הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
עד אחד נאמן להעיד שאדם מת במלחמה - ספק
יבמות קטו ע"א
איבעיא להו: עד אחד במלחמה, מהו?
טעמא דעד אחד מהימן - משום דמילתא דעבידא לאיגלויי הוא לא משקר, ה"נ לא משקר,
או דלמא טעמא דעד אחד - משום דהיא גופא דייקא ומינסבא, והכא [כיון דזימנין דסניא ליה] - לא דייקא ומינסבא?
אמר רמי בר חמא: ת"ש,
אמר רבי עקיבא: כשירדתי לנהרדעא לעבר השנה, מצאתי נחמיה איש בית דלי, ואמר לי: שמעתי שאין משיאין את האשה בארץ ישראל על פי עד אחד אלא רבי יהודה בן בבא,
ונמתי לו: כן הדברים;
אמר לי, אמור להם משמי: אתם יודעים, המדינה הזו משובשת בגייסות,
כך מקובלני מר"ג הזקן, שמשיאין האשה על פי עד אחד;
מאי מדינה משובשת בגייסות?
לאו אע"ג דמדינה זו משובשת, כך מקובלני, שמשיאין על פי עד אחד,
אלמא: עד אחד מהימן.
אמר רבא: אי הכי, מאי שנא מדינה זו? כל מקום שיש גייסות מיבעי ליה!
אלא אמר רבא, ה"ק: אתם יודעים שמדינה זו משובשת בגייסות, ולא אפשר לי למשבק אינשי ביתי ומייתי קמי רבנן, כך מקובלני מרבן גמליאל, שמשיאין האשה ע"פ עד אחד.
ת"ש: מעשה בשני תלמידי חכמים שהיו באין עם אבא יוסי בן סימאי בספינה, וטבעה,
והשיא רבי נשותיהן ע"פ נשים;
והא מים כמלחמה דמו,
ונשים אפי' מאה כעד א' דמו,
וקתני: השיא.
ותסברא? מים שאין להם סוף נינהו, ומים שאין להם סוף - אשתו אסורה!
אלא ה"ד? דאמרי: אסקינהו קמן וחזינהו לאלתר, וקאמרי סימנין, דלאו עלייהו סמכינן אלא אסימנים.
מבנה הסוגיה:
1.
איבעיא להו: עד אחד במלחמה, מהו?
ספק בגמרא אם עד אחד נאמן בזמן מלחמה להעיד לאשה על מות בעלה.
2.
טעמא דעד אחד מהימן - משום דמילתא דעבידא לאיגלויי הוא לא משקר, ה"נ לא משקר,
או דלמא טעמא דעד אחד - משום דהיא גופא דייקא ומינסבא, והכא [כיון דזימנין דסניא ליה] - לא דייקא ומינסבא?
הגמרא עצמה מסבירה את שני צדדי הספק.
3.
רמי בר חמא מצטט משנה.
הערה: על המשנה עצמה נדון להלן - במסכת יבמות דף קכב:
אמר רמי בר חמא: ת"ש,
אמר רבי עקיבא: כשירדתי לנהרדעא לעבר השנה, מצאתי נחמיה איש בית דלי, ואמר לי: שמעתי שאין משיאין את האשה בארץ ישראל על פי עד אחד אלא רבי יהודה בן בבא,
ונמתי לו: כן הדברים;
אמר לי, אמור להם משמי: אתם יודעים, המדינה הזו משובשת בגייסות,
כך מקובלני מר"ג הזקן, שמשיאין האשה על פי עד אחד;
3.1
הגמרא או רמי בר חמא מסבירים את הביטוי "משובשת בגייסות" - בדברי אותו חכם נחמיה איש בית דלי - כמשמעות של "הבעל מת בזמן מלחמה".
מאי מדינה משובשת בגייסות?
לאו אע"ג דמדינה זו משובשת, כך מקובלני, שמשיאין על פי עד אחד,
3.2
ומסיק מסקנה:
אלמא: עד אחד מהימן.
4.
רבא דוחה מדייק מלשון המשנה שלא כהנחה לעיל בסעיף 3.1:
אמר רבא: אי הכי, מאי שנא מדינה זו? כל מקום שיש גייסות מיבעי ליה!
4.1
רבא מפרש את לשון המשנה באופן שונה:
אלא אמר רבא, ה"ק: אתם יודעים שמדינה זו משובשת בגייסות, ולא אפשר לי למשבק אינשי ביתי ומייתי קמי רבנן, כך מקובלני מרבן גמליאל, שמשיאין האשה ע"פ עד אחד.
ומכיוון שלא מדובר בעת מלחמה לגבי המת הרי שהמשנה לא קשורה לשאלה של נאמנות "עד אחד במלחמה".
4.2
וקצת קשה: לפי רבא מה מחדשת שם המשנה לעומת משנתנו, שעד אחד נאמן שלא בשעת מלחמה?
5.
נסיון שני לפתור את הבעיה שהציגה הגמרא:
ת"ש: מעשה בשני תלמידי חכמים שהיו באין עם אבא יוסי בן סימאי בספינה, וטבעה,
והשיא רבי נשותיהן ע"פ נשים;
מדינו של "רבי" משמע שלעדות של כמה נשים יש נאמנות לומר שהבעל טבע בים.
5.1
קביעת שתי הנחות:
והא מים כמלחמה דמו,
ונשים אפי' מאה כעד א' דמו,
וממילא כאילו באותו מקרה מדובר שעד אחד העיד שהבעל מת במלחמה.
5.2
והדין של רבי:
וקתני: השיא.
משמע מכל הנ"ל שעד אחד נאמן לומר שמת במלחמה.
6.
דוחה הגמרא את ההכרח שבהוכחה:
ותסברא? מים שאין להם סוף נינהו, ומים שאין להם סוף - אשתו אסורה!
באותה ברייתא מדובר בטביעה במים שאין להם סוף, שלפי כל הדעות לא האשה ולא העד נאמנים לומר שמת [כי יתכן שיצא ממקום אחר בים].
6.1
ולכן יש להסביר את הברייתא כך:
אלא ה"ד? דאמרי: אסקינהו קמן
תלמוד בבלי מסכת יבמות דף קטו עמוד ב
וחזינהו לאלתר, וקאמרי סימנין, דלאו עלייהו סמכינן אלא אסימנים.
שזיהו אותם על פי סימנים.
6.2
בכל אופן מקרה זה לא קשור לבעיה שהציגה הגמרא בתחילת הסוגיה לגבי עד אחד במלחמה.
6.3
ולמעשה, הגמרא לא הכריעה את הספק, אם עד אחד נאמן לומר במלחמה שמת בעלה של האשה.
7.
רמב"ם הלכות גירושין פרק יג הלכה יט:
עד אחד שאמר ראיתיו שמת במלחמה
או במפולת
או שטבע בים הגדול ומת וכיוצא באלו מדברים שרובן למיתה
אם אמר קברתיו ו נאמן ותנשא על פיו,
ואם לא אמר קברתיו לא תנשא ואם נשאת לא תצא.
משמע מהרמב"ם שבכמה מקרים שהוזכרו בסוגייתנו [מלחמה וטביעה בים] נאמן העד אחד רק אם יוסיף שהוא עצמו קבר את המת.
7.1
אבל אם לא העיד שקבר את המת - וזה כנראה המקרה של הבעיה שמציגה סוגייתנו - הדין נשאר בספק, ולכן "לא תנשא ואם נשאת לא תצא",
ויש אומרים שזו שיטת הרמב"ם להכריע כך בספיקות מעין אלו שבסוגייתנו.
7.3
ראה בהרחבה בפרשנים שיש מהם שמסבירים את הרמב"ם לפי סוגיות נוספות ולא רק לפי סוגייתנו.
7.4
אולם נראה להעיר: אם יש ספק אם נאמן העד מדוע הרמב"ם פוסק "ואם נשאת לא תצא" הרי היא ספק אשת איש [בלי להיכנס לעניין הנאמנות של האשה עצמה].
7.5
ולכן נראה לומר 2 אפשרויות שהן ["חידוש"]:
א.
עצם זה שעורך הגמרא לא הכריע את הספק - "בעיה דלא איפשיטא" - סימן שכך הוא מכריע - לא תנשא ואם נשאת לא תצא - כפסק הרמב"ם, ולכך יש סמכות לעורך הגמרא!
ב.
יותר נראה:
לעיל בסעיף 3.2 היתה המסקנה:
אלמא: עד אחד מהימן.
ורבא [לעיל בסעיף 4] מדייק מלשון המשנה שלא כהנחה לעיל בסעיף 3.1:
ובעקבות זה רבא הסביר באופן שונה.
ולכן נסביר, שהרמב"ם פוסק כגמרא בשלב הראשון - ולא כרבא - שבעיית הלשון איננה קשה, אבל בגלל מהלך הגמרא בכל זאת הוא פוסק שלכתחילה לא תינשא. אבל עיקר הדין הוא שעד אחד כן נאמן במלחמה להעיד שמת בעלה.
