גליון "עלים לתרופה"
המו"ל: מכון "אור הצפון" דחסידי בעלזא - אנטווערפן, בלגיה
גליון תתקמ"ו, מדור "עלי הדף"
מסכת יבמות
דף קט ע"ב

בענין "כל האומר אין לו אלא תורה אפילו תורה אין לו"

תניא בברייתא (קט ע"ב): "רבי יוסי אומר, כל האומר אין לו תורה, אין לו תורה", ופירש"י: "'האומר אין לו תורה', אינו עוסק בתורה, 'אין לו תורה', אין מקבל שכר לימוד", והקשו בגמרא: "פשיטא" - דמי שאינו לומד תורה לא יקבל שכר על לימודה, ותירצו: "אלא, כל האומר אין לו אלא תורה, אין לו אלא תורה", ופירש"י: "אין לו אלא תורה, ואין מקיים", כלומר, שלומד ואינו מקיים. ועל כך הקשו: "הא נמי פשיטא", ותירצו: "אלא, דאפילו תורה אין לו", וברש"י: "אפילו שכר לימוד אין לו". ואמרו בגמרא: "מאי טעמא, אמר רב פפא, אמר קרא (דברים ה, א) 'ולמדתם אותם ושמרתם לעשותם', כל שישנו בעשיה ישנו בלמידה, כל שאינו בעשיה אינו בלמידה". עוד תירצו: "ואיבעית אימא, לעולם כדאמריתו מעיקרא, כל האומר אין לו אלא תורה אין לו אלא תורה, לא צריכא, דקא מגמר לאחריני ואזלי ועבדי, מהו דתימא, אית ליה אגרא לדידיה, קא משמע לן", והיינו, כי אכן יש לו שכר לימוד תורה עצמה בלבד, ואין לו שכר מעשים טובים, וכלפי הקושיא 'הא נמי פשיטא', תירצו, שהחידוש בזה הוא, כשיגרום על ידי לימודו שיבואו אחרים לידי מעשה, וסד"א שיש לו שכר המעשה של אחרים שנזקפים לזכותו, קמ"ל ש'אין לו אלא תורה', ואם אינו מקיים בעצמו - שכר מעשה של אחרים אינו נזקף לזכותו.

בפשטות נראה שהתירוץ השני חולק על התירוץ הראשון, כי בתירוץ השני נשארה הגמרא עם הגירסא 'כל האומר אין לו תורה אין לו אלא תורה', ולפי זה, הלומד שלא על מנת לעשות, יש לו עכ"פ שכר לימוד התורה, אלא, ששכר המעשה הטוב של אחרים שנגרם מחמתו אינו נזקף לזכותו, ואילו שכר התורה יש לו, ודבר זה מנוגד הוא לתירוץ הראשון, ש'כל האומר אין לו אלא תורה, אפילו תורה אין לו', ו'אפילו שכר לימוד אין לו'.

והנה, איתא בתיקוני זוהר (תקון כא, נו:): "אתרוג דמי לצדיקיא, והדס לבינונים, וערבה לרשעים", והשוה רבינו הגר"א (בביאוריו לתיקונים מזו"ח, הו' וילנא תרכ"ז עמ' 74) מאמר זה לדברי המדרש (ויק"ר ל, יב): "'פרי עץ הדר' אלו ישראל, מה אתרוג זה יש בו טעם ויש בו ריח, כך ישראל יש בהם בני אדם שיש בהם תורה ויש בהם מעשים טובים, 'כפות תמרים' אלו ישראל, מה התמרה הזו יש בו טעם ואין בו ריח, כך הם ישראל יש בהם שיש בהם תורה ואין בהם מעשים טובים, 'וענף עץ עבות' אלו ישראל, מה הדס יש בו ריח ואין בו טעם, כך ישראל יש בהם שיש בהם מעש"ט ואין בהם תורה, 'וערבי נחל' אלו ישראל, מה ערבה זו אין בה טעם ואין בה ריח, כך הם ישראל יש בהם בני אדם שאין בהם לא תורה ולא מעשים טובים", והיינו, כי 'אתרוג דמי לצדיקיא' - כדברי המדרש, שהאתרוג רומז לאלו שיש תורה ומעש"ט, ו'הדס לבינונים' כענין שאמרו ש'הדס' רומז על אלו שיש בהם מעש"ט ואין בהם תורה, ואילו 'ערבה לרשעים' דומה ל'ערבי נחל' שרומזים על אלו שאין בהם לא תורה ולא מעש"ט.

ומעיר שם הגר"א, מדוע לא ביארו בתיקונים על איזו דרגה בכלל ישראל רומז מין ה'לולב', כי לפי דברי המדרש מין ה'לולב' מדה בינונית היא, "יש בהם תורה ואין בהם מעשים טובים", ומבאר על פי סוגייתנו, וז"ל: "ואמרו ג"כ על 'לולב' שהוא טעם בלא ריח, רמוז לבעלי תורה בלא מעשים, ולא חשיב כאן, שלפי תירוץ א' בגמרא 'כל האומר אין לו תורה אפילו תורה אין לו', וכן משמע כמה פעמים בזוהר". ביאור דבריו, כי לפי תירוץ הא' שבגמרא, מי שיש בו תורה ואין בו מעש"ט לאו מדה בינונית נקרא, כי 'אפילו תורה אין לו', ובכן שוה הוא למדרגת 'ערבה', ולא נוכל להגדירו כמדה בינונית, כי מדרגתו שוה כמי שאין בו לא תורה ולא מעש"ט, ולכן נרמז הוא גם כן במין ה'ערבה', ואילו דברי המדרש שמשוה את מי שיש בו תורה ואין בו מעש"ט כמדה בינונית, ונרמז במין ה'לולב', סובר כתירוץ הב' בסוגייתנו, כי עכ"פ שכר תורה יש לו, ואינו מוגבל כי אם שלא יקבל את שכר המעש"ט הנגרמים מחמת לימודו. ומסיק הגר"א כלפי דברי התיקונים שהם כתירוץ א' בגמרא: "וכן משמע כמה פעמים בזוהר".

אמנם, בספר 'ים של שלמה' (בפירקין אות יח) מצינו שדן בזה, ונוטה לומר, שהתירוץ השני של הגמרא אינו חולק על תירוץ הראשון, כי גם לפי התי' השני מי שאומר 'אין לו אלא תורה', אין לו גם שכר על לימוד התורה, אלא, שכאשר לומדים לאחרים, אזי יש להמלמד שכר התורה עכ"פ על מה שלמד עם אחרים, אולם, אין לו שכר המעשה של אחרים, אכן, בלומד לעצמו - גם שכר תורה אין לו, וז"ל היש"ש: "ואפשר, דהך לישנא לא פליג אלישנא קמא, דהיכא דלא גמר לאחריני עד דעבדי, אפילו שכר תורה אין לו", מפורש הדבר, דבלא גמר לאחריני אפילו שכר תורה אין לו - כתירוץ הא', ובגמר לאחריני - יש לו שכר תורה ואין לו שכר מעשה - כתירוץ הב' (ע"ע שו"ת מהרש"ל סי' לה). וכדבריו מפורש גם ב'מאירי' (בסוגייתנו), וז"ל: "כל שתוקע עצמו לדבר הלכה, רצ"ל, שמתמיד לעסוק בתורה כל היום, ומיקל בעשיית המצות מתוך עסקו בתורה, אפילו שכר תורה אין לו... ואם היה מלמד לאחרים, ואחרים מקיימין מתוך למודו, אין לו שכר במה שהם מקיימין על פיו, אלא שיש לו מיהא שכר תורה".

כביאורו של היש"ש כתב גם רבינו החיד"א בספרו 'דברים אחדים' (דרוש כב לשבה"ג), והאריך מאוד בענין זה בדרכי המוסר, ובתוך דבריו הביא עובדא נוראה בענין זה, וז"ל: "וכבר נודע מעשה שאירע בתלמיד הרמב"ן זלה"ה, שהיה לומד תדיר ומבטל תפלה וקריאת שמע ומצוות, והרמב"ן היה מוכיחו מאוד, כי זמן תורה לחוד וזמן תפלה וקריאת שמע לחוד, ולא שמע בקולו, עד שבא פרש אחד ועינה את בתו על שלחן הספרים שלו, ויתאבל מאוד, ואמר לו הרמב"ן, הלא הזהרתיך...", ועעו"ש באריכות בענין האמור.