הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
"זו דברי... אבל..."
יבמות קה ע"ב
חרש שנחלץ וכו'.
תלמוד בבלי מסכת יבמות דף קה עמוד ב
אמר רב יהודה אמר רב: זו דברי ר' מאיר, אבל חכמים אומרים: אין חליצת קטן כלום.
קטנה שחלצה וכו'. אמר רב יהודה אמר רב: זו דברי ר"מ, דאמר: איש כתוב בפרשה, ומקשינן אשה לאיש; אבל חכמים אומרים: איש כתיב בפרשה, אשה - בין גדולה בין קטנה. מאן חכמים? רבי יוסי היא.
מבנה הסוגיה:
1.
במשנה בדף הקודם:
החרש שנחלץ, והחרשת שחלצה, וחולצת לקטן - חליצתה פסולה.
קטנה שחלצה - תחלוץ משתגדיל, ואם לא חלצה - חליצתה פסולה.
גם קטן שנחלץ על ידי גדולה וגם קטנה שחלצה לגדול הדין במשנה זהה - "חליצתה פסולה", ובפשטות הכוונה היא שאין זו חליצה גמורה אלא שנאסרה על האחים ליבום. וכמו שאם היה נותן אחד מהאחים הגדולים גט ליבמה שגזרו חכמים שנאסרת להתייבם על כל האחים.
1.1
מקרה שהיבם הוא קטן:
חרש שנחלץ וכו'.
תלמוד בבלי מסכת יבמות דף קה עמוד ב
אמר רב יהודה אמר רב: זו דברי ר' מאיר, אבל חכמים אומרים: אין חליצת קטן כלום.
רב יהודה בשם רב [יש גירסא של "שמואל" במקום "רב"] אומר שדין המשנה ["סתם משנה"?] שיבם קטן שחלץ פוסל את היבמה על האחים [ראה ההסבר בסעיף הקודם] הוא כדברי רבי מאיר.
2.
המקור של רבי מאיר וחכמים:
ראה בגמרא לעיל - מסכת יבמות דף צו עמוד א:
"והתניא: עשו ביאת בן תשע כמאמר בגדול,
ר"מ אומר: עשו חליצת בן תשע כגט בגדול;"
לפי רבי מאיר [בברייתא] חליצת קטן "פסולה" כמו שאילו גדול היה נותן ליבמה גט. ולפי "תנא קמא" בברייתא הנ"ל אין חליצת קטן כלום, ורק אם היה בא על היבמה היה לזה תוקף כמו לתוקף שיש לגדול שעשה "מאמר" ביבמה.
2.1
יוצא בבירור ש"תנא קמא"="חכמים".
3.
רמב"ם הלכות יבום וחליצה פרק ד הלכה טז:
... אבל חרש שוטה וקטן שחלצו וכל החולץ למי שהיא פטורה מן החליצה ומן היבום אינה חליצה.
יוצא, שהרמב"ם פסק כ"תנא קמא" באותה ברייתא [שהם "חכמים"] וכמשמע מסוגייתנו.
4.
של"ה - כללי התלמוד (יג) כלל לשונות סוגיות :
שי. זו דברי פלוני, כשהגמרא אומרת זו דברי פלוני על הסתם פליג עליה ולא סבר כוותיה. וכן כתבו התוספות (ד"ה ומאי) בפרק חזקת הבתים (בבא בתרא דף ל"ה (א), וזה לשונם: זו דברי סומכוס, משמע זו ולא סבירא ליה, אף על גב דמוכח בפרק בית כור (שם קה א) דאיכא זו וסבירא ליה, מיהו סתם זו לא סבירא ליה. וכן כתב הר"ן פרק אלו נערות (כתובות דף מ ב ד"ה זו דברי רבי מאיר) דזו לא סבירא ליה, כל היכא דלא מפרש בהדיא זו וסבירא ליה.
משמע מדבריו ש"הגמרא פליג עליה", כלומר, ש"סתמא דגמרא"/"עורך הגמרא" חולקים על מי שעליו נאמר "זו דברי..." ופוסקים כמי שנאמר עליו "אבל..." - כחכמים.
4.1
נראה שמוכח מכמה מקומות בש"ס שדבריו תקפים גם אם אמורא אומר את הביטוי "זו דברי..." [ולאו דווקא אם הביטוי נאמר על ידי "סתמא דגמרא"].
5.
כלומר, הגמרא מציינת "זו דברי רבי מאיר אבל חכמים..." כדי ללמדנו שאין הלכה כרבי מאיר אלא כחכמים. ולכאורה, מדוע שנחשוב שהלכה כרבי מאיר אם חכמים חולקים עליו, והרי במחלוקת בין רבי מאיר וחכמים הכלל הפשוט הוא, שהלכה כחכמים?
5.1
יש מקומות בש"ס שהביטוי "זו דברי... אבל חכמים..." מתייחס לברייתא שבה מוזכר רק החכם [תנא] הבודד וכלל לא מוזכרים בה חכמים. ועל כך אומרת הגמרא [או אמורא מסויים] שחכמים חלקו על אותו תנא יחידי [אעפ"י שאין מקור תנאי כתוב - משנה/תוספתא/ברייתא/מדרש]. במקרה כזה הגמרא מחדשת שמבחינה היסטורית היו חכמים שחלקו על התנא אלא משום מה לא הוזכרו בברייתא.
בכל אופן, במקרה כזה ברור שיש חידוש בהכרעה כחכמים נגד היחיד, כי החידוש הוא בזה עצמו שהיו חכמים שחלקו על התנא בברייתא.
אבל במקרה כבסוגייתנו שחכמים מזוהים בברייתא במסכת יבמות דף צו עמוד א [ה"תנא קמא" בברייתא - ראה לעיל סעיף 2] מדוע יש צורך להדגיש [באמצעות הביטוי המיוחד "זו דברי... אבל..."] שהלכה כחכמים, הרי יחיד ורבים הלכה כרבים!
6.
אלא יש לומר: משנתנו היא "סתם משנה", והיא כרבי מאיר [כפי שאומרת הגמרא "זו דברי רבי מאיר..."] בברייתא. על פי הכללים יש לקבוע שהלכה כ"סתם משנה" נגד מחלוקת בברייתא, לכן באה "סתמא דגמרא"/"עורך הגמרא" ופסקו שהלכה לא כסתם משנתנו אלא כחכמים בברייתא.
6.1
אבל קשה, הרי "רבי" עצמו סתם את משנתנו כרבי מאיר והכלל הוא "הלכה כסתם משנה", ומדוע בסוגייתנו אין הלכה כמותו?
בפשטות יש לומר, אמנם "רבי" פסק כרבי מאיר בברייתא אבל "זכותה" וסמכותה של הגמרא לשנות את הפסיקה!
6.2
ואולי מדובר בברייתא שלא היתה ידועה לרבי ו"התגלתה" אחרי תקופתו! ויתכן שבמקרה כזה ברייתא "גוברת" על משנה!
ראה משהו שקשור לנ"ל - בעמוד הקודם:
"נפק דק ואשכח; דתניא: בין שהקדים חליצה לרקיקה, בין שהקדים רקיקה לחליצה - מה שעשה עשוי."
רבי אבא "מצא" ברייתא כדברי רבי אמי / "ברייתא" שלא היתה ידועה!
7.
תופעה דומה יש בהמשך הסוגיה [לא הארכתי]:
קטנה שחלצה וכו'. אמר רב יהודה אמר רב: זו דברי ר"מ, דאמר: איש כתוב בפרשה, ומקשינן אשה לאיש; אבל חכמים אומרים: איש כתיב בפרשה, אשה - בין גדולה בין קטנה. מאן חכמים? רבי יוסי היא.
