והיא עומדת ומשקה עליהם
יבמות קח ע"א
"תנו רבנן: אי זהו מיאון? אמרה אי אפשי בפלוני בעלי, אי אפשי בקידושין שקידשוני אמי ואחי.
יתר על כן אמר רבי יהודה: אפילו יושבת באפריון והולכת מבית אביה לבית בעלה, ואמרה אי אפשי בפלוני בעלי - זהו מיאון.
יתר על כן אמר רבי יהודה: אפילו היו אורחין מסובין בבית בעלה והיא עומדת ומשקה עליהם, ואמרה להם אי אפשי בפלוני בעלי - הרי הוא מיאון.
יתר על כן אמר רבי יוסי בר יהודה: אפילו שיגרה בעלה אצל חנוני להביא לו חפץ משלו, ואמרה אי אפשי בפלוני בעלי - אין לך מיאון גדול מזה".
מדוע "יתר על כן"? מהי הרבותא בכל אחד מהמקרים?
פירש רש"י:
"אפילו כשהיא יושבת באפריון - ונושאין אותה מבית אביה לבית בעלה לחופה ואמרה אי אפשי בו דאיכא למימר אי לא בעיא ליה תיחות ותזיל אפילו הכי הוי מיאון.
אפילו אורחים - דליכא בית דין ותו דהני מישתק שתקי ולא קא מודעי.
אצל חנוני - דליכא אלא חנוני ואיכא למימר משום דאטרחה הוא להביא לו חפץ משלו".
במקרה הראשון פירש רש"י שתיאור האפיריון בא לרבותא שהרי אינה מתנגדת להולכתה בשמחה ובששון לחופת בית בעלה, ואף על פי כן דבריה עיקר. אולם במקרה השני והשלישי לא פירש רש"י לשם מה נחוץ ציור האורחין והחנווני, למה לא די היה לומר אפילו בפני שנים, ואפילו בפני אחד.
אלא שיש לפרש שפירוש רש"י במקרה הראשון ממשיך ומבאר גם את ציורי המקרים הבאים. שלמרות שמראה היא במעשיה שמקבלת היא עליה את מרות בעלה והרי היא משרתת את אורחיו במצוותו ואף יוצאת בשליחותו אל מחוץ לבית כבודה פנימה, אף על פי כן דיבוריה עיקר. וכך כתב בבית הבחירה למאירי: "אפילו היו אורחים מסובין בבית בעלה והיא עומדת ומשקה עליהם שהוא כגלוי הדעת שנוח לה בדירה עמו".
וקשה, הכיצד הציג רבי יהודה את התיאור: "אפילו היו אורחין מסובין בבית בעלה והיא עומדת ומשקה עליהם", הרי אמר שמואל: (מסכת קידושין דף ע ע"א; ודף פא ע"ב) "אין משתמשים באשה", וגם שם (בדף ע ע"א) מדובר באשה המשקה את האיש. הכיצד מוצג אגב אורחא תיאור של מעשה איסור מבלי לשוללו?!
אלא שכתב הש"ך יורה דעה סימן קצה ס"ק יג: "אין איסור אלא בכוס המיוחד לבעלה בלבד דאיכא חיבה, אבל להביא הקערה על השלחן שכל בני בית אוכלים ממנה אין קפידא אף על גב שגם בעלה אוכל עם בני ביתה מאותה קערה דליכא הכא חיבה, והכי נקטינן".
וכך יש לפרש גם בסוגייתנו, שאינה מוזגת לכל אחד ואחד, אלא מגישה ומניחה בפניהם את הכד.
ובאופן דומה יש לפרש את המתואר במדרש איכה רבה (בובר) פרשה א: "מעשה ברבי יהושע בן חנניה שנתארח אצל אלמנה, הכניסה לו תבשיל ראשון ואכל". וכך אמנם לשון מסכת דרך ארץ פרקי בן עזאי פרק ד הלכה ג: "ומעשה ברבי יהושע שהיתה לו אכסנייא אצל אלמנה אחת, והניחה לפניו אילפס", ואילפס הוא קדירה כללית כמבואר בכמה מקומות.
ובזה מתורצת קושיית המקנה במסכת קידושין דף ע ע"א שם, הכיצד אמר אליעזר עבד אברהם לרבקה השקיני נא מעט מים מכדך. ותירץ שעדין לא נגזרה גזירה זו. אך קשה שעל הפסוק (בראשית כד, טז) וְהַנַּעֲרָ טֹבַת מַרְאֶה מְאֹד בְּתוּלָה וְאִישׁ לֹא יְדָעָהּ, פירש התולדות יצחק: "לומר לא די שלא היתה רגילה לצאת מן הבית לשאוב מים, אלא אפילו בחלון ובבית אביה לא ראה אותה שום אדם, לזה אחר שאמר בתולה אמר ואיש לא ידעה". וכי אפשר שצדקת וצנועה כזו תנהג במעשה העתיד להאסר מחמת חוסר הצניעות שבו?!
אלא שמשום כך שינה העבד בדבריו ותיאר: (מו) וַתְּמַהֵר וַתּוֹרֶד כַּדָּהּ מֵעָלֶיהָ וַתֹּאמֶר שְׁתֵה וְגַם גְּמַלֶּיךָ אַשְׁקֶה וָאֵשְׁתְּ וְגַם הַגְּמַלִּים הִשְׁקָתָה. כלומר שנהגה בצניעות והניחה את הכד בפניו ובפני אנשיו והגמלים. ואמנם בגופו של מעשה כתוב (יז-יט) וַיָּרָץ הָעֶבֶד לִקְרָאתָהּ וַיֹּאמֶר הַגְמִיאִינִי נָא מְעַט מַיִם מִכַּדֵּךְ. וַתֹּאמֶר שְׁתֵה אֲדֹנִי וַתְּמַהֵר וַתֹּרֶד כַּדָּהּ עַל יָדָהּ וַתַּשְׁקֵהוּ. וַתְּכַל לְהַשְׁקֹתוֹ וַתֹּאמֶר גַּם לִגְמַלֶּיךָ אֶשְׁאָב עַד אִם כִּלּוּ לִשְׁתֹּת. מכיון שרץ לקראתה הבינה שמסוכן הוא ומיהרה להשקותו מידה, כפי ששמואל עצמו התיר בכגון זה (מסכת קידושין דף פב ע"א) "הכל לשם שמים". ורק לאחר מכן נפנתה להשקות יחד עמו גם את האחרים ולהראות בכך שלא משום חיבה עשתה. והעבד לא רצה לספר באופן הנשמע כלשון הרע כי דרך בעלי עין רעה לחשוד ולהרשיע מבלי רצון להבין לגופו של מעשה.
