סקר
איך אתה לומד דף יומי?






 

סוגיות בדף היומי
מתוך הגליון השבועי "עונג שבת" המופץ בבני-ברק
גליון מס' 915

"הזורק חץ מתחילת ארבע לסוף ארבע וקרע שיראין בהליכתו פטור"

כתובות לא ע"א


אדם השורף גדיש של חברו בשבת, כיון שחייב משום חילול שבת, נפטר השורף מן התשלומים וכל כיו"ב, והגמ' מביאה משום תנא דבי חזקיה, התורה הקישה מכה בהמה ומכה אדם ללמדנו: מה מכה בהמה לא חילקת בו בין שוגג לבין מזיד לחייבו ממון, שהרי אדם מועד לעולם, ואדם המכה בהמת חבירו מתחייב תמיד תשלומין בין כשהוא שוגג ובין כשהוא מזיד, אף מכה אדם, ולמרות שהורג אדם חייב מיתה, וחיוב המיתה פוטר את המכה חבירו מחיוב תשלומין של דמי הנהרג, לא חילקת בו בין שוגג למזיד לפוטרו ממון. רש"י במסכת בבא קמא דף ל"ד. מחדש על סמך תנא דבי חזקיה אלו חידוש עצום: אנו יודעים שכל העושה מלאכה בשבת חייב סקילה. מה הדין אם המלאכה נעשתה באופן של קלקול, למדנו במס' שבת דף ק"ו: שכל המקלקלים פטורים. מלאכת שבת נלמדת ממלאכת המשכן, ששם נדרשה מלאכת מחשבת, ולכן רק מלאכת מחשבת אסרה תורה בשבת, ואילו מקלקל, כגון: סותר שלא על מנת לבנות, או מכבה שלא על מנת להבעיר, ואינו צריך לגחלים ולאפר, מלאכות אלה, אינן מוגדרות כמלאכת מחשבת, ולכן פטורים עליהם בשבת. מעתה, מה יהיה דינו של אדם השורף גדישו של חברו בשבת, באופן שאין עליו חיוב מיתה על חלול שבת כיוון ששריפת הגדיש נעשתה באופן של מקלקל, בלי צורך לא לאפר, לא לגחלים, ואף לא לשם נקמה, אלא פשוט בדרך השחתה וקילקול בעלמא, לגבי הלכות שבת, המבעיר גדיש בצורה כזו פטור, שהרי הוא מקלקל. לכאורה, אם הוא פטור ממלאכת שבת, שוב יתחייב המבעיר גדיש של חברו בצורה כזו בשבת, בתשלומים, שהרי אין לנו חיוב מלאכת שבת שיפטור אותו. רש"י במסכת ב"ק ל"ד. מחדש: שכשם שחייבי מיתות שוגגים נפטרים מן התשלומין, כדברי תנא דבי חזקיה, כך גם אדם שיעשה בשבת מלאכה, למרות שהמלאכה היתה בגדר של קלקול, מ"מ היות ואילו היה אותו שורף גדיש, אותו מקלקל, מתכוון לתיקון, היתה השריפה מקבלת שם מלאכה, והשורף היה חייב סקילה, אין הבדל לדעת רש"י בין שורף בשוגג לבין שורף באופן שאינו מתכוון לתקן, בשניהם חסרה לפעולה רק כוונה, או מחשבה, וכשם שהמחלל שבת בשוגג נפטר מן התשלומין, כך גם לגבי מקלקל. תוס' שם בד"ה "מתניתין בשוגג" חולקים על רש"י, לדעת תוס': ההבדל בין שוגג למזיד אינו במלאכה, אלא בעושה המלאכה, השוגג והמזיד עושים אותה מלאכה ממש, אלא שהשוגג לא יודע שמלאכה זו אסורה, המקלקל והמתקן לא רק שונים בגברא, הם גם שונים במלאכה עצמה, אינה דומה מלאכת תיקון למלאכת מקלקל, ולמרות שפעמים התיקון והקלקול אינם תלויים אלא במחשבת האדם, סוף סוף ההבדל במחשבת האדם משנה את החפצא של המלאכה, מלאכת מקלקל אינה מלאכה בכלל, ואין שום סברא לפטור ממון בגוונא דמקלקל. הגאון בעל ה"תורת חסד" מקשה על חידושו של רש"י קושיא עצומה מגמרתנו: הגמ' מביאה מימרא משמו של רבי אבין: "הזורק חץ מתחילת ארבע לסוף ארבע וקרע שיראין בהליכתו פטור שעקירה צורך הנחה היא". המדובר, באדם שזרק בשבת חץ ברשות הרבים והחץ עבר מרחק של ד' אמות, ואנו יודעים שאדם שמעביר חפץ ד' אמות ברה"ר, הרי זה חלק ממלאכת הוצאה, וחייבים על מלאכה זו סקילה, כדי לעבור על מלאכת הוצאה צריכה להיות עקירה, העברה והנחה. הזורק חץ מתחילת ד' לסוף ד' ובסופו של דבר נח החץ, הרי התחייב הזורק את החץ משום העברת החץ ד"א ברה"ר, מה יקרה אם תוך כדי מעופו של החץ הוא קרע בגד שיראין (משי) של חברו, האם זורק החץ חייב לשלם את נזק הבגד לחברו או לא. יש צד לומר: למרות שזורק החץ התחייב בפעולתו חיוב מיתה הפוטר מתשלומים, בכל זאת עדיין יש מקום לחייבו בתשלומים, משום שכדי שאדם יפטר בקים ליה בדרבה מיניה, צריכים ששני החיובים יבואו בבת אחת, אבל כאשר חיוב אחד מקדים או מאחר את חברו בזה לא נאמר קים ליה בדרבה מיניה. פעולה אחת המביאה שני עונשים, פוטר העונש הגדול את העונש הקטן. מעתה, לגבי קריעת הבגד נעשתה הפעולה ברגע שהחץ חדר אל תוך הבגד, ואילו לגבי חילול שבת לא התחייב זורק החץ אלא עד שהחץ ינוח. לכאורה שתי הפעולות אינן כאחת אעפ"כ פוטר רבי אבין את זורק החץ משום "שעקירה צורך הנחה", וכהסברו של רש"י "ומההיא שעתא אתחלה לה מלאכה, דהיינו: מלאכת ההנחה מתחילה מהעקירה, ולכן נחשבים שתי העונשים באים כאחד, וזורק החץ המתחייב סקילה משום זריקת החץ נפטר מהתשלומים. שואל הגאון בעל ה"תורת חסד": לדעתו של רש"י שכל מלאכת שבת גם אם היא באופן של מקלקל פוטרת מתשלומים, מדוע צריך רבי אבין להידחק ולהגיע לכלל של עקירה צורך הנחה, הרי מלבד ההעברה של החץ למרחק של ד"א נעשתה כאן מלאכת שבת נוספת, קורע הרי"ז אחד מאבות המלאכות, ולמרות שכדי להתחייב צריכה הקריעה להיות ע"מ לתפור, הרי שיטתו של רש"י: שכל מלאכה שנעשית בשבת, למרות שאין בה תיקון אלא קלקול מ"מ היא פוטרת מתשלומים, וא"כ גם אם נחלוק על ההנחה שעקירה היא צורך הנחה וגם אם החץ לא יעוף מתחילת 4 לחוץ 4, אבל יש כאן סיבה לפטור את הקורע מן התשלומים, משום שמלאכת הקריעה, שהיא המחייבת בתשלומים, היא גם אב מלאכה בשבת. בשלמא לדעת התוס' מקלקל אינה מלאכה בכלל, אנו מבינים מדוע היה רבי אבין צריך להגיע לכלל של עקירה צורך הנחה ולתת לחץ לעוף לפחות מתחילת 4 לסוף 4, שהרי מלאכת הקריעה כאן אינה מוגדרת כמלאכה, משום הקלקול שבדבר, אבל אליבא דרש"י שמלאכת מקלקל אף היא מלאכה וגם היא פוטרת מתשלומים, מוקשים מאוד דברי רבי אבין, ולכאורה מוכח דלא כרש"י. גם ה"אבני נזר" בח' חו"מ סי' נ"ח מק' אותה קו'. יתכן שניתן ליישב את דברי רש"י ע"פ הגרע"א בגליון הש"ס במס' שבת ע"ג: בתוד"ה "וצריך לעצים", כותבים תוס' חידוש מעניין: למרות שנחלקו התנאים במלאכה שאינה צריכה לגופה, למשל: החופר גומא ואינו צריך אלא לעפרה, האם במקרה כזה נחשבת עשיית גומא למלאכה או לא. נחלקו ר"ש ור"י, רבי שמעון סובר: שבאופן כזה מוגדרת המלאכה כמלאכה שאינה צריכה לגופה, ופטורים עליה, ואילו רבי יהודה סבור: שגם מלאכה שא"צ לגופה, היות וכוונת עושה המלאכה לעשות את הגומא גם אם אין הוא צריך את הגומא אלא לצורך העפר, מ"מ נקראת זו מלאכת חורש. סבורים התוס': שאדם שיקצור עצים ואין לו צורך לעצים, יודה רבי יהודה שהוא פטור, למרות שכל משצ"ל חייבים עליה, זאת משום שעצם מהות הקצירה אינה אלא באופן של צריך לעצים, הקוצר ואינו צריך לעצים לא חסר רק בצריך לגופה, חסר בעצם מהות המלאכה, ותוס' מוסיפים: "מידי דהוי אקורע ע"מ לתפור", זאת אומרת, כשם שר"י מודה שמלאכת קריעה אינה מלאכה אלא דווקא ע"מ לתפור, והקורע שלא ע"מ לתפור אין זה משצ"ל, אינה בכלל מלאכת קורע, מפני שמהות מלאכת קורע היא הצורך ע"מ לתפור, כך גם לגבי קוצר שצריך לעצים, כותב על דברי תוס' אלו הגרע"א בגליון הש"ס "מבואר דס"ל (לתוס') דאף היכא (שהקורע) דאינו מקלקל דצריך לאיזה דבר, מ"מ (כל שאין כוונתו ע"מ לתפור) פטור, ואפילו לר"י דס"ל שאינו ע"מ לתפור לא מקרי מלאכה חשובה וכ"נ מדברי הכ"מ פ"י ה"י מהלכות שבת". נמצא, לדעת הגרע"א שבמלאכת קריעה כשהקריעה לא נעשית ע"מ לתפור אין הפטור משום קלקול, שהרי אפי' באופן שיהיה איזה צורך לקריעה אעפ"כ לא תיחשב הקריעה למלאכה כל עוד היא לא נעשתה ע"מ לתפור, ואם כנים אנו בחידושו של רע"א מתיישבת קושייתם של הגאונים להפליא, יש הבדל בין מבעיר ואינו צריך לאפר מאשר קורע שלא ע"מ לתפור, שבמבעיר ואינו צריך לאפר אין כאן חיסרון במהות ההבערה, ההבערה נעשית כמו כל אב מלאכה של הבערה, הרי אותו אדם הבעיר את האור, אלא שבמקום שיתכוון לאפר וישווה למלאכה שם של מלאכת מחשבת, הוא לא התכוון לאפר, ולכן מלאכה כזו נחשבת מלאכת מקלקל, אליבא דרש"י הפוטרת מתשלומים, אבל בקורע, כאשר הקריעה לא נעשית ע"מ לתפור, לא רק שיש לדבר שם של מקלקל, חסר בעצם מהות מלאכת הקריעה כדברי הגרע"א, ולכן בקורע שלא ע"מ לתפור יודה גם רש"י שדבר כזה אינו פוטר מתשלומים כסברת התוס' לגבי מבעיר, אין זו מלאכה כלל וכלל שתפטור מתשלומים, והזורק חץ מתחילת ד' לסוף ד' וקרע שיראין בהליכתו היות וקריעה זו לא היתה ע"מ לתפור שוב אין כאן כלל מלאכת קורע, ושפיר נצרך רבי אבין גם לפי רש"י לסברא של עקירה צורך הנחה ולמרחק של ד"א כדי שמלאכת הבערה תפטור מן התשלומים ולא מלאכת הקריעה.

(האדמו"ר מטאלנא שליט"א)

תגובות

הוספת תגובה

(לא יפורסם באתר)
* (לצורך זיהוי אנושי)
תכנות: entry
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר