הרב ירון בן-דוד
בארות יצחק
התרת עגונות וזיהוי חללים
יבמות קכ ע"א
זהו אחד הנושאים שבהם חכמים מחפשים את כל הקולות האפשריות כדי למנוע עיגון, אך מצד שני נזהרים כמו מאש ממצב שבו אשה נשואה תתחתן עם אחר לפני מות בעלה. למרות שאין דבר שבערוה פחות משנים – וכל דיני עריות מצריכים שני עדים, הקלו בעגונה שעל סמך עד אחד ניתן לקבוע שאדם מסויים מת. הרי לא כל אחד טורח להביא שני עדים שיראו שהוא אכן מת...
נתחיל בשאלת זיהוי החללים. המשנה שלמדנו השבוע אומרת כך:
1. משנה מסכת יבמות פרק טז משנה ג
אין מעידין אלא על פרצוף פנים עם החוטם, אף על פי שיש סימנין בגופו ובכליו. אין מעידין אלא עד שתצא נפשו. ואפילו ראוהו מגוייד וצלוב והחיה אוכלת בו. אין מעידין אלא עד שלשה ימים. רבי יהודה בן בבא אומר: לא כל האדם ולא כל המקום ולא כל השעות שוין.
המשנה הזו עוסקת בזיהוי המת, בקביעת המוות ובזיהוי מאוחר. אנו נתחיל בנושא זיהוי המת שנעשה בסמוך למיתתו. המשנה אמרה שלצורך הזיהוי הזה צריכים פרצוף וחוטם. מוסיפה על כך הגמרא הסבר, שצריך מצח פנים וחוטם:
2. תלמוד בבלי מסכת יבמות דף קכ עמוד א
תנו רבנן: פדחת ולא פרצוף פנים, פרצוף פנים ולא פדחת - אין מעידין עד שיהו שניהם עם החוטם. אמר אביי, ואיתימא רב כהנא: מאי קרא? "הכרת פניהם ענתה בם". אבא בר מרתא דהוא אבא בר מניומי הוה מסקי ביה דבי רישא גלותא זוזי (=היה חייב כסף לראש הגלות), אייתי קירא דבק בבלייתא דבק באפותיה, חלף קמייהו ולא בשקרוה (=הביא שעוה, הדביק בעזרת סמרטוטים על מצחו, ועבר לפניהם ולא הכירוהו).
יש להבדיל בין שלושה סוגים של זיהויים: זיהוי אחד הוא ע"י טביעות עין. כאן מדובר במבט כולל על הפרצוף שנותן לאדם זיהוי מוחלט. אבל טביעת עין יכולה להיות מדוייקת רק אם אדם מכיר את הנפטר מלפני כן. המשנה גם אומרת שלצורך טביעת העין צריך לראות לפחות את המצח ואת האף.
סוג נוסף של זיהויים הוא סימנים בגופו – וכאן המשנה אומרת שאי אפשר לזהות על פיהם, וסוג שלישי של זיהויים הוא ע"פ סימנים בכליו – וגם כאן אומרת המשנה שאי אפשר לזהות אדם על פיהם. בכך נעסוק בהמשך. אך ראשית נעסוק בטביעות העין ובשאלות העולות מכך. האם אדם שנהרג ונחתך חוטמו לעולם לא יזוהה? האם אדם שנהרג ולא נמצא עד שלושה ימים אח"כ ישאיר בהכרח את אשתו עגונה לעד? אומר ר' תם את הדברים הבאים:
3. ספר הישר (ר' יעקב תם, המאה ה-12, צרפת) סימן צב
אין מעידין אלא על פרצוף פנים עם החוטם: אדם שנהרג ולא נשאר רק פרצופו וחוטמו ופדחתו כדתניא בגמרא מעידין עליו: ואם חסר אחד משלשתן אין מעידין עליו, ואע"ג שיש סימנין בגופו ובכליו אי ליכא פרצוף פנים וחוטם ופדחת...
ובעל כרחך האי אין מעידין אלא עד ג' ימים לא קאי אאדם ידוע כשהיה חי וניכר למעידין דאפילו עד מאה ימים מעידין כיון שיודעין שזהו אותו שיצא נפשו, אבל באין ידוע אין מעידין לאחר שלשה ע"י סימני פרצוף ופדחתו וחוטם, וראשו מקום שיער ושפתו וצווארו וסנטרו ופיו ליתנהו ובקומתו ובעוביו וברגליו אינו ניכר... אבל בטביעת עין מעשים בכל יום אפילו לאחר שנים עשר חדש מת ניכר... אבל בפרצוף ופדחת וחוטם, כיון שאין בו טביעת עין כמו באיש שלם שכיון שאין טביעת עין רק בפדחת ובחוטם או בפרצוף ובחוטם או בפדחת ובפרצוף, אין זה טביעת עין. שמאבד טביעת עינו כיון שלא נשאר רק מעט. אבל בטביעת עין דראש כלו או טביעת עין דגופו עם ראשו מעידין עליו וכן בטביעת עין דראשו ורובו...
ועל דא אנא סמיך, וכל המחמיר אינו אלא חוטא ואין כאן חשש איסור. ולא משום עיגונא פירשתי כן אלא מפני שהיא אמיתה של תורה. וצור ישראל ישיבנו בקרוב וכו' והיתה בריתו אתנו החיים והשלום.
ואולם, הרשב"א חולק על רבינו תם בשני דברים: ראשית, הוא אינו מסכים שניתן לזהות ע"פ טביעת עין של שאר הגוף, ושנית הוא אינו מסכים שניתן לזהות אחרי כמה ימים על סמך טביעות עין:
4. חידושי הרשב"א (ר' שלמה בן אדרת, המאה ה-13, ספרד) יבמות דף קכא, א
וראיתי בתוס' שכתבו בשם ר"ת דהיינו דוקא כשאין שם אלא הפרצוף, אבל אם כל גופו שלם אפילו אין כאן פדחת וחוטם ניכר הוא היטב ע"י סימני הגוף. ועוד דשמא דוקא בסימנין הוא דקאמר הכי אבל ע"י טביעות עין ניכר היטב כיון ששם כל גופו אחר כמה ימים, והיכא שאינו נחבל בפנים ודאי נראה דבר פשוט שיוכלו להכירו אפי' לאחר כמה ימים ומעידין עליו כי אינו משתנה כל כך ודבר ידוע הוא שניכר אפילו לאחר כמה ימים, ואינו מחוור בעיני, דאם איתא מתני' דקתני אלא על פרצוף פנים עם החוטם דוקא בשאין גופו שלם, וליתא דהא מתניתין סתמא קתני דמשמע אפילו בגופו שלם...
ומיהו ודאי אם מעידין על סימנין מובהקין שבגוף שפיר דמי...
...אלא ודאי משמע דלרבנן לעולם אין מעידין אלא עד שלשה בין נחבל בין שלם הא לאחר שלשה לא, שאע"פ שנדמה להם זה, חיישינן דלמא מתפח תפח ונשתנית צורתו ונראה להם שהוא ראובן ואינו אלא שמעון.
הקושי בדברים האלה הוא גדול, והרבה נשים באמת נשארו עגונות בגלל הדברים האלה, למרות הרצון העז של החכמים להתיר. הנה דוגמא לאשה שהר"ן לא הצליח למצוא לה היתר (אם כי יש לציין שהוא לא פסק, אלא רק כתב שהוא טרם מצא היתר, וזאת כדי לאפשר למישהו אחר להתיר):
5. שו"ת הר"ן (רבינו נסים מגירונדי, המאה ה-14, ספרד) סימן עא
שאלתכם האצילים הגיעתני, על דבר יהודי אחד שהיה שמו מיימון מלאקי שהיה בספינה שנטרפה זה כמה שנים, ומעולם לא נראה איש מכל האנשים שהלכו בספינה ההיא, כי אם מפי אנשים סוחרים עברו דרך שם זמן מועט אחרי הרעש ההוא והכירו חלקיה מוטלים בים ומגינים רשומים בחותם רב החובל ודנוה לשבורה והאנשים היורדים בה לנטבעים, ועתה מקרוב בא נוצרי אחד ואמר מסיח לפי תומו כי הוא היה מכיר מיימון מלאקי, והכירו על שפת הים מת, והכירו בפרצוף פניו עם חוטמו וגם סימן שהיה בראשו וסימן אחר היה מצלקת היה בזרועו, ושאלוהו כמה ימים יש מזמן הטביעה עד זמן שראהו והשיב כמו ששה שבועות, עוד נשאל אם ידע הזמן שהגיע ביבשה, ואמר שדבר זה שאל לצופה המגדל שהיה סמוך למקום ההוא ואמר לו כמו ששה ימים, ואתם נסתפקתם בנדון זה מהטעמים אשר כתבתם בשאלתכם.
... ולפיכך כשחזרתי על כל צדדי אשה זו עדיין לא מצאתי לה צד היתר.
שאלה מעניינת בנושא טביעות עין עלתה בתשובה של הרב עובדיה יוסף. הוא התבקש לשבת עם הרב מרדכי פירון והרב גד נבון בבית דין להתיר את העגונות של מלחמת יום הכיפורים. בין שאר השאלות שהם דנו בהם עלתה השאלה הבאה: מה קורה אם אדם לא הכיר את הנפטר מלפני כן, אבל הוא צילם את הגופה. האם זה יכול להיחשב כטביעות עין ולהתיר על סמך זה את האשה?
6. שו"ת יביע אומר (הרב עובדיה יוסף זצ"ל) חלק ו אה"ע סי' ג אותיות יז - כ
הנה במקרים רבים נערך זיהוי החלל ע"פ הצילום שלאחר המות (בתוך שלשה ימים), על ידי השוואת הצילום ודימויו לתמונת החלל בחיים חיותו. וע"פ זה נקבע שהתמונות זהים והם של אדם אחד. ועלינו לדעת אם זיהוי כזה יכון ע"פ ההלכה להתיר אשת איש לעלמא...
והשתא נחזי אנן בנ"ד שלכאורה השוואת התמונות ודימוין זה לזה נחשבת ג"כ כעין סימנים, וכשם שאין להתיר אשת איש לעלמא ע"פ סימנים, וכמו שנפסק באה"ע (סי' יז סכ"ד), הוא הדין שאין לסמוך על דמיון התמונות לקבוע שהם של איש אחד. אולם האמת תורה דרכה שהשוואת תמונות ודימויים עדיפי מסימנים רגילים, והו"ל כסימנים מובהקים ביותר שסומכים עליהם בהיתר עגונה...
היתרון שבזיהוי ע"פ טביעת עין הוא הוודאות. אתה לא צריך להוכיח שהאיש שעומד מולך הוא האדם המוכר, כי אתה יודע את זה בוודאות. אבל דוקא בגלל זה יש חסרון בשיטה, כי האדם לא מודע לסיבה שהוא מחליט שזהו האדם, ולכן יכולה להתעורר טעות בגלל הכחשה פסיכולוגית. לאחר הפיגוע במסעדת מצה בחיפה היתה משפחה שחיפשה את יקירה בכל בתי החולים ולא מצאה. פנו בדאגה רבה למכון לרפואה משפטית באבו כביר, אך גם שם הוא לא נמצא. רק לאחר שחזרו שוב לביה"ח רמב"ם מצאו את יקירם, מכוסה כולו בפצעים ותחבושות, ולידו משפחה שלמה שסועדת אותו, משפחה שהיתה משוכנעת שזה היה הקרוב שלהם. לצערם, התברר שבן המשפחה שלהם אכן היה באבו כביר. שם היה מדובר באדם חי שלא זוהה נכון, וקל וחומר שהדבר אפשרי כשמדובר באדם מת.
סיפור נוסף סיפר לי אוריאל אמיר: לאחר מלחמת יום הכיפורים אח של דינה אמיר נעדר. יום אחד פורסמה תמונה של שבויים במצרים, וכל המשפחה זיהתה באופן ברור שמדובר באח הנעדר, והתחילו לטפח תקוות. רק אחד מבני המשפחה פקפק בוודאות הזו ושלח את התמונה עם תמונה של האח למחלקה לזיהוי פלילי של המשטרה, אשר שללו באופן מוחלט את האפשרות שמדובר באותו אדם. לאחר מעשה התברר שהאח נהרג במוצאי יום הכיפורים ובשום שלב לא נפל בשבי. הוא נקבר ע"י המצרים וזוהה בזכות מספר הכביסה של קיבוץ ראש צורים שהיה על בגדיו, ובזכות צילומי שיניים – שבהם נעסוק בהמשך.
סימנים בגופו
עד כאן עסקנו בנושא טביעת העין.
הנושא השני המדובר במשנה הוא סימנים. המשנה אמרה שגם אם יש סימנים בגופו של האדם, לא מתירים עגונה על סמך הסימנים האלה. הגמרא מנסה להבין את הסיבה לכך:
7. תלמוד בבלי מסכת יבמות דף קכ עמוד א
אין מעידין על השומא, ר' אליעזר בן מהבאי אומר: מעידין; מאי לאו בהא קמיפלגי, דמר סבר: סימנין דאורייתא, ומר סבר: סימנין דרבנן. אמר רבא: דכולי עלמא - סימנין דאורייתא, הכא בשומא מצויה בבן גילו קמיפלגי, מר סבר: שומא מצויה בבן גילו, ומר סבר: אינה מצויה בבן גילו. ואיכא דאמרי: הכא בשומא העשויה להשתנות לאחר מיתה קמיפלגי, מר סבר: עשויה להשתנות לאחר מיתה, ומר סבר: אינה עשויה להשתנות לאחר מיתה. ואיכא דאמרי, אמר רבא: דכולי עלמא - סימנין דרבנן, והכא בשומא סימן מובהק קא מיפלגי, מר סבר: סימן מובהק, ומר סבר: לאו סימן מובהק. ולהך לישנא דאמר רבא סימנין דאורייתא, הא קתני: אף על פי שיש סימנין בגופו ובכליו! גופו - דארוך וגוץ, כליו - דחיישינן לשאלה. ואי חיישינן לשאלה, חמור בסימני אוכף היכי מהדרינן? לא שיילי אינשי אוכפא, דמסקיב ליה לחמרא. מצאו קשור בכיס ובארנקי ובטבעת היכי מהדרינן? טבעת - חייש לזיופי, כיס וארנקי - מנחשי אינשי ולא מושלי. ואיבעית אימא: כליו - בחיורי וסומקי.
מהסוגיה הזו אנו רואים שישנם שלוש דרגות של סימנים: סימן גרוע (אדם שמן, כלי לבן וכו'), סימן רגיל (סכום כסף מסויים. כיתוב מסויים וכו') וסימן מובהק (שומא, לאחת הדעות). ובאמת, הדברים די ברורים:
אנחנו רגילים לשמוע ברדיו על אדם נעדר, ואז מופיע תיאורו: גובהו בינוני, עיניים חומות, נעל נעלי התעמלות ומכנסי ג'ינס. תמיד אני תוהה מה היעילות של תיאור זה. ראיתי מישהו כזה בטרמפיאדה, האם להתקשר למשטרה? ודאי שעל סמך תיאור כזה לא נתיר את אשתו. זה אפילו לא מוגדר כסימן רגיל, כי זה תיאור כללי מדי. סימן רגיל הוא סימן ייחודי לאדם זה, אך יכול להיות גם אצל אנשים אחרים. (לבש חולצת טריקו אדומה, ועליה הדפס כך וכך). לעומת זאת, צלקת בעלת צורה מיוחדת במקום מסויים, חוסר איבר מסויים וכדומה, אלו נקראים סימנים מובהקים, וגם אחרי שלושה ימים יתירו עגונה על פיהם.
צלקת היא ודאי סימן מובהק אם אומרים את המקום ואת הצורה שלה (בגט זה מופיע במונח: נקב יש בו בצד אות פלוני). כתובת קעקע – זה תלוי בכתובת. ישנם כתובות שאדם מזמין מתוך קטלוג, והם נפוצים מאוד, אך ישנן כתובות עם שמות או ראשי תיבות, או סימנים מוסכמים בעולם התחתון, שאף אחד לא יסמן את מה שלא מתאים לסטטוס שלו, וזה נחשב סימן מובהק.
בגמרא הדיון על שומא הוא רק האם זה נחשב סימן מובהק או לא, וזה תלוי בשאלה אם שומא מצויה בבן גילו – כלומר האם כל מי שנולד באותו מזל יהיה לו את אותה שומא או לא. להלכה – אם הסימן הזה אינו מצוי באחד לאלף, זה נחשב סימן מובהק. בפחות מכך זה סימן בינוני. שני סימנים בינוניים על אותו אדם מצטרפים ביחד, ולכן הם נחשבים סימן מובהק. אך סימן גרוע (גבוה, שמן, שעיר, בלונדיני וכו') – אפילו אלף אינם מצטרפים להיות סימן בינוני. ובכל זאת, בשו"ת חת"ס מופיע סימן גרוע כסניף נוסף להקל, ביחד עם סימן מובהק:
8. שו"ת חתם סופר (ר' משה סופר, המאה ה-19, סלובקיה) ח"ד (אה"ע ב) סימן קמ
ביום עש"ק י"ג למב"י תקע"ט לפ"ק מצאו הספנים סמוך לעירנו א' נטבע במים והוציאוהו ורצו לקוברו בשדה וכשראוהו לבוש טלית קטן מהרו והגידו ליהודים ויש שראוהו אז לאלתר ואומרים שהכירוהו בטביעת עין ממש שהוא עוזיאל בר"א טריבטש שנאבד זה שבועיים ולא נודע מקומו איה ושוב אחר שעה נשתנה ונתפח ומ"מ הרבה אומרים שמכירים אותו בטביעות עין בבנין גופו ואיבריו וממש כל רואיו הכירו כל מלבושיו לא לבד סרבל העליון גם מלבושים הקצרים התחתונים בתי הנפש ומכנסיים התחתונים שתחת אלו העליונים כי היו משונים משאר מלבושים כי מחמת חליו היה של צמר גפן פערני"ל וגם היה מלובש ב' כתונת שהיה בו רושם שמו ושם אשתו ואותה המספר של מספר הכתונת שיש לו בביתו כנהוג אצל עשירים, וגם היה למכיריו היכר טביעות עין בטלית קטן שלו ושוב הגידה אשתו סימני גופו כולו כאדרת שער משונה משארי בני אדם וצלקת מצומצם סמוך לעין למעלה מגבות עין (לא ידעתי ימיני או שמאלי אבל היא צמצמה וכוונה) וכתם אדום מצומצם במקום ידוע ברגל א' סמוך ממש לקרסוליו וצויתי להראות להאשה הסימנים אם יש לה טביעות עין שהם הם אותם הסימנים והכירה היטב הכל.
הנה לע"ד פשוט דאתתא דא אשת עוזיאל הנ"ל שרי לעלמא חדא מטעם דצלקת בצמצום מקום סימן מובהק הוא כמבואר בט"ז ומביאו ב"ש סי' י"ז ס"ק ע"ד ומצורף לזה גם הכתם במקום מצומצם דכל צמצום מקום הוה כנקב בצד אות פלוני ולכל הפחות בצירוף שניהם קשה שיצורפו שניהם מצומצם במקום אחד באיש א' עיין ב"ש ס"ק ע"ג ולצירוף כל שהוא יצורף גם ריבוי השערות אע"ג דשערות וציפרנים גדלים גם לאחר מיתה, היינו מקום שהיו שם שערות כבר מחיים גדילים ביותר אחר מיתה אבל להצמיח שערות במקום שלא היו שם זה א"א ולא שכיחי שיהיה אדם מרובה ומשונה בשערות כאדרת שער כמו שספרו לי מזה האיש ואעפ"י שלא הייתי סומך על זה אפילו לסימן אמצעי כיון שלא מצאתי כן בשום קדמון, מ"מ מסייעי לאצטרופי לסימנים כיון ששלשתן נמצאו באדם א' הוה סימן מובהק ביותר שאפילו א' מאלף לא יהיה כן וא"כ יש להתיר...
כאשר מדובר בקרבנות אסון, פעמים רבות אי אפשר להשתמש בזיהוי, וכל מה שנותר הוא האפשרות לזהות ע"פ סימנים בגופו. במדינת ישראל עושים את מירב המאמצים כדי שלא ייווצר מצב של הרוג לא מזוהה ונעדר שלא נמצא. תוך מספר קטן מאוד של ימים נערכות הלוויות לכל הנרצחים בפיגועים, ויש רק מספר אפסי של מקרים של נרצח אלמוני.
לשם השוואה:
בפיגוע התופת בבאלי שבאינדונזיה זוהו תוך חודש רק 32% מהנרצחים.
בפיגוע בבניין התאומים – שנה ורבע לאחר הפיגוע - זוהו רק 48% מכלל 2,794 הנרצחים.
הטכניקות לזיהוי בימינו מתבססות בעיקר על שלושה גורמים: טביעות אצבעות, צילומי שיניים ודנ"א.
טביעת אצבע
לכל אדם שונה. אפילו לתאומים זהים. עד היום לא נמצאו שני אנשים או שתי אצבעות עם טביעת אצבע שוה. הטביעה נוצרת כבר בחודש החמישי להריון, ולא משתנה במשך כל החיים.
בעצם גם טביעת כף היד שונה אצל כל אדם, וכן אצבעות הרגליים, אך לא לוקחים מכל חייל. בארה"ב לוקחים טביעות מכף הרגל לצוותי אויר.
כיום לוקחים טביעות אצבעות מכל חייל, והם נשארים ע"פ חוק רק במאגר הצה"לי ולא יוצאים ממנו אלא רק לזיהוי הרוגים (גם אם ההרוג כבר אינו חייל. מקרה כזה היה בפיגוע במטוס בים השחור, שהיתה הרוגה שבעבר שרתה בצה"ל, וזיהו אותה לפי טביעות אצבעות מהמאגר הצה"לי.
חסרונות:
זה מצריך השערה ראשונית. צריך להשוות את זה למשהו שכבר נלקח (זה לא ממוחשב עדיין). יש שלושה אנשים בארץ שנחשבים מומחים להשוואת טביעות אצבעות.
כדי להקל על כך, בצה"ל ממיינים את הטביעות לשבע קבוצות של טביעות אצבעות: קשת, אוהל, לולאה ימנית, לולאה שמאלית, מערבולת, לולאה כפולה, מורכבת. כל חייל מקבל קוד בן עשר ספרות של סוגי הטביעה שלו לפי הסדר. הקבוצה הגדולה ביותר בעלת אותו קוד היא של 16,000 אנשים, אבל יש קבוצות שיש בהן רק אדם אחד, ואז ניתן לשלוף מהמאגר את טביעת האצבע של אותו אדם, ולהשוות עם האצבעות של הגופה. לדוגמא:
המקובל במז"פ למצוא 6-7 נקודות זהות בשתי אצבעות שונות כדי להפליל אדם. במכון לרפואה משפטית בודקית 12 נקודות השוואה בשתי אצבעות שונות.
הבעיה היא שלא תמיד יודעים איזו אצבע מצאו – פרויקט המא"ה (מחשוב אמצעי זיהוי) אמור לפתור את שתי הבעיות הללו.
חסרון נוסף הוא שלפעמים לא נשארת אף טביעה.
צילומי שיניים
השיניים הם האיבר העמיד ביותר בגוף. עד חום של °400 הן שלמות, ואז הן נהיות פריכות. בטמפרטורה של °1200 הם נשרפות.
במגדלי התאומים היו גם מעל הטמפרטורה הזו.
צילום נלקח בעת הגיוס, אך גם מרופאי השיניים של הנפטרים.
חסרונות:
מצריך השערה מוקדמת. לפעמים על תותבות מטביעים פרטים!
דברים משתנים מעת לקיחת הצילומים. אך יש דברים פתולוגיים שלא משתנים: חור לא ייסתם, זוית גדילה של שורשים לא ישתנה, וכו'.
ככל שיש יותר סימנים, יש יותר ודאות. אין מאה אחוז ודאות.
ד.נ.א
חומר גנטי שנמצא אצל כל בעלי החיים והצמחים, בכל תא מגופם.
יש אנשים שונים עם אותו ד.נ.א, אבל זה נדיר.
ההלכה מצריכה אחד לאלף כדי להגדירו כסימן מובהק, וכאן יש אחד ליותר (ההערכות הן אחד ל30 מיליארד).
הרעיון שמאחורי הד.נ.א: זהו רצף של מספרים. בודקים ב-11 מקומות שונים. אם להורים יש רצף מסויים, לכל אחד מהילדים יכול להיות רצף שמורכב מאחד מההורים או משניהם יחד. לדוגמא:
לתאומים זהים יש את אותו ד.נ.א.
ד.נ.א מההורים לא נחשב סימן מובהק, אבל ד.נ.א מהחיים נחשב מובהק.
אפשר לקחת ד.נ.א ממברשת שיער של ההרוג, אבל זה לא מדוייק.
סימנים בכליו
הגמרא הביאה שתי דעות לגבי סימנים בכליו: דעה אחת גרסה שישנו חשש השאלה (מלבד בכלים שבהם החשש הזה אינו קיים), ודעה שניה אמרה שסימנים בכלים הם טובים, ובלבד שיהיו סימנים המוגדרים כרמה בינונית, כאמור.
אבל בכלים שנהוג לא להשאיל, לכל הדעות אפשר להתיר ע"פ סימנים.
דסקית – עד יו"כ שימש לזיהוי. כיום זה רק משמש כעדות נסיבתית, שצריך לצרף אליה עוד עדות, כמו זיהוי, טביעת אצבע וכדומה.
תעודת חוגר – לאחר הפיגוע במגידו, זוהה אחד ההרוגים ע"פ תעודת החוגר שלו. הנוהל הוא שעוד לפני שמודיעים למשפחה מודיעים ליחידה שלו, ולכן התקשרו למפקד הבסיס לומר שהחייל הזה נהרג. מפקד הבסיס הופתע מאוד, ואמר שזה בלתי אפשרי, כי הוא הרגע ראה אותו בש.ג. התברר שהש.ג נתן את החוגר שלו לחבר שאיבד את התעודה שלו, כדי שיסע חינם באוטובוס.
ידועים מקרים של אנשים שלקחו דסקיות של אחרים כדי שלא יתפסו אותם במסדר ללא דסקית, ולכן יש חשש שאלה גם בדסקית ותעודת חוגר.
הסיפור 'והיה העקוב למישור' של ש"י עגנון מספר על אדם שנסע לקבץ נדבות ופגש עני אחר, ומסיבה כלשהיא הם עשו עסקה והוא נתן לו את מכתב ההמלצה שלו. העני שהלך עם מכתב ההמלצה מת, והתעוררה השאלה האם אפשר להתיר את אשת העני שלשמו נכתבה ההמלצה. עגנון מתאר את ההתלבטות של הרב שפסק בסופו של דבר להתיר את האשה. בין השיקולים שמביא עגנון מופיע גם פסק מסויים של הנודע ביהודה. לענ"ד הפסק הזה היה הטריגר של כל הסיפור. עגנון ראה את הפסק הזה, והחליט לכתוב סיפור שימחיש שהפסק הזה יכול להיות מוטעה. זהו הסיפור של הנודע ביהודה:
9. נודע ביהודה (ר' יחזקאל לנדא, המאה ה-18, פראג) מהדו"ק אה"ע סימן מא
המעשה שהיה כך היה אורח אחד בא לכאן כאורח נטה ללון ובא אלי בבקשה שאיטיב עמו אצל אלופי קהילתנו ואלופי גבאי צדקה באיזו מליצה ישרה והראה אלי כתב נבחר מהרב אב"ד דק"ק בומסלא זצ"ל והיה כתוב בו ספורי דברים רבים ונכבדים מכל הקורות אשר קרה להמוביל כתב הנ"ל אשר היה איש נכבד מאד ושמו כ"ה ענזיל עלפוגין גבאי צדקה דק"ק הנ"ל וע"פ סיבה נתגלגל החוסר וגם יש לו בת גדולה אשר הגיעה לפרקה והאיש הנ"ל העלה על שמו כי הוא זה האיש ר' ענזיל אך לא הכיר אותו שום אדם פה בט"ע אם הוא או אם אחר הוא ומצא הכתבים או לקח מאחר כי האידנא שכיח כו'. אעפ"כ היטבתי עמו כיד ה' הטובה עלי ואח"כ נסע מפה עם בחור אחד מהעלישויא לדלג על הערים ולקבץ הגבאות ולא היו ימים מועטים עד שחזר לכאן בין כסא לעשור עם הבחור הנ"ל וחלה את חליו ונפטר מתוך אותו חלי בשמחת תורה העבר והבחור הנ"ל היה אצלו עד אחר פטירתו הנ"ל וחיי לרבנן ולכל יראי שמו והבחור הנ"ל אמר שיש להמנוח הנ"ל בן אחד בק"ק לאשברין סמוך לק"ק אובן ישן ואח"כ נסע גם הבחור הנ"ל מפה להיות משוט בארץ ומתהלך בה עם שארי מהדורי אפתחא. הן הן הדברים כהוייתן. עוד זאת חפצתי להודיע לרב חביבי נר"ו כי יש פה תכריך כתבים שונים ומשונים מה שנמצא בדלוסקמא של הנפטר הנ"ל ממדינת פיהם בכתב יהדות אג"ש וגם פאס ואיזה כתבים גלחות והמה מונחים פה. וכזה ינוח שקט ושאנן כזית רענן עד ביאת ינון. כ"ד הטרוד כו', הקטן מאיר יהודה כו'.
והנה רואה אני שהרב מקראהלי כתב שהיתר של האשה לא נהיר כו' וכוונתו מבוארת מסוף מכתבו שכיון שלא הכירו את ר' ענזיל שום אדם בקראהלי שזהו האיש אשר שמו ר"ע בומסלא רק מפיו שמעו וחשש הרב אולי איש אחר הוא והעלה שמו על שם ר"ע לפי שבאו הכתבים שהיו ביד רבי ענזיל לידו ורצה לקבץ מעות בדברי שקר וחושד אותו למשקר וגם חושש שמא הכתבים שבידו אינם שלו רק של איש אחר. ואני אומר יהיה להרב מקראהלי אשר לו ואם לדידיה לא נהיר ההיתר לדידן נהיר ובהיר. והנה להרבה פוסקים לא חיישינן לשאלה וממילא דלא חיישינן לאבידה ואפי' הפוסקים דחוששין לשאלה מ"מ בכלים דלא מושלי אינשי לרוב הפוסקים לא חיישינן. והנה כתבי מליצה בודאי לא מושלי אינשי כי הוא צריך להם לצורך עצמן ואפי' למיעוט פוסקים דאפי' בכלים דלא מושלי אינשי ג"כ חיישינן והוא תשובת ב"י הביאו הב"ש בס"ק ס"ט מ"מ כל זה בנמצא מת ואין לנו שום ידיעה רק ע"י בגדיו או טבעת וארנקי אבל אדם שהוא חי לפנינו ואומר מי הוא וגם יש לו כתבים מי הוא וניחוש כל זה לזיופא למשקר ולגניבה זה לא שמענו מעולם.
הרב התיר את אשת העני הזה, וש"י עגנון סיפר על כך סיפור שלם להראות שיכול להיות שהוראת הרב היתה מוטעית.
מעמסה כבדה עומדת על כתפי הרבנים שבאים להתיר עגונות. מצד אחד מדובר בטרגדיה קשה, אך מצד שני מדובר באיסורי כרת. חז"ל נתנו את הכלים להשתמש בהם, והפוסקים צריכים להשתמש בכלים האלה בלבד, ולא ברגשות לבם.
