנו
"סתם משנה" - במסכת סנהדרין
"תנא קמא" - בברייתא שבסוגייתנו.
5.3
המשנה בסנהדרין היא:
מסכת סנהדרין דף ב עמוד א:
"סמיכת זקנים ועריפת עגלה - בשלשה, דברי רבי שמעון.
רבי יהודה אומר: בחמשה.
החליצה והמיאונין - בשלשה."
תוספות מסכת יבמות דף קא עמוד ב
אי הכי אפילו מיאון נמי - וא"ת מאי פריך וכי בשביל כך נפסוק ככל סתמי המשניות וי"ל דחליצה ומיאון דמו להדדי שתצא ע"י מעשה שלהם ומיתנו נמי בהדי הדדי.
וכן גם בריטב"א, מסכת יבמות דף קא עמוד ב:
"א"ה מיאון נמי. וא"ת וכי משום דהלכתא כחדא סתמא להוי הלכה ככולהו סתמי, י"ל דשאני הכא דסתמינהו בהדדי החליצה והמיאונין."
הוא לכאורה מקשה על קושית הגמרא: אולי הלכה כסתם משנה בסוגייתנו - לגבי חליצה, ואולי אין הלכה כסתם משנה לגבי מיאון [אבל קשה מאד על דבריו: מדוע, הרי לפי הכלל שהלכה כסתם משנה, אזי כך גם לגבי מיאון], והוא עונה שכיון שבמשנה בסנהדרין החליצה המיאון מובאים במשפט אחד משמע שדינם שוה, ואם הלכה בחליצה שצריך שלושה, כך גם לגבי מיאון [עדיין לא ברור, כי הוא לא מזכיר כלל את הכלל של הלכה כסתם משנה].
6.
וכ"ת הכי נמי,
והתניא: מיאון - בית שמאי אומרים: ב"ד מומחין, וב"ה אומרים: בב"ד ושלא בב"ד,
אלו ואלו מודים שצריך שלשה,
ר' יוסי בר' יהודה ור' אלעזר ברבי יוסי מכשירין בשנים;
ואמר רב יוסף בר מניומי אמר רב נחמן: הלכה כאותו הזוג!
הערה על הברייתא: כיצד תנאים "מאוחרים" חולקים על בית הלל ובית שמאי? ואולי הם סוברים שבית הלל לא סוברים כפי שמסביר "תנא קמא" של הברייתא.
6.1
בכל אופן - מקשה רבא - הרי רב נחמן עצמו פסק בברייתא אחרת ש"הלכה כאותו הזוג", שמיאון בשנים ולא בשלושה. ורב נחמן לא פוסק כסתם משנה לעיל בסעיף 5.3.
כלומר, רבא מקשה שיש סתירה בין דברי רב נחמן עצמו!
7.
עונה הגמרא [ואולי רב נחמן עצמו עונה לתלמידו - רבא?]
התם חד סתמא, והכא תרי סתמי.
לגבי מיאון בשלושה יש "רק" "סתם משנה" אחת [במסכת סנהדרין], ואילו לגבי "חליצה בשלושה" יש שתי משניות שהן "סתם משנה" [לעיל בסעיף 5.2 - משנתנו והמשנה במסכת סנהדרין].
רש"י מסכת יבמות דף קא עמוד ב:
"חליצה תרי סתמי נינהו - הך מתני' דידן והך דסנהדרין."
7.1
הגמרא מתכוונת לומר שאם יש "סתם משנה" אחת הרי שאין הכרח לפסוק כמותה, אבל כשיש שתי משניות שהן "סתם משנה" - הלכה כמותם.
מה ההסבר לאמור לעיל?
אולי נלמד מכאן כלל חשוב, שרב נחמן סובר שאין כלל כללי שהלכה כ"סתם משנה", אלא רק אם שתי משניות הן "סתם משנה".
אולי ההסבר לכך הוא, ש"רבי" שסתם את המשניות התכוון להכריע כ"סתם משנה" רק כאשר הוא סתם כך לפחות בשתי משניות!
8.
התם נמי תרי סתמי נינהו!
דתנן: מיאנה או שחלצה בפניו - ישאנה, מפני שהוא בב"ד!
במשנה לעיל, יבמות דף כה עמוד ב
רש"י מסכת יבמות דף קא עמוד ב:
"דתנן - בפ' כיצד מי שאסר את האשה בנדר הרי זה לא ישאנה מיאנה או שחלצה בפניו ישאנה וליכא משום הסר ממך עקשות פה.
מפני שהוא ב"ד - כלומר לא יחיד היה שם דנימא בשבילו נתכוין שהרי ב"ד היה שם ואין ב"ד פחות משלשה."
הגמרא מקשה שגם לגבי מיאון שנידון בשלושה יש שתי משניות שהן "סתם משנה", ומדוע רב נחמן לא פוסק כך.
9.
אלא, התם תרי סתמי, הכא תלתא סתמי.
לגבי חליצה בשלושה יש 3 משניות שהן "סתם משנה".
שלושת המשניות הן:
שתי המשניות שהבאנו לעיל [משנתנו והמשנה בסנהדרין]
ומשנה נוספת במסכת יבמות דף כה עמוד ב:
"מתני'. החכם שאסר את האשה בנדר על בעלה - הרי זה לא ישאנה; מיאנה או שחלצה בפניו - ישאנה, מפני שהוא ב"ד"
עד כאן יוצא לכאורה, שרב נחמן כנראה סובר ש"רק" כאשר "רבי" סתם 3 משניות זה מעיד שכך הוא התכוון לפסוק כמותם את ההלכה.
10
על עניין המספרים ["תרי סתמי" "תלתא סתמי"] מקשה הגמרא:
מכדי הא סתמא והא סתמא, מה לי חד סתם, מה לי תרי סתם, מה לי תלתא!
ל"סתם משנה" יש כח פסיקה בלי קשר למספר הפעמים שיש "סתם משנה".
11.
אלא אמר רב נחמן בר יצחק:
הואיל וסתם במקום מחלוקת; דתנן: סמיכת זקנים ועגלה ערופה - בשלשה, דברי ר' יוסי, ר' יהודה אומר: בחמשה;
החליצה והמיאונין - בשלשה, ולא קפליג ר' יהודה,
ש"מ הדר ביה ר' יהודה, ש"מ.
הבאנו לעיל בסעיף 5.3 את המשנה בסנהדרין:
מסכת סנהדרין דף ב עמוד א:
"סמיכת זקנים ועריפת עגלה - בשלשה, דברי רבי שמעון. רבי יהודה אומר: בחמשה. החליצה והמיאונין - בשלשה."
רש"י מסכת יבמות דף קא עמוד ב:
"הואיל וסתמא במקום מחלוקת היא - שנחלק שם רבי יהודה בדבר אחר ובדבר זה לא נחלק ש"מ הדר ביה
אבל מיאון לאו סתמא במקום מחלוקת היא
דהנך תנאי רבי יוסי ברבי יהודה ור"א ברבי יוסי לא מייתינן התם אפלוגתא אחריתי דנימא מדלא איפלוג בהא ש"מ הדרי בהו."
משמע מהגמרא שפותחת את דברי רב נחמן בר יצחק בביטוי "אלא" שהיא חוזרת בה מכל הנאמר לעיל, ומשמע, שרב נחמן בר יצחק סובר שאין בכלל כלל הקובע ש"הלכה כסתם משנה", ובסוגייתנו ההלכה שצריך בחליצה 3 דיינים מוסקת מכך, שבסיפא - במשנה במסכת סנהדרין - רבי יהודה לא אומר - לגבי חליצה ומיאון - בחמשה. זאת אומרת, שרבי יהודה מודה שבחליצה ובמיאון צריך "רק" 3 דיינים. כלומר, רבי יהודה חזר בו מדבריו בברייתא בסוגייתנו - ראה לעיל סעיפים 2-3!
11.1
וכמובן אפשר לומר שגם רב נחמן בר יצחק מודה שהלכה כסתם משנה" אבל רק כשאין "סתם משנה" אחרת!
12.
המשך הגמרא:
אמר רבא: צריכי דייני למיקבע דוכתא, דכתיב: +דברים כ"ה+ ועלתה יבמתו השערה אל הזקנים.
רב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע עבדי עובדא בחמשה.
כמאן? כר' יהודה, והא הדר ביה! לפרסומי מילתא.
13.
ועוד על "סתם משנה":
ראה מה שכתבתי על מסכת זבחים דף נז:
ומשמע מדברי הרשב"א, שם ביבמות, שיש לפסוק כפי ה"סתם" האחרון, וכשלא ידוע מהו ה"סתם" האחרון הרי שנשאר הדין בספק.
ולענ"ד ניתן להוסיף ולחדד [חידוש]:
מהי הסיבה שהלכה כ"סתם משנה"? מקובל אצל הראשונים והאחרונים לומר: רבי יהודה הנשיא הוא שסתם את המשנה כדי להכריע את ההלכה כאותה משנה. אם כך, כיצד יתכן שרבי יהודה הנשיא "סתם" משניות סותרות? אם נאמר כמשתמע ברשב"א, יתכן לומר שרבי יהודה הנשיא חזר בו ופסק פסקים סותרים בהזדמנויות שונות, והלכה תהיה כאחרונה שבהם [והמשניות הקודמות יחול עליהם העיקרון: "ומשנה ראשונה לא זזה ממקומה"].
אולם אפשר לומר דבר חדש: "סתם משנה" היא משנה קדומה שרבי יהודה הנשיא קיבץ מרבותיו. לכל משנה סתומה היתה מסורת של הלכה למעשה, ולכן הלכה כסתם משנה. לפי זה בהחלט תיתכנה משניות "סתומות" סותרות זו את זו, כי רבי יהודה הנשיא לא התערב בהן והשאירן כמות שהן. ולכן בסופו של דבר נשאר הדין הסופי בספק.
14.
ראה גם "ערכי תנאים ואמוראים" - על רבי יוחנן ובתוך דבריו שם על "סתם משנה":
"כי יש סתמות שאין לסמוך עליהן ...:
"וכולן ליתנהו סתמי. אלא משום דתני כל דדומיא, נקט נמי אפילו מילתא דיחידאה היא בסתמא."
אולי לפי דבריו אפשר לומר [נראה לי כ"חידוש"], שכך הוא כשיש כמה "סתם משנה" [כבסוגייתנו] ובעיקר כשיש סתירה בין כמה "סתם משנה" מעיד הדבר עליהם שהם "משובשות" ואי אפשר להכריע על פיהם.
ראה גם מה שכתבתי על מסכת שבועות דף ד.
ועל מסכת חולין דף מג ברש"י ותוס'.
15.
וכן ראה "הליכות עולם", שער שלישי, עמוד צב:
יז. פעמים סתם רבי משניות סותרות. ומפרש בריש שבועות ורבי היכי סתם הכא הכי והכא הכי, ומתרץ רבי מעיקרא סבר לה כפלוני וסתמה והדר סבר לה כפלוני וסתמה, ומשנה ראשונה לא זזה ממקומה, שאע"פ שחזר בו רבי מקמייתא מאחר שפשטה ברוב התלמידים לא היה יכולת לשכחה מפיהם ולבטלה מבית המדרש והניח את שתיהן והאחרונה עיקר אחר שחזר בו רבי מן הראשונה.
לפי דבריו משמע ש"רבי" אמנם סתם משניות סותרות [כבסוגייתנו] והכוונה היא שהוא חזר בו, אלא השאלה היא איזו משנה היא האחרונה.
דן בזה ה"יבין שמועה", שם:
ולענייננו חשוב דווקא הכלל השני:
כלל ס"ח. הכלל העולה מכל זה דהיכא דאיכא סתמי דסתרן אהדדי ואע"ג דהכא חד סתמא והכא תרי אמרינן מאי אולמיה דתרי סתמי מחד סתמא .
כלל ס"ט. הכלל השני דכיון דלא ידעינן הי סתמא בתרא וכגון בתרתי מסכתי זולת סדר נזיקין, אז הוי ספיקא וחזינן אי במידי דאורייתא הוא כגון אכילת פסחים אזלינן לחומרא ואי במידי דרבנן הוי ספיקא דרבנן ואזלינן לקולא.
אבל אם יודעים איזו "סתם משנה" היא האחרונה הרי שהלכה כמותה, ותלוי בנושא של "יש סדר למשנה".
