הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
"איכא דאמרי" ו"דיון אחרון"
יבמות קכ ע"א-ע"ב
מתני'. אין מעידין אלא על פרצוף פנים עם החוטם, אע"פ שיש סימנין בגופו ובכליו. אין מעידין אלא עד שתצא נפשו, ואפי' ראוהו מגוייד, וצלוב, והחיה אוכלת בו. אין מעידין אלא עד ג' ימים; ר' יהודה בן בבא אומר: לא כל האדם, ולא כל המקום, ולא כל השעות שוין.
גמ'. תנו רבנן: פדחת ולא פרצוף פנים, פרצוף פנים ולא פדחת - אין מעידין עד שיהו שניהם עם החוטם. אמר אביי, ואיתימא רב כהנא: מאי קרא? +ישעיהו ג'+ הכרת פניהם ענתה בם. אבא בר מרתא דהוא אבא בר מניומי הוה מסקי ביה דבי רישא גלותא זוזי, אייתי קירא דבק בבלייתא דבק באפותיה, חלף קמייהו ולא בשקרוה.
אע"פ שיש סימנין וכו'. למימרא, דסימנין לאו דאורייתא; ורמינהי: מצאו קשור בכיס ובארנקי ובטבעת, או שנמצא בין כליו, אפילו לזמן מרובה - כשר! אמר אביי, לא קשיא: הא רבי אליעזר בן מהבאי, הא רבנן; דתניא: אין מעידין על השומא, ר' אליעזר בן מהבאי אומר: מעידין; מאי לאו בהא קמיפלגי, דמר סבר: סימנין דאורייתא, ומר סבר: סימנין דרבנן. אמר רבא: דכולי עלמא - סימנין דאורייתא, הכא בשומא מצויה בבן גילו קמיפלגי, מר סבר: שומא מצויה בבן גילו, ומר סבר: אינה מצויה בבן גילו. ואיכא דאמרי: הכא בשומא העשויה להשתנות לאחר מיתה קמיפלגי, מר סבר: עשויה להשתנות לאחר מיתה, ומר סבר: אינה עשויה להשתנות לאחר מיתה. ואיכא דאמרי, אמר רבא: דכולי עלמא - סימנין דרבנן, והכא בשומא סימן מובהק קא מיפלגי, מר סבר: סימן מובהק, ומר סבר: לאו סימן מובהק. ולהך לישנא דאמר רבא סימנין דאורייתא, הא קתני: אף על פי שיש סימנין בגופו ובכליו! גופו - דארוך וגוץ, כליו - דחיישינן לשאלה. ואי חיישינן לשאלה, חמור בסימני אוכף היכי מהדרינן? לא שיילי אינשי אוכפא, דמסקיב ליה לחמרא. מצאו קשור בכיס ובארנקי ובטבעת היכי מהדרינן? טבעת - חייש לזיופי, כיס וארנקי - מנחשי אינשי ולא מושלי. ואיבעית אימא: כליו - בחיורי וסומקי.
מבנה הסוגיה:
נדגיש רק את עניין ה"סימנים"
מתני'. אין מעידין אלא על פרצוף פנים עם החוטם, אע"פ שיש סימנין בגופו ובכליו. אין מעידין אלא עד שתצא נפשו, ואפי' ראוהו מגוייד, וצלוב, והחיה אוכלת בו. אין מעידין אלא עד ג' ימים; ר' יהודה בן בבא אומר: לא כל האדם, ולא כל המקום, ולא כל השעות שוין.
גמ'. תנו רבנן: פדחת ולא פרצוף פנים, פרצוף פנים ולא פדחת - אין מעידין עד שיהו שניהם עם החוטם. אמר אביי, ואיתימא רב כהנא: מאי קרא? +ישעיהו ג'+ הכרת פניהם ענתה בם. אבא בר מרתא דהוא אבא בר מניומי הוה מסקי ביה דבי רישא גלותא זוזי, אייתי קירא דבק בבלייתא דבק באפותיה, חלף קמייהו ולא בשקרוה.
1.
אע"פ שיש סימנין וכו'.
למימרא, דסימנין לאו דאורייתא;
הגמרא רוצה להוכיח ממשנתנו שסימנים אינם הוכחה מדאורייתא לצורך זיהוי מת, ולכן אי אפשר להתיר אשת איש אפילו אם יש סימנים בגופו ובכליו של המת.
1.1
לגבי דיני ממונות כמו השבת אבדה גם אם סימנים הם מדרבנן יש חובה להשיב בגלל שבדיני ממונות הכלל הוא "הפקר בי"ד הפקר", כלומר, תקנות חכמים מחייבות גם לגבי דיני דאורייתא - בממונות.
2.
הגמרא מקשה סתירה מברייתא [א]:
ורמינהי: מצאו קשור בכיס ובארנקי ובטבעת, או שנמצא בין כליו, אפילו לזמן מרובה - כשר!
אם יש סימנים בחפץ שהגט קשור אליו מחזירים את הגט והגט כשר לגרש בו - וכשרות גט הוא הרי דין דאורייתא - גירושי אשה.
3.
אביי מיישב:
אמר אביי, לא קשיא: הא רבי אליעזר בן מהבאי, הא רבנן;
ברייתא [ב]
דתניא:
אין מעידין על השומא, ר' אליעזר בן מהבאי אומר: מעידין;
מאי לאו בהא קמיפלגי, דמר סבר: סימנין דאורייתא, ומר סבר: סימנין דרבנן.
הערה: אביי מכנה את תנא קמא"="רבנן"
אביי טוען שעניין "סימנים דאורייתא" תלוי במחלוקת תנאים בברייתא [ב]. משנתנו היא כדעת "תנא קמא" בברייתא, והברייתא [א] של "מצאו קשור..." היא כדעת רבי אליעזר בן מהבאי.
בברייתא [ב] מדובר על עדות על מת שמצאו שומא [=יבלת] על גופו.
4.
רבא חולק על אביי:
אמר רבא: דכולי עלמא - סימנין דאורייתא,
הכא בשומא מצויה בבן גילו קמיפלגי,
מר סבר: שומא מצויה בבן גילו, ומר סבר: אינה מצויה בבן גילו.
רבא קובע שהכלל הוא "סימנים דאורייתא" וממילא מתאים למשנתנו. והמחלוקת בברייתא [ב] היא בהגדרת השומא אם היא סימן מובהק.
4.1
הסבר אחר מה אמר רבא:
ואיכא דאמרי: הכא בשומא העשויה להשתנות לאחר מיתה קמיפלגי,
מר סבר: עשויה להשתנות לאחר מיתה, ומר סבר: אינה עשויה להשתנות לאחר מיתה.
גם לפי זה המחלוקת בברייתא [ב] היא בהגדרת הסימן של שומא אם הוא סימן מובהק.
4.2
הערה: הביטוי "איכא דאמרי" משמעו הוא הבאת הסבר אחר של רבא למחלוקת בברייתא [ב].
5.
גירסא אחרת בדברי רבא.
הערה: לא מדובר בהסבר אחר, אלא בשינוי כל דברי רבא:
ואיכא דאמרי, אמר רבא: דכולי עלמא - סימנין דרבנן, והכא בשומא
תלמוד בבלי מסכת יבמות דף קכ עמוד ב
סימן מובהק קא מיפלגי,
מר סבר: סימן מובהק, ומר סבר: לאו סימן מובהק.
לפי גירסא זו רבא אמר שהכלל הוא "סימנים דרבנן", ואינם מועילים להתיר אשת איש. והמחלוקת בברייתא [ב] היא אם שומא מוגדרת כ"סימו מובהק".
לפי זה יוצא שגם אם הכלל הוא ש"סימנים דרבנן" אבל אם יש סימן מובהק הרי שמועיל אף לדאורייתא - התרת אשת איש.
5.1
לפי זה יש לומר, שהדיון בסעיפים 4-4.1 היו לגבי סימן "רגיל" - לא סימן חלש ולא סימן מובהק!
6.
ולהך לישנא דאמר רבא סימנין דאורייתא, הא קתני: אף על פי שיש סימנין בגופו ובכליו!
גופו - דארוך וגוץ, כליו - דחיישינן לשאלה.
לפי סעיף 4 לעיל שסימנים דאורייתא מדוע משנתנו פוסקת שאין לסמוך על סימנים. עונה הגמרא שמדובר במשנתנו בסימנים חלשים! או בגלל שהסימן איננו ייחודי למת מסויים או בגלל חשש לטעות - אולי הכלי לא היה של המת עצמו - חיישינן לשאלה.
7.
הגמרא דנה בענין השני לעיל של חיישינן לשאלה:
ואי חיישינן לשאלה, חמור בסימני אוכף היכי מהדרינן? לא שיילי אינשי אוכפא, דמסקיב ליה לחמרא.
מצאו קשור בכיס ובארנקי ובטבעת היכי מהדרינן? טבעת - חייש לזיופי, כיס וארנקי - מנחשי אינשי ולא מושלי. ואיבעית אימא: כליו - בחיורי וסומקי.
8.
נסכם את עניין הסימנים:
כסף משנה הלכות גירושין פרק יג הלכה כא:
יש 3 סוגי סימנים:
וליישב כל זה צריך לומר שג' מיני סימנים הם.
סימנים מובהקין ביותר כגון נקב יש בו בצד אות פלוני וסימן כזה סומכים עליו אפילו לענין איסור א"א.
ויש סימנים גרועים ביותר כגון ארוך וגוץ וסימן כזה אין סומכין עליו אפילו לענין דיני ממונות.
ויש סימנים מובהקין קצת
ובהני הוא דאיבעיא לן אי הוו דאורייתא או דרבנן וחילוקים אלו הם מוכרחים בגמרא וכמ"ש המפרשים:
9.
לגבי סימנים "מובהקין קצת" [הכוונה לסימן "רגיל" /"בינוני"] יש מחלוקת בסוגייתנו אם סימנים דאורייתא או דרבנן.
יש דיון בפרשנים בעניין זה.
ורק נעיר על מבנה הגמרא:
בסעיף 4: אמר רבא: דכולי עלמא - סימנין דאורייתא,
והלכה כרבא נגד אביי
9.1
אבל בסעיף 5 "ואיכא דאמרי, אמר רבא: דכולי עלמא - סימנין דרבנן, ..."
ואם נאמר שבדרך כלל הלכה כ"איכא דאמרי" הרי שהלכה תהיה "סימנין דרבנן"
9.2
אבל בסעיף 6 שוב דנים כמו בסעיף 9:
ולהך לישנא דאמר רבא סימנין דאורייתא, הא קתני: אף על פי שיש סימנין בגופו ובכליו!
גופו - דארוך וגוץ, כליו - דחיישינן לשאלה.
ואם נאמר שהלכה בדרך כלל היא לפי הדיון האחרון בגמרא הרי שכך תהיה הלכתו של רבא "סימנין דאורייתא"
9.3
כלומר, הכלל הוא בדרך כלל שהלכה כ"איכא דאמרי" [=לישנא בתרא=לשון אחרון], אבל כלל חזק יותר הוא, שהלכה כאותה דעה - שהיא למעשה "לשון ראשון" ["לישנא קמא"] - שהגמרא חוזרת אליה בסוף מהלך הסוגיה כ"דיון אחרון".
הערה: זהו מושג "חידוש": "דיון אחרון" שהוא מסקנת הסוגיה.
10.
לסוגייתנו יש מקבילה במסכת בבא מציעא, וכדי להכריע אם "סימנים דאורייתא" יש להשוות בין הסוגיות ולקבוע אם יש מחלוקת סוגיות.
אנחנו דנו רק לפי העולה מסוגייתנו.
