הרב ירון בן-דוד
בארות יצחק
נדרים ושבועות: טוב או רע?
יבמות קט ע"א-ע"ב
זכיתי ללמוד בישיבה שהוקמה בזכות נדר. היה זה בזמן מלחמת יום כיפור, והרב סבתו, שהיה אז אברך צעיר בן עשרים ושש, נדר שאם הוא יצא בחיים מהסיטואציה שבה הוא נמצא, הוא יקים מקום של תורה. האם לנדור נדר זה דבר טוב או לא?
הגמרא בסוגייתנו אומרת כך:
1. תלמוד בבלי מסכת יבמות דף קט עמוד א
תני בר קפרא: לעולם ידבק אדם בשלשה דברים, ויתרחק משלשה דברים; ידבק בשלשה דברים: בחליצה, ובהבאת שלום, ובהפרת נדרים, ויתרחק משלשה דברים: מן המיאון, ומן הפקדונות, ומן הערבונות!
...בהפרת נדרים - כרבי נתן; דתניא, רבי נתן אומר: הנודר - כאילו בנה במה, והמקיימו - כאילו הקריב עליה קרבן.
לכאורה אומרת הגמרא שגם כאשר אדם כבר נדר נדר עדיף שלא יקיים אותו, שהרי המקריב קרבן על הבמה הוא אף יותר גרוע מהבונה במה.
אגב, יש להדגיש שבניית הבמה אינה עבודה זרה, אלא אמצעי לעבוד את ה' שהיה כשר בעבר ונפסל לאחר שהמשכן הגיע למקומו הקבוע בשילה, ולאחר חורבן שילה שוב הותר, ואח"כ נאסר לצמיתות. הדמיון שבין בניית הבמה לבין הנדר הוא שמדובר באמצעי שאדם ממציא לעבוד את ה' אחרי שכבר נקבעו המסגרות המתאימות. לאחר שנבחר המקום לעבוד את ה', אין לבנות מזבחות אחרים. לאחר שכבר נקבעו תרי"ג מצוות אין להוסיף איסורים אחרים.
אך מדוע אחרי שאדם כבר נדר נדר ייחשב זה איסור אם הוא יקיים אותו? הרי אנחנו יודעים שאדם חייב לקיים את הנדר שהוא נודר, כפי שכתוב בתורה:
2. דברים פרק כג פסוקים כב - כד
כִּי תִדֹּר נֶדֶר לַה' אֱ-לֹקֶיךָ לֹא תְאַחֵר לְשַׁלְּמוֹ כִּי דָרֹשׁ יִדְרְשֶׁנּוּ ה' אֱ-לֹקֶיךָ מֵעִמָּךְ וְהָיָה בְךָ חֵטְא: וְכִי תֶחְדַּל לִנְדֹּר לֹא יִהְיֶה בְךָ חֵטְא: מוֹצָא שְׂפָתֶיךָ תִּשְׁמֹר וְעָשִׂיתָ כַּאֲשֶׁר נָדַרְתָּ לַה' אֱ-לֹקֶיךָ נְדָבָה אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ בְּפִיךָ
מדוע, אם כן, אחרי שאדם נדר נדר אם הוא מקיים אותו זה נחשב לו כעוון? מסביר רש"י שהסיבה היא שזה מרגיל את האדם לנדור נדרים גם בעתיד. מה, אם כן, אמור אדם לעשות אחרי שהוא כבר נדר את הנדר? - התשובה היא שהוא אמור ללכת לחכם שיתיר את נדרו, כפי שנראה בהמשך.
אגב, את הפסוק 'וכי תחדל לנדור לא יהיה בך חטא' הבינו חז"ל באופן מעניין: הפשט הוא שאם אדם נודר ולא מקיים הוא חוטא, אבל אם הוא לא נודר כלל אין הוא חוטא. אך חז"ל אומרים שאם אדם נודר הוא חוטא, ורק אם יחדל לנדור לא יהיה בו חטא:
3. תלמוד בבלי מסכת נדרים דף עז עמוד ב
תני רב דימי אחוה דרב ספרא: כל הנודר, אע"פ שהוא מקיימו - נקרא חוטא, אמר רב זביד: מאי קרא? "וכי תחדל לנדור לא יהיה בך חטא"? הא לא חדלת - איכא חטא.
דבר זה תלוי, כידוע, במחלוקת תנאים שנחלקו בהבנת פסוק בקהלת. הפסוק אומר כך:
4. קהלת פרק ה פסוקים ג - ה
כַּאֲשֶׁר תִּדֹּר נֶדֶר לֵא-לֹקִים אַל תְּאַחֵר לְשַׁלְּמוֹ כִּי אֵין חֵפֶץ בַּכְּסִילִים אֵת אֲשֶׁר תִּדֹּר שַׁלֵּם: טוֹב אֲשֶׁר לֹא תִדֹּר מִשֶּׁתִּדּוֹר וְלֹא תְשַׁלֵּם: אַל תִּתֵּן אֶת פִּיךָ לַחֲטִיא אֶת בְּשָׂרֶךָ וְאַל תֹּאמַר לִפְנֵי הַמַּלְאָךְ כִּי שְׁגָגָה הִיא לָמָּה יִקְצֹף הָאֱ-לֹקִים עַל קוֹלֶךָ וְחִבֵּל אֶת מַעֲשֵׂה יָדֶיךָ
על הפסוק הזה נחלקו התנאים:
5. תלמוד בבלי מסכת נדרים דף ט עמוד א
"טוב אשר לא תדור" וגו' - טוב מזה ומזה שאינו נודר כל עיקר, דברי ר' מאיר; רבי יהודה אומר: טוב מזה ומזה נודר ומשלם!
האם נדרים הם דבר טוב או לא? משמע שר' מאיר סובר שעדיף לא לנדור בכלל ור' יהודה סובר שעדיף לנדור - אבל רק בתנאי שאתה בטוח שתשלם את הנדר.
בתנ"ך מצינו נדרים לכאן ולכאן:
6. בראשית פרק כח פסוק כ
וַיִּדַּר יַעֲקֹב נֶדֶר לֵאמֹר אִם יִהְיֶה אֱ-לֹקִים עִמָּדִי וּשְׁמָרַנִי בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי הוֹלֵךְ וְנָתַן לִי לֶחֶם לֶאֱכֹל וּבֶגֶד לִלְבֹּשׁ
7. במדבר פרק כא פסוקים ב - ג
וַיִּדַּר יִשְׂרָאֵל נֶדֶר לַה' וַיֹּאמַר אִם נָתֹן תִּתֵּן אֶת הָעָם הַזֶּה בְּיָדִי וְהַחֲרַמְתִּי אֶת עָרֵיהֶם: וַיִּשְׁמַע ה' בְּקוֹל יִשְׂרָאֵל וַיִּתֵּן אֶת הַכְּנַעֲנִי וַיַּחֲרֵם אֶתְהֶם וְאֶת עָרֵיהֶם וַיִּקְרָא שֵׁם הַמָּקוֹם חָרְמָה
8. שופטים פרק יא פסוקים ל - לא
וַיִּדַּר יִפְתָּח נֶדֶר לַה' וַיֹּאמַר אִם נָתוֹן תִּתֵּן אֶת בְּנֵי עַמּוֹן בְּיָדִי: וְהָיָה הַיּוֹצֵא אֲשֶׁר יֵצֵא מִדַּלְתֵי בֵיתִי לִקְרָאתִי בְּשׁוּבִי בְשָׁלוֹם מִבְּנֵי עַמּוֹן וְהָיָה לַה' וְהַעֲלִיתִהוּ עוֹלָה
9. שמואל א פרק א פסוקים ט - יא
וַתָּקָם חַנָּה אַחֲרֵי אָכְלָה בְשִׁלֹה וְאַחֲרֵי שָׁתֹה וְעֵלִי הַכֹּהֵן יֹשֵׁב עַל הַכִּסֵּא עַל מְזוּזַת הֵיכַל ה': וְהִיא מָרַת נָפֶשׁ וַתִּתְפַּלֵּל עַל ה' וּבָכֹה תִבְכֶּה: וַתִּדֹּר נֶדֶר וַתֹּאמַר ה' צְבָא-וֹת אִם רָאֹה תִרְאֶה בָּעֳנִי אֲמָתֶךָ וּזְכַרְתַּנִי וְלֹא תִשְׁכַּח אֶת אֲמָתֶךָ וְנָתַתָּה לַאֲמָתְךָ זֶרַע אֲנָשִׁים וּנְתַתִּיו לַה' כָּל יְמֵי חַיָּיו וּמוֹרָה לֹא יַעֲלֶה עַל רֹאשׁוֹ
10. יונה פרק ב פסוקים ב - י
וַיִּתְפַּלֵּל יוֹנָה אֶל ה' אֱ-לֹקָיו מִמְּעֵי הַדָּגָה: וַיֹּאמֶר קָרָאתִי מִצָּרָה לִי אֶל ה' וַיַּעֲנֵנִי מִבֶּטֶן שְׁאוֹל שִׁוַּעְתִּי שָׁמַעְתָּ קוֹלִי: וַתַּשְׁלִיכֵנִי מְצוּלָה בִּלְבַב יַמִּים וְנָהָר יְסֹבְבֵנִי כָּל מִשְׁבָּרֶיךָ וְגַלֶּיךָ עָלַי עָבָרוּ: וַאֲנִי אָמַרְתִּי נִגְרַשְׁתִּי מִנֶּגֶד עֵינֶיךָ אַךְ אוֹסִיף לְהַבִּיט אֶל הֵיכַל קָדְשֶׁךָ: אֲפָפוּנִי מַיִם עַד נֶפֶשׁ תְּהוֹם יְסֹבְבֵנִי סוּף חָבוּשׁ לְרֹאשִׁי: לְקִצְבֵי הָרִים יָרַדְתִּי הָאָרֶץ בְּרִחֶיהָ בַעֲדִי לְעוֹלָם וַתַּעַל מִשַּׁחַת חַיַּי ה' אֱ-לֹקָי: בְּהִתְעַטֵּף עָלַי נַפְשִׁי אֶת ה' זָכָרְתִּי וַתָּבוֹא אֵלֶיךָ תְּפִלָּתִי אֶל הֵיכַל קָדְשֶׁךָ: מְשַׁמְּרִים הַבְלֵי שָׁוְא חַסְדָּם יַעֲזֹבוּ: וַאֲנִי בְּקוֹל תּוֹדָה אֶזְבְּחָה לָּךְ אֲשֶׁר נָדַרְתִּי אֲשַׁלֵּמָה יְשׁוּעָתָה לַה'
אגב, גם המלחים שרואים אחרי זריקת יונה שהים נרגע נדרו נדרים (יונה א, טז), אבל מהם אנחנו לא צריכים ללמוד הלכות...
גם דוד המלך אומר בספר תהלים פעמים רבות שהוא נודר לה'. לדוגמא:
11. תהלים פרק קטז פסוק יד
נְדָרַי לַה' אֲשַׁלֵּם נֶגְדָה נָּא לְכָל עַמּוֹ:
יש, אם כן, נדרים שהם טובים ויש נדרים גרועים וכפי שאומר המדרש:
12. בראשית רבה פרשה ע אות ג
ארבעה הן שנדרו, שנים נדרו והפסידו ושנים נדרו ונשתכרו, יעקב נדר והפסיד, יפתח נדר והפסיד, חנה נדרה ונשתכרה, ישראל נדרו ונשתכרו.
חז"ל במקום אחר אף משבחים את הנדרים, כפי שאומר ר' עקיבא:
13. משנה מסכת אבות פרק ג משנה יג
רבי עקיבא אומר שחוק וקלות ראש מרגילין לערוה מסורת סייג לתורה מעשרות סייג לעושר נדרים סייג לפרישות סייג לחכמה שתיקה:
מצינו, אם כן, גישה גם בחז"ל וגם בתנ"ך הפוסלת נדרים לגמרי, ומצד שני גישה הרואה בזה דבר טוב ורצוי. מה מבין הדעות הללו נפסק להלכה?
הרמב"ם, בהלכה האחרונה בהלכות נדרים, כותב כך:
14. רמב"ם הלכות נדרים פרק יג הלכה כה
אמרו חכמים: כל הנודר כאילו בנה במה, ואם עבר ונדר מצוה להשאל על נדרו כדי שלא יהא מכשול לפניו. במה דברים אמורים? בנדרי איסר, אבל נדרי הקדש מצוה לקיימן ולא ישאל עליהן אלא מדוחק, שנאמר "נדרי לה' אשלם".
כבר ראינו חילוק מעניין בין נדרים של הקדש, שהללו הם מצוה, לבין נדרים של איסורים, שהללו אינם רצויים כלל. האם בכך מיישב הרמב"ם את כל המקורות? הנדר של חנה היה הקדש במובן מסויים, וכך גם הנדר של ישראל, ואכן שניהם רצויים. אך לכאורה גם הנדר של יעקב היה בו חלק של הקדש ("וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך"), אבל אולי חז"ל פסלו אותו דוקא בגלל החלק שהיה איסורי (הפיכת המקום לבית א-לוקים), אם כי ניתן להתווכח ולומר שגם זה נדר של הקדש. הנדר של יפתח היה הקדש - אם כי הקדש פסול - ואולי זאת הסיבה שהוא היה גרוע.
אך יש לציין לשינוי גדול מאוד בין מה שאמרה הגמרא לבין מה שפסק הרמב"ם: הגמרא אמרה שמי שמקיים את נדרו דומה למי שהקריב על הבמה, ואת זה הרמב"ם השמיט. לכאורה ניתן היה להוכיח מכאן שהרמב"ם לא פסק כך, ואכן, בהלכה האחרונה בהלכות שבועות, כתב הרמב"ם כך:
15. רמב"ם הלכות שבועות פרק יב הלכה יב
אע"פ שמותר להשאל על השבועה כמו שבארנו ואין בזה דופי, ומי שלבו נוקפו בדבר זה אינו אלא שמץ מינות, אעפ"כ ראוי להזהר בדבר זה, ואין נזקקין להתיר אלא מפני דבר מצוה או מפני צורך גדול, וטובה גדולה היא לאדם שלא ישבע כלל, ואם עבר ונשבע שיצטער ויעמוד בשבועתו, שנאמר "נשבע להרע ולא ימיר וכתוב אחריו עושה אלה לא ימוט לעולם".
אך בהלכות נדרים, כאמור, הוא כתב שעדיף להישאל על נדרו מאשר לקיים אותו. האם יש סתירה בין מה שכתב הרמב"ם בסוף הלכות שבועות למה שכתב בהלכות נדרים?
16. השגות הראב"ד (ר' אברהם בן דוד, המאה ה-12, צרפת), שם
אמר אברהם: דוקא בשבועה ושנשבע להרע לעצמו, אבל נודר בנדר אפילו להרע לעצמו מצוה להתירו שהרי אמרו 'הנודר כאילו בנה במה והמקיימו כאילו הקריב עליו קרבן'.
הראב"ד מבין שיש לחלק בין נדרים לבין שבועות, אך לא כותב מהו החילוק. הכסף משנה באמת אומר שהסיבה לחילוק אינה ברורה, והלחם משנה מסביר שישנה דעה בגמרא שבזמן הזה מתירים נדרים ולא מתירים שבועות, ומוכח שעונשן של השבועות חמור מאוד, ולכן למרות שלא כך נפסק להלכה, הרי שבכל זאת לגבי שבועות לא כדאי להישאל עליהם.
ואולם, הרדב"ז טוען שהרמב"ם אינו מבדיל בין נדרים לשבועות, וזו גם הסיבה שהוא השמיט את סוף דברי הגמרא שהמקיים את הנדר כאילו הקריב קרבן בבמה:
17. רדב"ז (ר' דוד בן זמרה, המאה ה-16, מצרים), שם
השיג עליו הראב"ד דדוקא בשבועה שנשבע להרע לעצמו, אבל בנדר מצוה להתירו שהרי אמרו 'הנודר כאילו בנה במה והמקיים כאילו הקריב עליה קרבן', וזו דר' נתן היא ולא סמך רבינו עלה, דמצינו בכמה דוכתי שלא היו מתירין נדר אלא מדוחק, כגון מצוה או צורך אחר, וההיא דר' נתן כתבה רבינו בסוף הלכות נדרים והוא ז"ל כתב שם 'כל הנודר כאילו בנה במה', ולא כתב 'והמקיימו כאילו הקריב עליה קרבן', לפי שהוא מפרש לה הכי: ואם הוא ירא שמא יבוא לידי מכשול ומקיים נדרו ואינו שואל עליו הוי כאילו הקריב עליה קרבן. אבל אם ברי לו שלא יבוא לידי מכשול - אם רצה לקיים יקיים.
חריג אחד יש לכל העניין הזה של נדרים, והוא הנדר בעת צרה. כאן דוקא שיבחו חז"ל את הנודר, ואף אמרו שהוא צריך לקיים את הנדר הזה. מקור הדברים הוא במדרש:
18. בראשית רבה פרשה ע אות א
"וידר יעקב נדר לאמר". כתיב "אשר פצו שפתי ודבר פי בצר לי", א"ר יצחק הבבלי: 'ודבר פי בצר לי' שנדר מצוה בעת צרתו, מהו 'לאמר'? לאמר לדורות, כדי שיהיו נודרים בעת צרתן.
האם מותר להישאל על נדרים שהודרו בעת צרה?
מסופר על יהודי שנסע ברחובות תל-אביב וחיפש חניה. שעות רבות הוא סבב סביב האיזור ולא מצא אפילו מקום פנוי אחד. פנה אל ריבונו של עולם בתפילה: "אם תעזור לי למצוא חניה, אני מבטיח להתפלל שלוש תפילות כל יום בבית הכנסת ולתרום אלף ₪ לבית הכנסת". עוד הוא מדבר - והנה הוא רואה מכונית יוצאת מהחניה בדיוק מול המקום שהוא צריך היה להגיע אליו. מיד פנה האיש שוב לקב"ה ואמר: "בעצם, עזוב. אני כבר מסתדר לבד..."
כמובן שכשאדם נודר בעת צרה, ובסופו של דבר נגאל מהצרה, לא יהיה לנדר הזה ערך אם הוא מתכנן מראש ללכת ולהישאל עליו. האם גם על נדר כזה אמרו חז"ל שעדיף להישאל עליו מאשר לקיימו? הרב בנימין בן מתתיה ניסח את השאלה כך:
19. שו"ת בנימין זאב (ר' בנימין בן מתתיה, המאה ה-16, יון) סימן רסו
מי שנדר בעת צרה ונענה וניצל מאותה צרה שה' יתברך ענהו ואם אחר כך ישאל על נדרו הרי הוא כגוזל וגונב דעת עליונה בהיותו נודר לה' יתברך בעת צרה וה' יתברך עשה לו טובה והצלחה והטוב יקבל והנדר לא יקיים
כבר קדמו לתשובה זו מקורות רבים האוסרים על הנודר בעת צרה להישאל על נדרו, כגון הלקט יושר - (תלמידו של בעל תרומת הדשן, חי במאה ה-15 בבוואריה):
20. לקט יושר (ר' יוסף בן משה, המאה ה-15, גרמניה) ח"ב, יו"ד עמ' כד ענין ב
שאילת שאירי מה"ר אייזיק לוי ס"ל זצ"ל, עוד יבאר לי מר מי שנדר בעת צרה לעשות מצוה כגון ללמוד ועתה הדבר קשה עליו אם יש להתיר לו עכ"ל. ואשר שאלת על אחד שנדר בעת צרה כו' נראה שהדבר הזה צריך חקירה. אם אינו קשה עליו מאד אין לו לשאל עליו, דהכי כתב סמ"ג (עשין רמ"ב) בסוף מצות נדרים שאם נדר לצדקה או להקדש מצוה לקיימו ולא ישאל עליו אלא מדוחק שנא' "נדרי לה' אשלם", וסתמא כתיב אפי' שלא בעת צרה כ"ש בעת צרה. אבל אם קשה עליו מאד בענין זה דמקרי דוחק וצער נראה דשרי אפי' נדר בעת צרה. דה"נ כתיב קרא "אבוא ביתך בעולות אשלם לך נדרי אשר פצו שפתי ודבר פי בצר לי". וכיון דדעת סמ"ג דההוא קרא ר"ל אשלם אם לא מדוחק, ה"נ מסתמא מפרשינא להך קרא, אע"ג דאית ביה תרתי מצוה ובעת צרה. ועובדא ידענא דהוה בדידי שנדרתי בימי חליי ליסע לריגנשפורק על קברי אבות. וכשחזרתי לבריאותי כמו אחר ג' תקופות חליתי שנית וצוה דודי מו' הקדוש ז"ל להתיר לי הנדר, כדי שלא אעמוד בנדר בימי סכנה. וכן התירו לי מוה"ר יעקל, ועמו הקדוש מה"ר משה חנוכה ז"ל, למדנו מדבריהם שמתירים נדר שבעת צרה מדוחק. אבל היכא דאיכא תרתי מצוה ובעת צרה איפשר אין ללמוד מהאי עובדא. נאום הקטן והצעיר שבישראל.
כך כתב גם פוסק אחר בן דורו - המהרי"ק (ר' יוסף קולון, היה רבו של ר' עובדיה מברטנורא):
21. שו"ת מהרי"ק החדשים (ר' יוסף קולון, המאה ה-15, צרפת) סימן ו
על אחד שנדר בים באניה שהיה בסכנה גדולה מפני הסער הגדול שהיה בים עד כי האניה חשבה להשבר, ואז נדר לה' שאם יצילו מצרה עלה יעלה לעיר הקודש ושם יודה לה' חסדו, וישמע ה' את נאקתו ויקם סערה לדממה ויעמוד הים מזעפו, אני הצעיר בראותי שנדר בעת צרה גדולה בזו לא רציתי להתיר לו נדרו כלל. יוסף קולון בן מהר"ר שלמה ז"ל
ואולם, גם נדרים בעת צרות אפשר להתיר אם מצטרף לכך גם דבר נוסף, כגון אונס וכדומה, וכפי שכתב המהר"ם פדובה:
22. שו"ת מהר"ם פדובה (ר' מאיר קצנלבוגן, המאה ה-15, איטליה) סימן עב
ע"ד האיש אשר שאלני לבקש לו עזר ותרופה על נדר שנדר בעת צרה שהיה במאסר לפני ב' שנים הוא ואחיו והיו בסכנה ונדר בזה הלשון שאם הוא ואחיו יצאו חפשים מהמאסר שילך לא"י עם הדוגייאות שעוברין מויניזייא כמנהג בחדש מאי אחר ב' שנים או לכל היותר בחדש אוגוסט הסמוך אחריו דהיינו מאי ואוגוסט משנת רח"ץ ועתה נודע בשערינו ששעת חרם הוא ומלחמה עצומה בין אדום וישמעאל ואין יוצא ובא לעבור הים כי אם אנשי המלחמה באופן שאי אפשר ללכת כי אם בסכנה גדולה והאיש הלז מחזר בעיירות ועל בתי דינין של ישראל לבקש לו היתר על ידי שאלה או ע"י הוראה כי לבו נוקפו וירא מעונש ב"מ וראיתי כי כבר הורה בו זקן הוא הרב הגאון מצינגנה ותכלית דבריו זה הוא שאף כי אין נשאלין על נדר שהודר בעת צרה בנדון זה אנוס הוא ובכלל נדרי אונסין הוא זהו תכלית כוונתו ולפי זה אפילו התרה אינו צורך כידוע שארבעה נדרי' דתנן שמותרין הן ר"ל בלא התרת חכם כדאמר שמואל בההוא פירקא מ"מ הורה לו הזקן ההוא שילך אל החכמים שבארצינו לבקש לו פתח חרטה ואולי כוונתו כדי שלא ינהגו קלות ראש בנדרים...
והנה אף כי בדבר זה אין כן דעתי להצריכו התרת חכם אם נאמר שנדמה זה לאונס באשר חוכא ואטלולא הוא דממה נפשך אם לא יקרא אנוס לא נוכל להתירו הואיל ונדר בעת צרה לפי דבריו ואם אנוס הוא לא יצטרך התרה מ"מ לא אחלוק עליו כי כבר הורה זקן ואין חשש איסור בהתרה שלא לצורך...
ולולא כי מסתפינא מחבריא אמינא שבנדון זה אין דין נדר כלל כי לא אמר לשון נדר ולא יד נדר כי ידוע הוא מהתלמוד שהנדר צריך לחול על החפץ וזה הוא הגורם הבדל בין נדר לשבועה שהנדר אסר חפצא עליו ושבועה אסר נפשו על החפץ ואם כן האיש הלזה שלא הזכיר לא אלה ולא שבועה כלל רק אעשה דבר פלוני הלא דבר הוא לבד ואין בו לשון נדר וחושב אני שלא דברו הספרים בנודר לעלות לא"י באופן זה רק שאוסר שאר הישוב עליו בקונם או כדומה לזה או ר"ל שבועה כי גם בשאר מקומות מצינו בנדרים שאמר לשון נדר ור"ל שבועה...
ואף כי לא מלאני לבי להקל על האיש הנ"ל בעבור זה לבד פן ח"ו הרא"ש יריץ גולגלתי כי אולי גם זה יחשב כנדר צדקה כנ"ל מ"מ הנני להסכים על ידי הזקן המורה מצינגנה שהורה להיתר מטעם אונס כנ"ל אף לדברי הרא"ש ואומר כי קריינא דאיגרתא ליהוי פרוונקא להתי' לו ע"י חרטה לחומרא כאשר כתב ויישר כחו וכל כי האי מילי מעלייתא לימרו משמי כי לא אתירנו בלתי התרת חכם ע"י חרטה מאחר שכבר הורה ככה כי ידמה אלי לחכם שאסר אין חבירו רשאי להתיר בכן אומר למ"כ שהתחיל במצוה גמור. ושלום לדייני ישראל ותלמידיהון נאום מאיר בכמ"ר יצחק ז"ל:
המהר"ם פאדובה לא התיר את הנדר בעצמו, אבל הסכים לפסק של הרב. בכל מקרה אנו רואים שנדרים שנידרו בעת צרה הם חמורים יותר, ולגביהם מוסכם שאין לבקש עליהם התרה.
השו"ע, שלא כמו הרמב"ם, כתב את כל ההסתייגויות האלה בתחילת הלכות נדרים ולא בסופם. וכך כתב השו"ע:
23. שולחן ערוך יורה דעה סימן רג
א. אל תהי רגיל בנדרים. כל הנודר, אף ע"פ שמקיימו, נקרא רשע ונקרא חוטא.
ב. איחר אדם נדרו, פנקסו נפתחת.
ג. הנודר, כאילו בונה במה בשעת איסור הבמות; והמקיימו, כאילו הקריב עליה קרבן, שטוב יותר שישאל על נדרו. והני מילי בשאר נדרים, אבל נדרי הקדש מצוה לקיימן. ולא ישאל עליהם אלא מדוחק (וכן אם נשבע על איזה דבר, לא ישאל עליו אלא מדוחק)
ד. צריך ליזהר שלא ידור שום דבר, ואפילו צדקה אין טוב לידור; אלא אם ישנו בידו, יתן מיד; ואם לאו, לא ידור עד שיהיה לו. ואם פוסקים צדקה וצריך לפסוק עמהם, יאמר: בלא נדר.
ה. בעת צרה מותר לנדור.
ו. האומר: אשנה פרק זה, וירא שמא יתרשל בדבר, שרי ליה למנדר לזרוזי נפשיה. וכן אם ירא שיתקפו יצרו ויעבור על איזו מצוה ממצות לא תעשה, או יתרשל מקיום מצות עשה, מצוה לישבע ולנדור כדי לזרז עצמו.
ז. מי שנדר נדרים כדי לכונן דעותיו ולתקן מעשיו, הרי זה זריז ומשובח. כיצד, מי שהיה זולל ואסר עליו הבשר שנה או שנתים; או שהיה שוגה ביין ואסר היין על עצמו זמן מרובה; או אסר השכרות לעולם; וכן מי שהיה רודף שלמונים ונבהל להון ואסר על עצמו המתנות או הניית אנשי מדינה זו; וכן מי שהיה מתגאה ביופיו ונדר בנזיר וכיוצא בנדרים, כולם דרך עבודה לשם הם; ובנדרים אלו וכיוצא בהם אמרו חכמים: נדרים סייג לפרישות; ואע"פ שהם עבודה, לא ירבה אדם בנדרי איסור ולא ירגיל עצמו בהם, אלא יפרוש מדברים שראוי לפרוש מהם, בלא נדר.
לסיכום:
כעקרון ראוי להימנע מנדרים. אך בעת צרה או בשביל לחזק לעשות מצוה - מותר לנדור, ואז רצוי מאוד לקיים את הנדר. אם אדם נדר שלא בעת צרה, יש הסוברים שעליו להעדיף להתיר את הנדר, ויש הסוברים שעדיף לקיימו.
