טור זה נכתב לזכרו ועילוי נשמתו של נעם יעקב מאירסון הי"ד שנפל
בקרב גבורה בבינת ג'בל במלחמת לבנון השנייה – י"ג אב תשס"ו
הואיל ונאמרה בו ברכה לדגים – דגים
"ת"ש, דתני בר קפרא: בתולה נשאת ברביעי ונבעלת בחמישי, הואיל ונאמרה בו ברכה לדגים; אלמנה נשאת בחמישי ונבעלת בששי, הואיל ונאמרה בו ברכה לאדם; טעמא משום ברכה, אבל משום איקרורי דעתא לא חיישינן. אי הכי, אלמנה נמי תיבעל בחמישי, הואיל ונאמרה בו ברכה לדגים! ברכה דאדם עדיפא ליה" (כתובות, ה ע"א).
פירוש: תָּא שְׁמַע [בוא ושמע] ממה דְּתָנֵי [ששנה] בַּר קַפָּרָא: בְּתוּלָה נִשֵּׂאת בִּרְבִיעִי וְנִבְעֶלֶת בַּחֲמִישִׁי, הוֹאִיל וְנֶאֶמְרָה בּוֹ ביום חמישי בְּרָכָה של "פרו ורבו" לַדָּגִים. אַלְמָנָה נִשֵּׂאת בַּחֲמִישִׁי וְנִבְעֶלֶת בְּשִׁשִּׁי ומדוע הוֹאִיל וְנֶאֶמְרָה בּוֹ ביום השישי בְּרָכָה של פריה ורביה לָאָדָם. ונדייק: טַעֲמָא [הטעם] שעושים זאת, הוא דווקא מִשּׁוּם בְּרָכָה, אֲבָל מִשּׁוּם אִיקְרוּרֵי דַּעְתָּא [קירור דעת] לָא חָיְישִׁינַן [אין אנו חוששים]. על דברי בר קפרא מקשים לגופם: אִי הָכִי [אם כך] אַלְמָנָה נַמִי [גם כן] תִּיבָּעֵל בַּחֲמִישִׁי, הוֹאִיל וְנֶאֶמְרָה בּוֹ בְּרָכָה לַדָּגִים! ומשיבים: בְּרָכָה שנאמרה לאָדָם עֲדִיפָא לֵיהּ [עדיפה לו], וכיון שאפשר לדחות את הדבר ליום שנאמרה בו ברכה לבני אדם, מוטב לעשות כן (באדיבות "התלמוד המבואר" של הרב שטיינזלץ).
שם עברי: דגים שם באנגלית: Fish שם מדעי: Holostei
שם נרדף במקורות: ביניתא, נונא
נושא מרכזי: מהי הברכה שהתברכו בה הדגים?
לנושאים נוספים העוסקים בדגים - הקש/י כאן.
תקציר: אם נעיין רק בפשט הפסוקים הרי שבמהלך ששת ימי בראשית זכו לברכת פריה ורביה הדגים (העופות התברכו רק ברבייה(1)) ולאחריהם האדם. לגבי הדגים נאמר: "וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱלקִים לֵאמֹר פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הַמַּיִם בַּיַּמִּים וכו'" (בראשית, א כ"ב) ולעופות "והָעוֹף יִרֶב בָּאָרֶץ" (שם). לאדם נאמר: "וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱלֹקִים וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱלֹהִים פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ וכו'" (שם, כ"ח). המדרשים והמפרשים עסקו בשאלה מדוע מבין בעלי החיים התברכו דווקא הדגים והעופות? במדרש אגדה (בובר, בראשית, א כ"ב) אנו מוצאים: "ויברך אותם אלהים לאמר פרו ורבו. ולמה לא בירך הקדוש ברוך הוא את הבריות אלא עד יום ה', לפי שהדגים והעופות לוקח אדם מהם ואוכלם, וגם אוכלים זה את זה, לכך ברכם שלא יהא האדם חסר מהם, ולפי שברכם ביום ה', לכך התקינו שבתולה תנשא ביום רביעי, ליל חמישי, כדי שיזדווגו זה עם זה ויפרו וירבו"(2). על פי המדרש הברכה יועדה הן לדגים והן לעופות אך בר קפרא הזכיר בסוגייתנו רק את ברכת הדגים. ייתכן ואכן כוונתו גם לעופות אלא שהוא נקט לשון קצרה. לחילופין ניתן להציע שהברכה לדגים גדולה יותר משום שעליהם נאמר "פרו ורבו" בניגוד לעופות שעליהם נאמר רק "והעוף ירב בארץ". כך ניתן להבין את ברכת יעקב למנשה ואפרים: "הַמַּלְאָךְ הַגֹּאֵל אֹתִי מִכָּל רָע יְבָרֵךְ אֶת הַנְּעָרִים וְיִקָּרֵא בָהֶם שְׁמִי וְשֵׁם אֲבֹתַי אַבְרָהָם וְיִצְחָק וְיִדְגּוּ לָרֹב בְּקֶרֶב הָאָרֶץ" (בראשית, מח ט"ז). מפרש רש"י: "וידגו - כדגים הללו שפרים ורבים ואין עין הרע שולטת בהם". עין הרע אינה שולטת בדגים משום שהם נסתרים מהעין: "אמרי ליה רבנן: לא קא מסתפי מר מעינא בישא? אמר להו: אנא מזרעא דיוסף קא אתינא, דלא שלטא ביה עינא בישא ... רבי יוסי ברבי חנינא אמר מהכא: וידגו לרב בקרב הארץ מה דגים שבים מים מכסין עליהם ואין עין הרע שולטת בהם אף זרעו של יוסף אין עין הרע שולטת בהם"(3) (ברכות, כ ע"א).
למרות שעל פי חלק מהפירושים התברכו בברכת "פרו ורבו" גם בעלי חיים נוספים הרי שבפועל הדגים בלבד משמשים במנהגים שונים כסימן ברכה. ניתן לשער שהבחירה בהם קשורה לא רק לאמור בפסוקים אלא גם לכושר הרבייה העצום של מינים רבים. הדבר בולט הן במספר הביצים המוטלות והן בגודל להקותיהם.
------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------
שאלה שדנו בה המפרשים היא מדוע לא התברכו גם החיות בברכת "פרו ורבו"? ניתן לחלק את התשובות לשאלה זו לשתי אסכולות עיקריות: האסכולה הראשונה מספקת הסברים מדוע הקב"ה אכן לא בירך את חיות היבשה ואילו לדעת האסכולה השניה למעשה גם החיות והבהמות התברכו אלא שבעקיפין. רש"י סבר כאסכולה הראשונה ופירש: "ויברך אותם - לפי שמחסרים אותן וצדין מהם ואוכלין אותם הוצרכו לברכה. ואף החיות הוצרכו לברכה, אלא מפני הנחש שעתיד לקללה, לכך לא ברכן, שלא יהא הוא בכלל". הסבר אחר מובא בחזקוני: "פרו ורבו וגו' בימים והעוף ירב בארץ. מה שלא ברך בהמה וחיה כן, פן תרבה על האדם חית השדה ולא יוכל לעמוד כנגדם, אבל עופות ודגים אלו פורחים באויר ואלו פורחים במים".
בבראשית רבה (וילנא, בראשית, פרשה יא סי' ג') מובא פירוש על פי האסכולה השניה: "... רבי לוי בשם ריב"ח אמר כל יום שיש בו חסרון, כתיב בו ברכה ואינו חסר כלום, בחמישי נבראו עופות ודגים ובני אדם שוחטין עופות ואוכלים, וצדים דגים ואוכלין וכתיב בו ברכה ואינו חסר כלום, בששי נברא אדם ובהמה, ובני אדם שוחטין בהמה ואוכלין ובני אדם מתים, וכתיב בו ברכה ואינו חסר כלום וכו'". המדרש מייחס את הברכה ליום בשבוע ולא לקבוצה הטקסונומית, ועל פי גישה זו התברכו שני הימים (יום ה' ו – ו') במידה שווה. אמנם ביום הששי התברך, לכאורה, רק האדם, אך ברכה זו התייחסה גם לחיה והבהמה. בזכות הברכות התמותה הנגרמת מציד, טריפה או מוות טבעי אינה גורמת לחסרון לבעלי החיים שנבראו בשני הימים. הרמב"ן מפרש: "... ולא אמר בבהמות ובחיות ברכה, שמזאת הגזירה שגזר בבעלי הנפש התנועה שבמים הרבוי, נתרבו בעלי נפש התנועה שבארץ, כי בעלי נפש חיה שאינה מדברת כולם ענין אחד בבריאתם. ורבותינו אמרו (ב"ר יא ג) כי בעבור היות בני אדם צדים מהם ואוכלים הוצרכו לברכה". לדעתו הברכה שניתנה לדגים איננה מוגבלת רק להם אלא היתה מיועדת לכלל בעלי החיים. את פירוש זה אנו מוצאים גם אצל רבינו בחיי המוסיף הערה ביולוגית תמוהה: "... ועוד נוכל להבין מכח ברכה זו שהזכיר "פרו ורבו" בדגים ובעופות, שהדגים והעופות אין ענין ההולדה שלהם בזמנים ידועים, אבל בכל זמני השנה הם פרים ורבים ומולידים זה מזה, מה שאין כן באילנות ובצמחים, גם בבהמות ובחיות שלא ברך אותן בפירוש, שאין מוציאין פירות ולא מולידין כי אם בזמנים ידועים בשנה".
הדגים כסמל ברכה
למרות שייתכן ולפי חלק מהמפרשים לא רק הדגים התברכו בברכת "פרו ורבו" הרי שבסופו של דבר הם אלו המסמלים את ברכה זו. על הסיבות לכך עמד ה"שיטה מקובצת" (כתובות, ה ע"א):
ברכה לדגים. הא דלא קתני נמי ברכה דעופות, דבו ביום נתברכו נמי העופות, דכתיב: והעוף ירב בארץ, משום דדגים נתברכו מעין ברכתו דאדם, דכתיב: פרו ורבו ומלאו את המים, ובאדם נמי כתיב פרו ורבו ומלאו את הארץ ואנו מהדרינן למימר דליהוי ענין ברכה דדגים לאדם והיינו כדכתיבנא. וזהו שכתב רש"י ז"ל ברכה לדגים. פרו ורבו ומלאו את המים. הואיל ונאמר בו ברכה לאדם. פרו ורבו ומלאו את הארץ. כן נראה לי. אי נמי להכי נקט דגים מפני שאין העין שולטת בהם כדכתיב וידגו לרוב בקרב הארץ כו'. וברכתו דאדם לאו היינו מאי דכתיב ורדו בדגת הים דא"כ מאי פריך אי הכי כו' הא ודאי דברכה דאדם עדיפא ליה כדכתיב ורדו בדגת הים אלא ודאי לאו היינו אלא מאי דכתיב פרו ורבו ומלאו את הארץ דהויא ענין לנשואין לפרות ולרבות, ודייק רש"י ז"ל דנקט הואיל ונאמר בו ברכה לאדם פרו ורבו כו' ולא תפס בקיצור ברכה לאדם פרו כו' כמו שתפס באידך לישנא ברכה לדגים פרו כו' כנ"ל".
על המנהג לאכול דגים (ולא עופות או בשר חיות ובהמות) כתב בעל "בני יששכר" (מאמרי השבתות מאמר ח - מנחת שבת):
"... ונ"ל שזה טעם רבותינו זלה"ה שהנהיגו לומר בסעודה שלישית ג' פעמים זה המזמור (ה' רועי לא אחסר), עפ"י מה שכתבתי לך על פי פשוטו טעם לאכילת דגים בשבת הוא להיות במעשה בראשית נאמר ג' ברכות בג' ימים זה אחר זה רצופים, היינו ביום ה' ברכה לדגים, יום ו' ברכה לאדם, יום ז' ברכה לשבת, על כן האדם האוכל דגים לכבוד שבת מתברך בברכה משולשת והחוט המשולש לא במהרה ינתק, על כן אומרים ג"כ המזמור הזה שיש בו אותיות מנין ברכ"ה, ואומרים ג' פעמים, להיות ברכה משולשת, (ותבין ג"כ שיש בו תיבות מנין ז"ן הוא מנין דגי"ם), ונרמז במזמור הזה ג"כ בנאות דש"א ירביצני ראשי תיבות ד'גים ש'בת א'דם, נ"ל".
בקיצור שולחן ערוך (סי' קכ"ט סעיף כ"א) אנו לומדים:
לאחר תפלת מנחה הולכין אל הנהר ... וטוב שיהיה מחוץ לעיר ויש בו דגים (לזכר שאנו משולים כדגים חיים שנאחזים במצודה כך אנו נאחזים במצודת המות והדין, ומתוך כך נהרהר יותר בתשובה. עוד טעם סימן שלא ישלוט בנו עין הרע כמו בדגים ונפרה ונרבה כדגים. ויש אומרים הטעם, כי לדגים אין גבינים ועיניהם תמיד פתוחות, כדי לעורר עינא פקיחא דלעילא) ואם אין שם נהר שיש בו דגים הולכין לנהר אחר או לבאר ואומרים הפסוקים מי אל כמוך וכו'".
כנראה שמעמדם של הדגים כסימן ברכה לפריה ורבייה ("סימנא מילתא היא") מבוסס על ברכתו של יעקב ועל התופעות הנגלות לעין בעולם הטבע ולא רק על "מטבע הברכות" שבירך הקב"ה את היצורים בששת ימי בראשית. על פי רוב הפירושים ברכת "פרו ורבו" איננה ייחודית לדגים ולכן ניתנו טעמים נוספים על מנת לנמק מדוע יעקב בחר להשתמש בהם כסמל ברכה. לענ"ד הן פשט הפסוקים והן המציאות הנובעת מברכת ה' מוכיחים שמבין כל בעלי החיים רק הדגים התברכו בברכה זו. כאמור, ברכת "פרו ורבו" נאמרה רק לדגים ואילו לעוף נאמר "ירב בארץ". אמנם, לכאורה, גם האדם התברך בברכה זו אולי בגלל מעמדו כ"נזר הבריאה". לדעת "פני יהושע" (כתובות, שם) אכן האדם לא התברך ב"פרו ורבו":
"ולפי שיטתם צ"ל דהמקשה הוי סבר דברכה דדגים עדיפא טפי מברכה דאדם שהם פרין ורבין יותר מכל הבריות כדכתיב וידגו לרוב. ועוד דבדגים כתיב ויברך אותם לאמר פרו ורבו משמע דברכה היינו שיפרו וירבו משא"כ באדם ויברך אותם ויאמר אליהם פרו ורבו איכא למימר דברכה מלתא אחריתי היא, ויאמר פרו ורבו היינו למצוה בעלמא כו' ודו"ק"
אין ספק שמבין כל בעלי החיים העומדים לרשות האדם הדגים הם שקצב רבייתם הוא הגבוה ביותר. מספר הביצים המוטלות על ידי דגים עולה בסדרי גודל על מספרם ביונקים ובעופות. נקבת דג שמש (Mola mola) עשויה להטיל בימי חייה כ – 300 מיליון ביצים. נקבת הקרפיון מטילה כ – 100,000 ביצים לכל ק"ג משקל גופה. אם נביא בחשבון שהקרפיונים מאריכי חיים (עד 65 שנה) הרי שמספר הביצים המוטלים על ידי נקבת הקרפיון עשוי להגיע למיליונים.
העובדה שהדגים מטילים מספר גבוה של ביצים איננה מקרית והיא נובעת מהתנאים הסביבתיים בבית גידולם. עלינו לזכור שבחברות אקולוגיות בשיווי משקל כל זוג הורים משאיר אחריו בממוצע זוג צאצאים. למשל, זוג נשרים מטיל בכל עונה ביצה אחת ואילו דגי השמש מטילים בעונה כמיליון וחצי ביצים אולם בתנאים של שיווי משקל מספר צאצאיהם הוא בממוצע 2. לכל יצור מערך שלם של תכונות המאפשר לו למלא את משימת חייו וקצב הרבייה הוא רק אחד מהם. באופן כללי אנו מבחינים בין מינים המשקיעים מאמץ רב ברבייה ולעומתם מינים המתרבים בקצב איטי אך משקיעים את עיקר האנרגיה באחזקת עצמם וצאצאיהם. מערכי תכונות אלו נקראים בשפת האקולוגים "אסטרטגיות מחזורי חיים" והן קשורות לסביבת החיים של היצור (ראו עוד ב"הרחבה"). נוכל לשער שיצורים הנתונים לקצב טריפה גבוה בסביבה שאין אפשרות להגן על הצאצאים יהיו בעלי קצב רבייה גבוה.
רעיון זה מופיע בתוך דבריו של המלבי"ם (בראשית, א כ"ב)"
"ויברך אותם. הוצרכו לברכה יען שמולידים ע"י ביצים שיתפוס כח המצייר על הביצה שרחוק לפי הטבע שישתל בו רוח חיים, וע"ז אמר פרו שיעשו פרי כיוצא בם, וכן ע"י שדגי הים כל הגדול מחבירו בולע את חבירו ואין להם כלי הגנה שילחמו בם נגד אויביהם כמו שיש לחית היבשה ששתל בם ערמות ותחבולות שבם ינצלו ממבקשי נפשם. וסלעים מחסה לשפנים, והרים הגבוהים ליעלים, ובני אדם בונים מכלאות צאן ושומרים חיות הבייתות שכ"ז אין לדגי הים ולכן הוצרכו לברכה השנית ורבו. וכמ"ש שם רמש ואין מספר ועי"כ חיות קטנות עם גדולות, הגם שהגדולות משחיתות את הקטנות, כי יצא מדגה א' לפעמים כמה מיליאן ביצים ועי"כ ומלאו את המים בימים ולא הכין להקטנות מעינות בפ"ע להשגב שם. והעוף ירב בארץ שגם הם רבים הם עופות הדורסים והטורפים והוצרכו לברכה".
הרחבה
אסטרטגיות מחזור חיים
באוכלוסיות בשיווי משקל מספר הפרטים נשאר קבוע לאורך זמן דבר המחייב להניח שכל זוג הורים צריך להעמיד לדור הבא שני צאצאים פוריים. האסטרטגיות להבטיח זאת הן שתיים r ו - K. צריך להדגיש ששתי האסטרטגיות הן קצוות של ספקטרום רחב המשתנה בין המינים והן עשויות להיות ברמות שונות, כלומר, קיימות כל צורות הביניים בין שתי האסטרטגיות ולכן לא ניתן לחלק את האורגניזמים באופן דיכוטומי בין שתי אסטרטגיות אלו.
שתי אסטרטגיות אלו מותאמות לשני בתי גידול כלליים: בתי גידול צפויים (פרדיקטביליים) ולא צפויים. בבתי גידול שאינם צפויים קיימות קטסטרופות שאורגניזמים אינם מסוגלים להתמודד איתן. היצורים החיים "מוותרים" על אפשרות ההתמודדות משום שאין לה סיכוי ולמעשה מתפתחים באופן כזה שהשרידות מתבססת על הפצה לאזורים אחרים שבהם התנאים נותרו מתאימים להתפתחות. אזורים לא צפויים הם מדבריות בהם יש חילופים בין תקופות גשומות ושחונות, מקומות הנתונים למשטר שיטפונות או שריפות וכד'. בצידי כבישים נצפה למצוא אורגניזמים בעלי אסטרטגית r משום שמדי פעם מרססים או מנקים את השטח. גם שלוליות חורף הן בית גידול לא צפוי.
אסטרטגיית r מתבססת על רבייה והפצה רבים ככל הניתן כאשר היתרון באופן רבייה כזה הוא הגדלת הסיכוי שאחד הצאצאים יקלע לבית גידול מתאים ויגיע לבגרות ורבייה. כלומר, השקעה רבה בפיזור וריבוי צאצאים והשקעה מועטת בשרידות של כל פרט בנפרד. ההסתמכות היא על כמות, הבאת מספר צאצאים רב ופיזורם במקומות מגוונים וכך עולה הסיכוי להצלחה. לבעלי אסטרטגיה זו יכולת הפצה למרחקים משום שיצירת זרעים רבים מחייבת שהם יהיו קטנים (מגבלות אנרגטיות מחייבות לבחור בין הרבה קטנים או מעט גדולים) דבר התורם ליכולת הפצה טובה (הפצה על ידי הרוח או מים). לרבים מהם מנגנוני הפצה מיוחדים כמו המצנחים של זרעוני משפחת המורכבים.
בעלי האסטרטגיה זו מתאפיינים בשיעור תמותה גבוה מאוד (וגם ילודה) כבר בשלבים הראשונים של מחזור החיים, כי ההתמקדות היא בריבוי ולא בשרידות של הפרט. גודל האוכלוסייה לא קבוע ותלוי מאוד בגורמים הסביבתיים המשתנים, בדרך כלל גודל האוכלוסייה הוא פחות מכושר הנשיאה של בית הגידול משום שהוא לא צפוי ונתון לקטסטרופות לעיתם קרובות יחסית המשמידות את רוב האוכלוסייה. התחרות התוך והבין מינית חלשה משום שהאוכלוסיות לא מגיעות לרוויה בגלל הכחדות (כנ"ל). אורך החיים קצר משום שהאורגניזם משקיע מעט בפיתוח גופו ומתרכז ביכולת ההתרבות שלו ולכן רוב המינים חד שנתיים. הרבייה בגיל צעיר, לפני שהאורגניזם ימות (כי אורך חייו קצר בדרך כלל). בדרך כלל יהיו האורגניזמים הללו ראשונים בטור הסוקצסיה כי מספר יחידות התפוצה גדול מאד והם בעלי כושר הפצה טוב. בדרך כלל הם מסתפקים במועט ואינם בררנים ולכן נקלטים היטב בבתי גידול בשלב הראשון לסוקצסיה. מאידך גיסא אין להם כושר תחרותי טוב ולכן ידחקו על ידי הבאים בטור הסוקצסיה.
סביבתם הטבעית היא בתי גידול מופרעים או לא יציבים (כמו למשל כמות משקעים לא צפויה, התערבות אנושית וכו') ולכן אינם משקיעים בגופם ובגידול האורגניזם הבודד אלא מייצרים זרעים או צאצאים רבים עד כמה שניתן. לדוגמה: בסביבה טרופית משוונית התנאים יציבים ולכן צמחים מתרבים ומתחילים להתחרות זה עם זה. בתנאים אלו יש יתרון לעצים גבוהים המצלים על האחרים ולכן האנרגיה תושקע בגידול ולא ביצירת זרעים רבים שבלאו הכי אין להם שטח מחיה. בעלי חיים חזקים מסוגלים להגן על עצמם ועל צאצאיהם וכאן ההשקעה בגודל גוף על חשבון מספר צאצאים קטן מהווה יתרון. כאשר בעל חיים כמו סרטנים ירודים החיים בשלוליות חשופים להכחדות בגלל התייבשות השלולית אין ערך לכך שהם יהיו גדולים אלא להפצה שתגדיל את הסיכויים להגעה לגוף מים אחר.
הקשר בין מאפייני אסטרטגית r:
ייצור מספר גדול של צאצאים מחייב שהם יהיו קטנים. העובדה שהם קטנים מסייעת להפצה. השקעה בייצור צאצאים מחייבת שהאורגניזם לא ישקיע מספיק בעצמו ולכן הוא יהיה בדרך כלל בגודל קטן. מסיבה זו אין הוא מסוגל לעמוד בתחרות. העובדה שיש לבעלי אסטרטגיה זו אמצעי הפצה טובים גורמת לכך שהם יהיו ראשונים בטור הסוקציה מחד אך ידחקו על ידי אחרים בגלל כושר התחרותיות הנמוך ועוד ועוד.
(1) הפרדה זו בין ברכת הדגים והעופות מופיעה בפירוש ה"שיטה מקובצת" להלן.
(2) מעניינת הערתו של המזרחי (שם) "... אבל לא ידעתי מה טעם יתן בברכת האדם, שאין מחסרין אותן, ולא הספיק להם רצון יוצרם". כמענה לשאלתו כתב רבי אליעזר ב"ר אליהו אשכנזי בפירושו "מעשי ה'": "... ובאמת תמה אני על הרא"ם ז"ל שלא דקדק בלשון רש"י ז"ל כמנהגו, שכל זה לא היה זר בעיניו רק לפי מה שהבין בדברי רש"י ז"ל שחשב שמה שכ' רש"י ז"ל שהוצרכו ברכה לדגים היתה הכוונה לומר, שלא ברכם כדי שיתרבו כי כבר רצון יוצרם הוא ברכתם, אבל מפני שמחסרין אותם הוצרכו לברכה, ולפי מחשבתו זאת בדברי רש"י ז"ל טען למה הוצרך האדם לברכה כיון שאין מחסרים אותם. והנה גם שנניח היות כוונת רש"י כן כאשר חשב הרא"ם, אין בזה זרות כלל, שגלוי וידוע היה לפניו ית' המלכים והמלחמות שעתידים להתחדש בבני אדם עד שכאלה וכאלה תאכל חרב והם נחסרים יותר מן החיות וכו'".
(3) פירוש: אמרי ליה רבנן [אמרו לו חכמים]: וכי לא קא מסתפי מר מעינא בישא [אין אדוני מתיירא מעין הרע?] אמר להו [להם]: אנא מזרעא [אני מזרעו] של יוסף קא אתינא [אני בא], דלא שלטה ביה עינא בישא [שאין שולטת בו עין רעה] ... רבי יוסי ברבי חנינא הביא ראיה אחרת מברכת יעקב לאפרים ומנשה: "המלאך הגואל אותי מכל רע יברך את הנערים ויקרא בהם שמי ושם אבותי אברהם ויצחק וידגו לרב בקרב הארץ", מה דגים שבים המים מכסין עליהם ואין עין הרע שולטת בהם, כך אף זרעו של יוסף אין עין הרע שולטת בהם.
א. המחבר ישמח לשלוח הודעות על מאמרים חדשים (בתוספת קישוריות) העוסקים בטבע במקורות לכל המעוניין. בקשה שלח/י ל - [email protected]
ב. לעיתים ההודעות עלולות להשלח על ידי GMAIL למחיצת ה"ספאם" שלך לכן יש לבדוק גם בה אם הגיעו הודעות כנ"ל.
כתב: ד"ר משה רענן. © כל הזכויות שמורות
הערות, שאלות ובקשות יתקבלו בברכה.
