הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
מידי איריא? הא כדאיתא הא כדאיתא
יבמות קי ע"א
תא שמע: שני אחין פקחין נשואין שתי נכריות, אחת פקחת ואחת חרשת, מת פקח בעל החרשת, מה יעשה פקח בעל פקחת? כונס ואם רוצה להוציא יוציא,
מת פקח בעל פקחת, מה יעשה פקח בעל חרשת? או חולץ או מייבם;
מאי לאו מדהוא פקח מעיקרא, היא נמי חרשת מעיקרא, וקתני: כונס אין, חולץ לא!
מידי איריא? הא כדאיתא, והא כדאיתא.
איתיביה: שני אחין - אחד פקח ואחד חרש, נשואין שתי אחיות - אחת פקחת ואחת חרשת, מת חרש בעל חרשת, מה יעשה פקח בעל פקחת?
תצא משום אחות אשה, מת פקח בעל פקחת, מה יעשה חרש בעל חרשת? מוציא את אשתו בגט, ואשת אחיו אסורה לעולם!
וכי תימא ה"נ בפקח ואחר כך נתחרש, מי מצי מפיק?
והתנן: נתחרשה - יוציא, נשתטית - לא יוציא, נתחרש הוא או נשתטה - לא יוציא עולמית! אלא לאו בחרש מעיקרא,
ומדהוא חרש מעיקרא, היא נמי חרשת מעיקרא, ומדאחיות חרשות מעיקרא, נכריות נמי חרשות מעיקרא,
ותנן גבי נכריות: כונס אין, חולץ לא!
אישתיק.
1.
אביי מקשה על רבה מכך שהוא משווה בין שני חלקים במשנה ושיש להניח שהם מדברים במצב דומה. כמו לגבי המקרה של "פיקח שנשא" שמדובר ב"פקח מעיקרא" כך גם יש לומר שבמקרה - במשנה - של יבמה שהיא חרשת מדובר ב"חרשת מעיקרא", וממילא קשה על רבה שאמר שיכול לחלוץ ל"חרשת מעיקרא" בלי לכונסה.
2.
עונה הגמרא:
מידי איריא? הא כדאיתא, והא כדאיתא.
כלומר, אין קשר הכרחי בין שני המקרים במשנה, אלא יתכן שבמקרה השני מדובר בחרשת שהיתה פיקחת בנישואיה ונתחרשה לאחר מכן, אבל אם באמת היתה חרשת מעיקרא-בנישואיה ניתן היה לחלוץ לה ברמיזה - וכדברי רבה.
3.
גם בקושיה הבאה בגמרא מובא דבר דומה:
ומדהוא חרש מעיקרא, היא נמי חרשת מעיקרא, ומדאחיות חרשות מעיקרא, נכריות נמי חרשות מעיקרא
כמו שהוא "חרש מעיקרא" כך גם היא "חרשת מעיקרא".
4.
מקשה תוס':
תוספות מסכת יבמות דף קי עמוד ב:
ותנן גבי נכרית כונס אין חולץ לא אישתיק - הכא לא בעי לשנויי הא כדאיתא והא כדאיתא כדמשני לעיל גבי פקח וחרשת שהם שני מינין
אבל הכא שניהם חרשים ובמין אחד לא שייך למימר הא כדאיתא והא כדאיתא.
תוס' שואל מדוע כאן הגמרא לא מיישבת כמו לעיל - בסעיף 2 - והוא עונה: כאשר מדובר בשני אנשים מ"סוג" שונה -"פקח" ו"חרשת" - הרי שאין הכרח לקבוע ששניהם הם "מעיקרא" [מעת לידתם - חרש מולד] או ששניהם לא מעיקרא [אלא היה פקח והתחרש].
4.1
אבל כאשר מדובר באותו "סוג" של אנשים - "חרש" - ההנחה היא שכל "חרש" במשנה הוא מאותו "סוג" - שניהם "מעיקרא" או ששניהם הם לא "מעיקרא" ["לא מעיקרא= אלא פקח והתחרש].
5.
של"ה - כללי התלמוד (יג) כלל לשונות סוגיות:
שמו. מידי איריא. פירש רש"י ז"ל (פסחים דף ס א ד"ה מידי איריא) וכי ראיה הוא זו.
ומהר"י קארו (כללי הגמרא הנוספים אות ע"ה) כתב וזה לשונו: ולע"ד נראה שהוא כמו מידי עיריא, שהעי"ן מתחלפת באל"ף, והכי קאמר, וכי הם (מעורבות) [מעורות] זו עם זו, כלומר דומות זו לזו, שיהיה דינם שוה, הא כדאיתא והא כדאיתא.
כלומר, רבי יוסף קארו טוען שמשמעות הביטוי היא שאין חיבור בין שני חלקי המשנה ולכן ממילא כל חלק עוסק באוקימתא שונה.
אבל ראה לעיל בסעיף 4.1 שתלוי באיזו אוקימתא מדובר!
5.1
יש מסבירים ש"מידי איריא" פירושו "כלומר..." והוא המשך הקטע הקודם [כדברי רש"י במסכת בבא בתרא דף כו עמוד ב ד"ה "מידי איריא" – מסקנה דקושיה הוא כלומר מסיפא לאו איריא הוא..."].
אולם בסוגייתנו ברור לא כך, אלא הכוונה היא שהביטוי פותח "תשובה".
5.2
בספר "מר קשישא" לבעל ה"חוות יאיר" [רבי יאיר בכרך], עמוד כא מביא על סוגיה במסכת מנחות דף קד "וסבירא ליה דמה שאמר הש"ס על הקושיה "מידי איריא" "דחיה בעלמא הוא".
5.3
ואולי אפשר מכאן להשליך ככלל ["חידוש"], שהביטוי "מידי איריא" אומר שדווקא הדחיה שבאה לאחריו "הא כדאיתא והא כדאיתא" הוא דחיה "בעלמא" ולא מקבלים אותה, ובאמת סביר דווקא ששני חלקי המשנה יעסקו באוקימתא זהה.
5.4
ובאמת בסוגייתנו לא נפסק כרבה [שהביטוי הנ"ל נאמר כדי לתרץ קושיה עליו] אלא כ"אמר רב גידל אמר רב"!
בסוף הסוגיה נאמר "תיובתא דרבה תיובתא".
6.
ביטוי דומה ל"מידי איריא" הוא "הכי השתא":
המושג "מידי איריא" מלמד שהגמרא טוענת שאין הוכחה ששני פסוקים או שתי משניות או שתי דוגמאות מדברים באותו אופן, ואילו הביטוי "הכי השתא" מלמד שאין לדמות שני דינים מסברא.
6.1
ואולי אם נאמר כפי שהסברנו לעיל - סעיף 5.3 - שהביטוי "מידי איריא" מלמד שזוהי "דחיה בעלמא" ואין הלכה כך הרי שיתכן שגם כאן מתאים להשתמש בביטוי זה!
