הרב ירון בן-דוד
בארות יצחק
התרת עגונה
יבמות קטו ע"ב
נושא התרת העגונות היה תמיד אחד הנושאים הקשים ביותר בפסיקת ההלכה – הן מבחינה הלכתית – שהרי מדובר באיסורי כרת חמורים ביותר, והן מבחינה אנושית – שכן מדובר במצוקה אישית קשה מאוד. אשה, שבעלה – שהוא בדרך כלל גם המפרנס שלה – נעלם מהבית, והיא לא יכולה אפילו להתאבל עליו כראוי, או להתחיל פרק חיים חדש, כי לא ברור עדיין האם הוא באמת נפטר או שמא הוא ברח או שוכב פצוע במקום כלשהו.
הסוגיות העיקריות העוסקות בנושא התרת העגונות הן הסוגיות שאנחנו לומדים השבוע בדף היומי.
המשנה העוסקת בנאמנותה של האשה להעיד שבעלה מת, אומרת שהנאמנות הזו תלויה בשני תנאים: התנאי הראשון הוא שלפני שהיא הלכה עם בעלה למדינת הים – היה שלום בינה לבין בעלה. אחרת, אנחנו חוששים שהיא מנסה לקבל היתר מבית הדין להינשא כדי שכשיחזור בעלה היא תיאסר עליו. התנאי השני הוא שיש שלום במקום שבו הם שהו באותו זמן. הסיבה לתנאי השני הוא שאם יש מלחמה בעולם אנחנו חוששים שהאשה אמנם בטוחה שבעלה מת, אבל היא לא בדקה את הדברים לעומק, ויכול להיות שהוא עדיין חי, אלא שהיא אומרת שאם כל-כך הרבה אנשים מתו, ובעלה טרם חזר, סביר להניח שהוא מת, והיא כבר מוכנה להתחיל פרק חדש בחיים.
במקרה כזה לא נאמין לאשה שהבעל באמת מת אם היא לא תביא ראיה שתחזק את טענתה שבעלה אכן מת, כגון שהיא אומרת שהיא גם קברה אותו.
ר' יהודה סובר שאשה אינה נאמנת לומר שמת בעלה אלא אם כן התנהגותה החיצונית מחזקת את הטענה הזו, אבל חכמים לא הודו לו, כי הם טענו שתמיד אפשר לעשות הצגות בפני בית הדין:
1. מסכת יבמות פרק טו משנה א
האשה שהלכה היא ובעלה למדינת הים, שלום בינו לבינה ושלום בעולם, ובאתה ואמרה 'מת בעלי' – תנשא. 'מת בעלי' – תתיבם. שלום בינו לבינה ומלחמה בעולם, קטטה בינו לבינה ושלום בעולם, ובאתה ואמרה 'מת בעלי', אינה נאמנת. רבי יהודה אומר: לעולם אינה נאמנת, אלא אם כן באתה בוכה ובגדיה קרועין. אמרו לו: אחת זו ואחת זו תנשא.
במסגרת הדיון בגמרא על נאמנות האשה ועל החששות שבזמן מלחמה אנשים משלימים בדמיונם פרטים שלא התרחשו במציאות, מביאה הגמרא את המקרה הבא:
2. תלמוד בבלי מסכת יבמות דף קטו עמוד ב
יצחק ריש גלותא, בר אחתיה דרב ביבי, הוה קאזיל מקורטבא לאספמיא, ושכיב. שלחו מהתם: יצחק ריש גלותא, בר אחתיה דרב ביבי, הוה קאזיל מקורטבא לאספמיא ושכיב. מי חיישינן לתרי יצחק או לא? אביי אמר: חיישינן, רבא אמר: לא חיישינן.
תרגום: יצחק ראש הגולה, בן אחותו של רב ביבי, היה הולך מקורדובה לספרד, ומת. שלחו משם: יצחק ראש הגולה, בן אחותו של רב ביבי היה הולך מקורדובה לספרד ומת. האם חוששים לשני אנשים בשם יצחק, או לא? אביי אמר: חוששים. רבא אמר: לא חוששים.
במקרה זה העדים יודעים בוודאות שהנפטר נפטר, שהרי לא מדובר במלחמה. אבל הבעיה היא בזיהויו של הנפטר, כי העדים המעידים על מותו אינם מכירים אותו באופן אישי. השאלה של הגמרא היא האם אנחנו חוששים שישנו אדם אחר ששמו כשם האדם שנעדר, וגם שם דודו זהה וגם תפקידו הפוליטי זהה (מסתבר ש'ראש הגולה' אינו כינוי למנהיג של כל הגולה, אלא ראש קהילה מסוימת). דעתו של אביי היא שבכל מקרה חוששים שמא יש אדם אחר באותו שם, ולכן יהיה קשה מאוד להתיר את אשתו על סמך מכתב כזה, עד שלא יבוא אדם שמכיר אותו אישית ויגיד שהוא נפטר.
מאות שאלות של עגונות נשאלו במשך השנים, וחלקם הגדול מצוי בספרי השו"ת. בשיעור זה ברצוני לעסוק בדוגמא אחת של שאלה, כיון שיש בקהילתנו נגיעה אישית לסיפור זה:
דוד פורת, המתגורר בקיבוצנו, נקרא על שם אביו, מנחם דוד שוורץ – שנהרג במלחמת השחרור, בח' בתמוז תש"ח בהגנה על בארות יצחק שבנגב. דוד נולד לאחר מותו של אביו, ונקרא על שמו. גם אביו, מנחם דוד, קרוי על שם אביו – דוד לייב – אשר נהרג בפיצוץ מטען בתחנת רכבת בסלובקיה, חמשה חודשים לפני שנולד בנו דוד שורץ. שמו המלא של דוד פורת הוא דוד אריה – והוא קרוי גם על שם אביו וגם על שם סבו.
חמשה חודשים לאחר מותו של דוד לייב שוורץ, חתם הרב עקיבא סופר, נינו של החתם סופר (בנו של ה'שבט סופר' ונכדו של ה'כתב סופר') ורבה של פרשבורג (ברטיסלבה) תשובה הלכתית המתירה את האלמנה מעגינותה.
תשובה זו מודפסת בספרו 'דעת סופר', ואותה ברצוני ללמוד היום. יהיה הלימוד הזה גם לזכותו של התינוק אוריה בן לאה פורת – נכדו בן הארבעה חודשים של דוד – שזקוק לרחמי שמים מרובים.
ראשית, נתאר את המקרה כפי שהוא בעדויות שנגבו בשלושה בתי דינים שונים: בית הדין של פרשבורג, שבה התגורר ר' דוד לייב. בית הדין של גלנטה, ששניים מתושביה הזדמנו לאותה תחנת רכבת שבה אירע הפיצוץ זמן קצר אחרי הפיצוץ. ובית הדין של שוראן, ששם נקבר ר' דוד לייב, בלי שאף אחד מהנוכחים בקבורתו הכיר אותו באופן אישי.
כך מובא בתשובת ה'דעת סופר':
3. שו"ת דעת סופר (ר' עקיבא סופר, המאה ה-20, סלובקיה) אה"ע סימן ג
על דבר האשה העלובה אשת ר׳ דוד ליב שוארץ ע׳׳ה מפה, אשר בעלה הלך מפה לרגל מסחרו כי היה סוחר חמאה, קודם שבועות העל״ט, ומאז ועד עתה לא בא בחזרה. והוגבה גביית עדות בפנינו ביד״צ דפה וגם בק״ק שוראן וגם בק״ק גאלאנטא ע״י הה״ג דשם הי"ו. הכל כפי המבואר בגב׳׳ע הרצופה. ועתה באו לפניי קרובי העלובה אשת ר׳ דוד לייב ע״ה במר רוחם ומבקשים לפקח על תקנתה. ויען שהדבר קרה בקהלתי ע״כ מי יחוש חוץ ממני לעיין בשריותא דאיתתא לא. ומה׳ אשאלה שיחנני דעה ובינה שלא אכשל ח״ו בדבר הלכה, ולא אאריך בפלפולא באשר אין הזמן מספיק רק לברר עפ״י הלכה מפי סופרים וספרים גדולי הפוסקים אשר מפיהם אנו חיים וזה החלי בעזר צורי וגואלי.
העתק גביית עדות דב׳׳ד דפרעשבורג
במותב תלתא יתיבנא כדאתא קדמנא להעיד הבח׳ שמחה נאש מפרעשבורג בתורת עדות אם לא יגיד ונשא עונו:
וזה העדות אשר העיד בפנינו פלוני, היאך שהוא ועמו ר׳ דוד ליב שווארטץ מפה פרעשבורג הלכו שניהם יחדיו ביום ב׳ לפ׳ נשא ל׳ סיון דהאי שתא ב׳ שעות אחר חצות לילה ובאו שניהם כמו שעה 3/4 4 כאור בוקר לתחנת הרכבת הנקראת טעטמעדיער. והיה כבואם שמה ועמדו שם איזה רגעים מיד נעשה התפוצצות גדול וראה הבח׳ שמחה נאש הנזכר שבגדיו קרועים ודמו שותת מידו, והלך ורץ לחדר תחנת הרכבת לעשות איזה קשר לחבורותיו והיה בתוך החדר כמו שלש דקות ויצא הבח׳ שמחה נאש הנ״ל מפתח התחנה וראה איך שר' דוד ליב שווארטץ הנזכר שוכב על הארץ ובגדיו קרועים מושכב אפרקדן ופניו למעלה וגם ראה שבחזה של ר׳ דוד ליב הנ"ל בה חבורה לערך עשרה סנטימטר, והדם שותת ויורד, וגם על כריסו של ר׳ דוד ליב הנ׳׳ל ראה חבורה ודמו יוצא ושותת, וגם ראה איך שר׳ דוד ליב הנ״ל הניע קצת ידו האחת וכמדומה ששמע ג״כ נחירת גרונו והבח׳ שמחה נאש הנ״ל הכיר בטביעת עין גמור שהאיש השוכב ומוטל על הארץ זה הוא ר׳ דוד ליב שווארטץ הנזכר ואחר שעמד שם הבח׳ שמחה נאש הנ״ל כמו שלש רגעים חלף והלך לו. עד כאן עדותו של הבח׳ שמחה נאש הנזכר ביום ה׳ לפרשת פנחס תרע״ט.
חתימת ב״ד דפה פרעשבורג.
במותב תלתא יתיבנא כד אתא קדמנא להעיד ר׳ ישראל אברהם הכהן המתגורר כעת עתה בפרעשבורג בתורת עדות אם לא יגיד ונשא עונו. וזה הוא העדות אשר העיד בפנינו איך שבא הוא ביום החמישי לפ׳ בהעלותך דהאי שתא לתחנת הרכבת טעטמעדיער ושמע באזניו איך שאיש מלחמה אחד מאנשי צ'כיה סיפר לשלשה חביריו לפי תומו בדרך נקמה איך שיהודי אחד בן ארבעים עד חמישים שנה מפרעשבורג סוחר חמאה ועמו הרבה אלפים קראנען עשה שחוק כאן בתחנה עם פצצה אחת ומיד נהרג יהודי זה ומת בפתע פתאום. כל זה סיפר הבעל מלחמה הנ״ל לחבריו במסיח לפי תומו. ור׳ ישראל אברהם הכהן שמע הדברים כאחד השומעים. ואחר כל זה ביקש ר׳ ישראל אברהם הכהן לבעל המלחמה המספר הזה, ואמר לו ספר נא לי מה אתה יודע מענין זה שספרת כאן לחבריך והשיב הבעל מלחמה כמו שסיפרתי כאן כך היה מעשה, אני ראיתי את היהודי מת וגם עמו היו שני סלים ואחר כך שאל ר׳ אברהם הכהן את הבעל מלחמה מתי נעשה כזאת באיזה יום ובאיזה שעות היום והשיב שמעשה היה ביום שני בשבוע שלפנינו (היינו פ׳ נשא) כאור הבוקר. עד כאן עדותו של ר׳ ישראל אברהם הכהן הנזכר, ביום ה׳ לפ׳ פנחס תרע"ט.
חתימת ב״ד דפה פרעשבורג.
העתק גביית עדות דב״ד מגאלאנטא
במותב תלתא כחדא הוינא ואתא לקדמנא הרבני מו״ה אהרן אלעזר ראאב, והרבני מו״ה יושיע קאליש נ״י שניהם מוואגשעליע ואסהידו לפנינו בתורת עדות ב"אם לא יגיד ונשא עונו" — האיך שבאו ביום ב' פ׳ נשא קודם שבועות דהאי שתא בשעה 11 קודם חצות היום לתחנת הרכבת, וראו שם מת מושכב על הארץ ברציף של תחנת הרכבת, מכוסה בשמיכה והיו שם ג״כ בתחנה ג׳ אנשים פקידים הונגרים ושאל מהם מי הוא זה ומה נעשה פה, והשיבו כי הוא איש ישראלי, ושאלו עוד ומי הוא האיש והשיבו אשר לפני שעה א׳ היו כאן פקידי המשטרה, וביררו כי הוא איש שמו שווארץ מילכהענדלער מפרעשבורג — וכבר היה ראוי שיטלו אותו משם כי כבר הוא שוכב שם מעת הבוקר וחם עליו השמש. ושאלו עוד באיזה אופן נעשה הדבר, והשיבו כי בודאי נטל בידו או דרך ברגלו על פצצה א׳ אשר כמה וכמה הניחו שם הצ'כים מונחים על הארץ על הרציף קודם לכתם משם, והיה שם עמו עוד איש א׳ — אשר בו נעשית חבורה בידיו ע״י הפיצוץ וברח משם — היום יום ד׳ תשרי צום גדליה שנת חר׳׳פ לפ״ק.
חתימת ב״ד מגאלאנטא.
העתק גביית עדות דב"ד שוראן
אנחנו ח״מ במותב תלתא ב״ד כחדא הוינא אתא לקדמנא מו״ה יוסף אליעזר דייטש נ״י, וכבוד הרב יוסף רייס נ״י מישוב טאטמעדיער והעידו לפנינו בתורת עדות באם לא יגיד ונשא עונו, איך שמכירים בבירור גמור בצילום המודבק למעלה שזה הוא האיש היהודי הנהרג ועסקו בקבורתו ביום ב׳ פ׳ נשא ד׳ סיון העבל״ט, וגם העידו בתו״ע הנ״ל שהגוי שהביא הנהרג הנ״ל משדה למקום־ישוב הנ״ל מסר להם מכתב תעודה מהפקידות של הצבא אשר לפי דברי הערל הנ״ל מצאו בבגדי הנהרג הנ״ל: (תוכנו חסר כאן).
נתקבל פה בק״ק שוראן ב׳ פנחס ט׳׳ז לחודש תמוז תרע״ט לפ״ק
חת״י הב״ד מנ׳ שוראן
במותב תלתא כחדא בא לפנינו הרבני מו"ה יוסף אליעזר דייטש נ"י שו"ב דישוב טאטמעדיער להעיד על דבר מיתת ר' דוד ליב שווארץ ע"ה והגיד בעונש אם לא יגיד ונשא עוונו שדקדק היטב בצורת הפרצוף של הנפצע שעסק בקבורתו ביום ד' סיון תרע"ט, באופן שהכיר אח"כ בצילום המצורף על גבי גביית העדות שדומה ממש להנפצע שעסק בקבורתו.
על שאלתנו מאיזה מקום הביאו את המת הנ״ל השיב שלפי אמירת הערלים שהובילו את המת לבית החיים דישוב הנ״ל היה מונח בתחנת הרכבת של כפר הנ״ל, ומשם הביאו לביה״ח, ועוד העיד שערלים הנ״ל מסרו לו מכתב תעודה הנקרא מהצבא שלפי דבריהם מצאוהו בבגדיו של הנפצע, תוכנו כבר כתוב בגב״ע הקדום. ומכתב תעודה הנ״ל מונח אצל הנוטריון שבכפר הנ״ל, ועוד העיד שקבר אותו בבגדיו שעליו ועי״ז לא הכיר באיזה סימן בגופו, אולם צורת הפרצוף שלו היה שלם, כרסו היה נקרע, וכפות ידיו היו מגוידות מן הזרוע ר״ל. כל הנ״ל העיד עד הנ״ל לפנינו בי״ד החתומים מטה דפק״ק שוראן. ב׳ נח פת״ר לפ״ק.
חת״י הב״ד משוראן.
לאחר שקראנו את כל העדויות הללו, נראה לכאורה פשוט מאוד להרכיב את הפאזל ולקבוע שר' דוד לייב שורץ, שנפצע בתחנת הרכבת פצעים אנושים, מת לאחר מכן מפצעיו, והובא לקבורה לאחר כמה שעות בבית הקברות היהודי הסמוך. ואולם, כאשר באים להתיר עגונות אנחנו לא מסתפקים בהסתברות אלא צריכים ודאות הרבה יותר גבוהה.
צריך להבין את הבעייתיות בסיפור: האדם היחיד שהכיר את ר' דוד לייב שוורץ הוא ידידו שהיה איתו, אך הוא רק יכול להעיד שר' דוד לייב נפצע, ולא שהוא נהרג.
מי שיכול להעיד שאכן היה הרוג בפיצוץ הם גויים, שלא הכירו את הנפטר באופן אישי, ומעבר לכך יש להם גם בעיה של נאמנות. ואפילו אם נאמר שהם נאמנים ונקבל את דבריהם שההרוג הוא דוד לייב שוורץ, אולי צריך לחשוש שמא יש דוד לייב שוורץ אחר באותה עיר, כפי שראינו בגמרא ביחס ליצחק ריש גלותא. כמו כן, צריך להבין כיצד קבעו האנשים שבכלל לא הכירו אותו שזהו דוד לייב שוורץ? מסתבר שהם קבעו זאת על סמך התעודות שהיו עליו, אבל כאן עולה החשש שאולי התעודות שלו ניתנו בידי אדם אחר. היהודים שעסקו בקבורתו יכולים, כמובן, להעיד שהוא נפטר, אבל הם לא יודעים מי הוא האדם ואפילו לא היכן הוא נהרג – אלא אם כן אנחנו מסתמכים על העדויות של הגויים.
בשולחן ערוך כתוב לגבי נאמנותו של הנכרי כך:
4. שולחן ערוך אבן העזר סימן יז סעיף יד
כבר אמרנו שהעובד כוכבים שהסיח לפי תומו משיאין על פיו. כיצד? היה מסיח לפי תומו, ואמר: אוי לפלוני שמת, כמה היה נאה וכמה טובה עשה עמי. או שהיה מסיח ואומר: כשהייתי בא בדרך ונפל פלוני שהיה מהלך עמנו ומת, ותמהנו לדבר זה כיצד מת פתאום, וכיוצא בדברים אלו שהם מראים שאין כוונתו להעיד, ה"ז נאמן. וישראל ששמע מעו"ג המסיח לפי תומו, מעיד ששמע ממנו ותנשא אשתו על פיו.
השאלה היא האם המקרה הזה נכנס לקטיגוריה של גוי המסיח לפי תומו, שהרי היהודים ששמעו את השיחה של החיילים חקרו אותם לדעת מי הוא הנפטר, ואולי זה כבר לא נקרא מסיח לפי תומו.
בעיה נוספת שמתעוררת היא שמדובר בפיצוץ, ואולי זה נקרא כמו שעת מלחמה, וראינו במשנה שמי שמעיד על פטירתו של אדם בשעת מלחמה אינו נאמן, כי הרבה פעמים הוא משלים מדמיונו דברים שלא אירעו במציאות. כך פוסק השולחן ערוך לגבי מי שמעיד על פטירתו של אדם כתוצאה מאסון:
5. שולחן ערוך אבן העזר סימן יז סעיף לג
עד אחד אמר: ראיתי שמת במלחמה או במפולת או שנטבע בים הגדול ומת, וכיוצא בדברים אלו שרובם למיתה, אם אמר: קברתיו, נאמן ותנשא על פיו. ואם לא אמר: קברתיו, לא תנשא, ואם נשאת לא תצא.
אלו הם הנתונים שאיתם צריך להתמודד המשיב הרוצה להתיר את האשה מעגינותה. יש לציין שהמקרה הזה הוא מהמקרים הקלים יותר של התרת עגונות, שהרי יש בידי הקוברים תצלום של הנפטר (דבר שלא היה אפשרי בדורות הקודמים), ויש רצף של עדויות מרגע הפציעה ועד רגע הקבורה, וכל השאלה שלנו היא בנאמנות ובקביעה שאכן מדובר ברצף אחד.
ובכל זאת, עם כל הדברים הברורים לכאורה בסיפור הזה, ניתן לראות באיזה היסוס משיב הרב סופר לפני שהוא מתיר את האשה מעגינותה:
6. שו"ת דעת סופר (ר' עקיבא סופר, המאה ה-20, סלובקיה) אה"ע סימן ג
ראשון תחילה נשית פנינו לספור נכרי מסיח לפי תומו כאשר מבואר בעדות של ר׳ אברהם כהן נ״י. והנה הנכרי לא הזכיר שמו ולא שם משפחתו, רק אמר שסוחר חמאה יהודי מפרעשבורג. ולפי המבואר בסימן י״ז ס״ק ח״י [ובחלקת מחוקק ס״ק ל״ח] צריך לכתחילה שמו ושם אביו ושם עירו, והנה בכאן הזכיר מלאכתו שסוחר חמאה היה... וכבר מסיק להדיא בתשובת מהר״ם לובלין סימן נ״ז [מובא בב״ש ס״ק נ״ט] וז״ל שמו ושם עירו לבד מהני, ומה גם ע״י חפוש שמחפשין בעיר ואם לא חסר איש אחר רק זה, בודאי שמהני לכל הפוסקים עכ״ל וכאן נמי הלא לא נפקד סוחר חמאה יהודי רק זה, ממילא אמרינן שזה הוא שנהרג שם... ומה גם שישנם אומדנות מוכיחות כאשר יבואר שר׳ דוד ליב הנ״ל הוא שנהרג ע״י עדותו של הב׳ שמחה נאש בודאי יש לסמוך ולומר שעדות מסיח לפי תומו של הנכרי קאי על ר׳ דוד ליב ע״ה(1).
אבל אכתי יש לשדות ביה נרגא(2), דלא הזכיר הגוי קברתיו, רק אמר שעשה שחוק עם פצצה אחת ומיד נהרג יהודי זה בפתע פתאום ושוב אמר שהוא ראהו מת כמבואר בעדות של ר׳ אברהם כהן. והנה יש להסתפק... שכל שהעד מעיד שמת במלחמה או נפל לים או במפולת וכיוצא בדברים אלו שרובם למיתה צריך לומר קברתיו... והנה נראה דזה דוקא אם ראהו בעצמו שנפל למים או למקום סכנה כי ע״י ראייתו נתחזק בדמיונו שמת... אבל באמת אינו מבואר בעדות הנכרי שהוא ראה אותו שוחק עם הפצצה רק העיד ששחק עם הפצצה בדרך סיפורי דברים בעלמא, ואולי שמע כזאת מאחרים(3)...
ב. יש כאן הגדת הני שני אנשים נאמנים מוואגשעלליע שהעידו איך שבאו לתחנת הרכבת ביום ב׳ פרשת נשא קודם הצהרים וראו שם מת מושכב על הארץ מכוסה בשמיכה ושאלו את פקידי הרכבת על המת המושכב שם מי הוא זה ואי זה הוא והשיבו שהשוטרים שהיו שם לפני שעה בררו ואשרו שהאיש המת שמו שווארץ -מילכהאנדלער מפרשבורג...
אבל יש לפקפק, כיון דהגידו ע״י שאלה מי הוא זה ואיזה הוא אם הוי כמסל״ת דהא ע״י שאלה לא הוי מסל״ת... אבל יש לצדד דהא העיקר שלא יהיה מתכוין להעיד. וכל היכא דליכא לספוקי דמתכוין להעיד אף ע״י שאלה שפיר מקרי מסל״ת.
...והנה היוצא לנו מכ״ז דעדות הני תרי אנשים לכל הפחות סניף לשאר היתרים כפי המבואר למעלה. אבל בכ״ז יש לעיין מנא ידעו השוטרים שהמת הוא שווארץ מפרשבורג מילכהאנדלער? כי דבר רחוק הוא שהכירוהו מכבר כמובן, ובודאי ע״י מכתבים וכתבים שהיו אצלו... וא״כ באנו לחשש שאלה, דאולי האיש אשר שכב שם איש אחר הוא, ור׳ דוד ליב [הנחבל שם] השאיל לו הכתבים או שכחם בבגדיו והשאילם לו והלך לעלמא. וא"כ עדיין אין בעדותם כדי היתר(4). אבל כפי שמבואר לקמן דבכאן רחוק מאד לחוש לשאלה א״כ קמה ההיתר וגם נצבה.
ג. גביית עדות משוראן שהעיד השו״ב לקהל טאטמעדיער... שכרסו היה נקרע -וגם הכיר שהצילום של ר׳ דוד ליב ע״ה דומה ממש לאיש אשר נהרג בתחנה שעסקו בקבורתו...
והנה לכאורה יש לדון בזה כי כפי עדות הב׳ נאש שנחבל בכרסו וכן מצא השו״ב שהתעסק בקבורתו חבורה בכרסו אם זה הוי סימן. ונהי דסימן מובהק לא הוי... ישנם בכאן שני סימנים אמצעים: פצע בכרסו כמו שהיה לר׳ דוד ליב ע״ה וגם דמיון הציור לפניו של המת הנקבר. וידוע שיטת המשאת בנימין דשני סימנים אמצעיים הוי כסימן מובהק...
ובר מן דין כיון דהיכר הצילום הוי עכ״פ סימן אמצעי... א״כ מאחר שמצאו אצל המת תעודה צבאית אשר מתוכה מפורש יוצא שמו של ר׳ דוד לייב ע׳׳ה בלי פקפוק, רק יש חשש שאלה שמא השאילו ר׳ דוד ליב [הנחבל] לאיש הזה הנקבר... אפשר מזהר זהיר ביה קצת להשאיל תעודה זו(5), וגם נזהר שלא לשכחם בבגדיו. ואף שיש לומר דאולי לא קפיד עליו יען שלא היה לו צורך בו כ״כ לאחר המלחמה ולא איקפד עלי׳ להשאילה לאחר, אבל עכ״פ מזהר זהיר בה קצת כי אולי יהיה לו צורך בה... חוץ מזה הלא בכאן דיש לנו עדות של נאש בודאי רחוק מאד לחוש לשאלה דא״כ נצטרך לומר שר' דוד ליב ע״ה השאיל התעודה לאיש אחר והאיש הזה היה באותו יום בבוקר ג״כ בתחנה הזו ונפצע ג״כ ע״י פצצה באותו מקום בכרסו כמו ר׳ דוד ליב וגם פניו דומה לר' דוד ליב ע״ה. כולי האי בודאי לא שכיח כלל...
הלום ראיתי שיש לפקפק קצת בעדותו של השו״ב דק״ק טאטמעדיער שעסק בקבורתו דילמא לא דקדק היטב, דמילתא דלא רמיא עליה דאינשי לאו אדעתא שאולי לא היה יודע שיהיה נפקא מינה לדינא להיתרא דאיתתא, ולא היה טביעת עין גמור (6)...
ד. ועל ארבעה אשיבנה עדות הב׳ שמחה נאש שהעיד כפי המבואר בגב״ע איך שראה פיצוץ אשר מיד על ידה ר׳ דוד ליב נפל שדוד לארץ לפני התחנה וכרסו נפצע, וגם בחזה נהיתה לו חבורה וכדומה לו ששמע שניחר בגרונו. ויען שגם הוא נחבל והדם שותת מידיו ע״כ חלף הלך לו משם. והנה בעדות הב׳ שמחה נאש אין בו כדי להתיר, דהלא לא העיד שמת רק שנפל לארץ ונפצע, אבל עכ״פ יש לצרף עדותו לשאר אומדנות כי הלא בעדות הני תרי אנשים מוואגשעליע מבואר שראו איש אחד שוכב לפני התחנה מת וגם הב׳ שמחה העיד שר׳ דוד ליב שווארץ נפל לארץ לפני התחנה, אם כן דבר זה תליא באשלי רברבא גדולי הפוסקים אם אמרינן בכגון זה כאן נמצא וכאן היה וזהו שאבד זה הוא שנמצא...
והנה גם בנ״ד ידענו ע״י עדות הב׳ נאש שר׳ דוד ליב ע״ה היה אצל התחנה ונפצע שם והיה מתבוסס בדמו, ואח״כ נמצא ג״כ שם לפני התחנה מת מוטל, קרוב הדבר לומר שהוא שאבד הוא שנמצא, ומה גם שישנם אומדנות מוכיחות כמש״כ וגם לצרף דלא נשמע ממנו מאומה והוא אהב את ביתו ואת אשתו ואילו היה חי קרוב הדבר שהיה מודיע לביתו משלומו.
מכל הנ״ל יש לצדד ולאמר וזה שנאבד זה הוא שנמצא עכ״פ לעשות סניף להיתרים אחרים. הנה העליתי פה מה שנלענ״ד כשריותא דאיתתא ולא טיילתי ארוכות וקצרות לנצח בפלפול רק כתבתי מה שהיה נראה לי להלכה עפ״י גדולי הפוסקים אשר מפיהם אנו חיים. ולאחר כל האמור נלענ״ד שיש היתר להאשה העלובה אשת ר׳ דוד ליב שווארץ ע״ה מפרעשבורג אבל רק לאחר ב׳ שנים, כמבואר בחת"ס ח״א סימן צ״ב [בסוף התשובה] ובתנאי שיסכימו עוד שני רבנים מפורסמים דפקיעי שמייהו. וקדיש יכולין לומר. וד׳ הטוב יצילנו משגיאות ויביננו מתורתו נפלאות ויעשה עמנו לטובה אות וברחובותינו אין פרץ ואין צווחות. נזכה לקץ הפלאות אכי״ר.
בעה׳׳ח פה כ׳׳ב חדש מר-חשון פר״ת לפ״ק.
ראוי לציין שלאורך כל התשובה, כאשר מתייחס הרב סופר לר' דוד לייב שוורץ, הוא מקפיד לכתוב ע"ה ליד שמו. גם אם הלב משוכנע לחלוטין שהוא נפטר, עדיין צריך לשפוט את הדברים בכלים הלכתיים.
אחרי כל הראיות הנ"ל עדיין התיר הרב סופר רק אם מחכים שנתיים, ורק אם עוד שני רבנים מפורסמים יסכימו לפסק הזה. חתימה פסק ההלכה נעשתה בתאריך כב מרחשון תר"פ, יומיים לאחר ברית המילה של מנחם דוד שנקרא על שמו.
(1) כך פותר הרב סופר את החשש מפני הימצאו שני אנשים בעלי אותו שם, וכפי שפוסק רבא בסוגייתנו שאין חוששים לכך כל עוד לא יודעים שאכן חסר אדם אחר בעל שם זהה ומקצוע זהה.
(2) לזרוק עליו גרזן. ביטוי שכוונתו שהסברא איננה שלמה
(3) הרב סופר פותר את החשש שכאשר יש אסון אנשים נוטים להשלים את המציאות מדמיונם: החשש הזה קיים כאשר גם העדים היו נתונים באותה סכנה והצליחו להימלט. הם בטוחים שהאחרים לא הצליחו להימלט. כאן, אומר הרב סופר, החשש אינו קיים כי לא ברור שהחיילים האלה באמת היו נוכחים בעת הפיצוץ, ואולי הם רק שמעו מאחרים על הפיצוץ וראו את הגופה, ולכן אין פה חשש שהם אומרים דברים מדמיונם.
(4) כאן מעלה הרב סופר את החשש של השאלת החפצים, והוא מעלה אפשרות – גם אם רחוקה – שר' דוד לייב השאיל את חפציו לאדם אחר.
(5) הרב סופר יוצא מנקודת הנחה שתעודה אישית כזו לא תימצא בידי אדם אחר. ספרו של ש"י עגנון "והיה העקוב למישור" מבוסס על תשובה כזו. עגנון ראה את תשובתו של הנודע ביהודה (מהדו"ק אבן העזר סימן מא) על אדם שהחזיק בידו המלצה לצורך גבאי צדקה ומת, והשאלה היא האם חוששים שמא הוא אינו האיש הכתוב בהמלצה, והאם אפשר להתיר את אשתו על סמך זה. הרב עגנון טוה סיפור שבו נתן עני את מכתב ההמלצה שלו לעני אחר, ובכך הוא בעצם קרא תיגר על פסקו של הנודע ביהודה. גם בתשובה זו הרב סופר כותב שאין הוא חושש להשאלת כלים שהרי תעודות אישיות הם דברים שלא נוהגים להשאיל לאחרים.
ראוי לציין מקרה שקרה באחד מפיגועי התופת בישראל: מחבל מתאבד התפוצץ באוטובוס, ואחת החיילות שנהרגה נשאה עמה תעודת חוגר. לפני שהודיעו באגף נפגעים לבני משפחתה על פטירתה, התקשרו למפקד הבסיס שלה לדווח לו, והוא אמר להם שזה בלתי אפשרי כי הוא הרגע ראה אותה שומרת בש"ג. התברר שחיילת יצאה מהבסיס ואיבדה את תעודת החוגר שלה, שרק בעזרתו יכלה לנסוע בחינם באוטובוס, אז היא ביקשה מהשומרת בש"ג שתיתן לה את התעודה ליום אחד, היות ובין כה כה היא אינה מתכוונת לצאת מהבסיס. כיום זיהוי בצה"ל לא נעשה על סמך דיסקית, תעודת חוגר וכדומה, וגם לא בהיכרות אישית בלבד, אלא רק בזיהוי ביולוגי (טביעות אצבע, דנ"א או מרשם שיניים). שאר הדברים משמשים כראיה נסיבתית אך לא מכריעה.
(6) לגבי הקברנים, חושש הרב סופר שהם לא דקדקו בזיהוי פניו של הנפטר כי לא חשבו שתהיה לזה נפקא מינה לעניין התרת עגונות. האמת היא שסביר להניח שהם חשבו על זה כאופציה, שהרי הם ידעו שהם עוסקים בקבורת יהודי. גם העובדה שהם הצליחו אותו על סמך תמונה אחרי זמן מה מעידה על כך שהם חשבו על האפשרות הזו.
