בס"ד ט מרחשון תש"ע
מדרש שמות / הרב ירון בן-דוד
השיעור היום לא יעסוק בהבנת פשט בגמרא, אלא בתופעה מעניינת שניתן לראות אותה בגמרא וגם בתנ"ך, והיא מדרש השמות. המשנה, העוסק בענייני מקח וממכר, דנה בשאלה מה כוללת מכירה של בית בד. הכלל אומר שדברים קבועים נחשבים חלק מבית הבד ודברים ניידים לא. נדגים את הדברים ממכירת דירה: אפשר לקנות דירה מרוהטת ואפשר לקנות דירה שאינה מרוהטת. כמובן שדירה מרוהטת תכלול גם ארונות. אבל גם מי שקונה דירה שאינה מרוהטת מצפה למצוא בה ארונות מטבח, שהם חלק מהמבנה הקבוע של הדירה, מכיון שהם מקובעים לבית.
המשנה, אם כן, מפרטת מה נחשב כחלק ממכירה רגילה של בית בד:
1. משנה מסכת בבא בתרא פרק ד משנה ה
המוכר את בית הבד מכר את הים ואת המֶמֶל ואת הבתולות, אבל לא מכר את העכירין ואת הגלגל ואת הקורה. ובזמן שאמר לו "הוא וכל מה שבתוכו" - הרי כולן מכורין. רבי אליעזר אומר: המוכר בית הבד מכר את הקורה.
הסבר קצר: השלב הראשון בכתישת הזיתים הוא מה שנקרא כתית. זהו מה שניתן לראות בציור כאן: הים הוא האבן התחתונה, שעליה שמים את הזיתים והאבן שמסתובבת על גביהם ופורכת אותם נקראת מֶמֶל.
השלב השני של כתישת הזיתים מפיקה את השמן הפחות איכותי, אשר יוצא לאחר לחץ מתמשך על הזיתים. מכניסים את הזיתים שנכתשו לסלים (עקלים) ולוחצים עליהם בעזרת הקורה שלוחצת על העכירים שמונחים על גבי העקלים. בציור כאן (בשאלה 3) ניתן לראות קורה שנלחצת בעזרת משקולות, אך המשנה עוסקת בקורה המחוברת לבתולות - שני קרשים משופעים שהקורה מונחת על גביהם, ואת הקורה הזו מורידים ומעלים ע"י גלגל.
הגמרא דנה בזיהוי הדברים האלה, וכך מובא בגמרא:
2. תלמוד בבלי מסכת בבא בתרא דף סז עמוד ב
גמ'. ים - טלפחא. ממל - א"ר אבא בר ממל: מפרכתא.
האם זה מקרי שהאמורא שמסביר מהו ממל שמו הוא ר' אבא בר ממל? ובכן, כמובן שאפשר לומר שמי שזה השם שלו ודאי יודע את משמעות השם, אבל מסתבר שמדובר בתופעה שחוזרת על עצמה פעמים רבות בש"ס. דוגמא נוספת ניתן לראות במסכת בבא מציעא העוסקת באדם שמוצא מטבעות. אם המטבעות מפוזרים - הרי אלו שלו. אבל אם הם מונחים - יש להכריז, מכיון שאופן הנחתם הוא הסימן. באיזה אופן הם נחשבים מונחים? אומרת הגמרא כך:
3. תלמוד בבלי מסכת בבא מציעא דף כה עמוד א
שלשה מטבעות זה על גב זה. אמר רבי יצחק מגדלאה: והוא שעשויין כמגדלין.
דוגמא נוספת מובאת במסכת ברכות לעניין אדם שידיו מזוהמות, שלא יכול לברך:
4. תלמוד בבלי מסכת ברכות דף נג עמוד ב
רבי זוהמאי אומר: כשם שמזוהם פסול לעבודה - כך ידים מזוהמות פסולות לברכה.
דוגמא נוספת יש במסכת נזיר, על אדם בשם בן רחומי ששאל שתי שאלות: אדם שומע את חבירו שאומר שהוא יהיה נזיר אם ייוולד לו בן, והשומע אמר 'ועליי'. האם הוא התכוון שכשייוולד לאותו אדם בן גם הוא יהיה נזיר, או כשייוולד לו עצמו בן הוא יהיה נזיר. ומה יהיה הדין אם הוא לא אומר 'ואני'? המלים שבהם משתמשת הגמרא הם 'בן' ו'רחומי', ואכן שמו של השואל הוא בן רחומי:
5. תלמוד בבלי מסכת נזיר דף יג עמוד א
בעא מיניה בן רחומי מאביי: הריני נזיר לכשיהא לי בן, ושמע חבירו ואמר ועלי, מהו? אדיבוריה משמע, או אגופיה משמע? את"ל אגופיה משמע, אמר הריני נזיר לכשיהא לי בן, ושמע חבירו ואמר ואני, מהו? אנפשיה קאמר, או דילמא ה"ק: רחימנא לך כוותיך?
דוגמא נוספת נביא מתוך המסכת שלנו. הגמרא דנה בהרחקת חלון של אדם משכנו, ואומרת שאם לאדם יש חלון, הרי השכן צריך לבנות את החלון שלו באופן כזה שהוא לא יוכל לראות מהחלון שלו את הנעשה בתוך ביתו של חברו. וכמה צריך להרחיק? אומרת הגמרא כך:
6. תלמוד בבלי מסכת בבא בתרא דף כב עמוד ב
תנן: החלונות, בין מלמעלן בין מלמטן בין מכנגדן - ארבע אמות, ותני עלה: מלמעלן - כדי שלא יציץ ויראה, מלמטן - שלא יעמוד ויראה, ומכנגדן - שלא יאפיל... וכמה? אמר ייבא חמוה דאשיין בר נדבך משמיה דרב: כמלא רחב חלון.
האם זה מקרי שהאמורא שאומר את המימרא הזו הוא מחותן של אדם שקוראים לו נדבך? והאם תמיד אומרים בגמרא את שמות המחותנים של בעלי המימרות? - מסתבר שהסיבה שהגמרא כתבה את שמו של נדבך היא בגלל שהשם מזכיר את המימרא שאותו הוא אומר, שהרי הדיון שבו אנו עוסקים הוא כמה נדבכים של אבנים צריך להרחיק.
המהרי"ץ חיות אכן כותב שמדובר בתופעה שנמצאת בהרבה מקומות בש"ס:
7. מבוא התלמוד (הרב צבי הירש חיות, המאה ה-19, פולין) פרק יז
עוד מצאתי דבר חדש, דהרבה חכמים אשר לא בא זכרם רק לפעמים מועטים בשני התלמודים בהלכה אחת או באגדה אחת נקראו בכל עת רק על שם ההלכה, כמו ר' יצחק מגדלאה נקרא לדעתי על שם ההלכה שאמר "והיא שעשויין כמגדלין" (בבא מציעא כה, א). וכן מצינו חכם אחד אשר שמו ר' זוהמאי מפני שאמר הדין "כשם שמזוהם פסול לעבודה כך מזוהם פסול לברכה" (ברכות נג, ב) ונקרא חכם אחד בשם בן רחומי (נזיר יג, א) מפני דשאל מן אביי הריני נזיר לכשיהיה לי בן, ועוד שאלה אחרת, או דלמא רחימנא לך כוותיך. וכן מצינו בירושלמי (תענית ב, ח) דהקשו "ואליהו מקריב באיסור הבמות!?" וא"ר שמלאי דבורא: "ובדבריך עשיתי" (מלכים א יח, לו), ראינו דנקרא דבורא על שם שדרש על קרא "ובדבריך עשיתי", ועוד הרבה. ודע כי הוא ענין חדש לא התעורר בו שום אדם, וה' היה בעזרי למצוא מציאה זאת.
ואולם, דברים אלו של המהרי"ץ חיות לא יכולים להוות הסבר לכל המקרים הללו, כי ר' יצחק מגדלאה, למשל, מופיע בעוד כמה הקשרים בש"ס. שאלה זו שואל הרב שמואל משה רובינשטיין, מדמויות המופת של יהדות ליטא שנרצח בשואה, בספרו 'תורת הקבלה' ולכן הוא משלים את היסוד של המהרי"ץ חיות:
8. תורת הקבלה (הרב שמואל משה רובינשטיין הי"ד, המאה ה-20, ליטא), בשולי הספר
למלאות הנייר אציג פה חקירה אחת מ"חקירותי בתלמוד ובמדרשים".
כבר העיר הגאון מהר"ץ חיות ב"מבוא התלמוד" שלו, דהרבה חכמים אשר לא בא זכרם רק לפעמים מועטים בשני התלמודים בהלכה אחת או באגדה אחת נקראו בכל עת על שם ההלכה...
הערתו נכונה, אבל עוד לא יצאנו מידי ספק בכל בהנחתו זו, דיצחק מגדלאה זה מצאנוהו גם במאמרים אחרים שאין להם שום יחס לשם,מגרלאה (יומא פא, ב. שבת קלט,א. נדה כז, ב. נדה לג, א) ולמה ביחוד נכנהו על שם המאמר דבבא מציעא ולא על אחד משאר מאמריו? נמצא גם ר׳ יודן או ר׳ יהודה מגדלאה (ירושלמי ברכות פ"ט. בראשית רבה פי"ג). גם לפי הנראה השם 'מגדלאה' עניינו בן העיר מגדלא...
ופתרון חזון זה שבגמרא לדעתנו הוא כי יש מהן ששמות האומרים הניא אותם לידי מאמרים כאלה שנישאים עליהם רעיונות מעניני שמותיהם, ושמא קגרים, וכמו השם 'שלמן' שענינו: עושה שלום, הביא אותו חכם לידי רעיון הפשרה והשלום, ומזה נתפתח אצלו דעות כאלה גם בהלכה. השטות 'חנן', 'יוחנן' הביא להחכמים האלו לחשוב על דבר החנות שבעולם והולידו המאמרים האלו, והמאמרים הם תולדות השמות. ויש מהן שמסדרי התלמוד כותבי הגמרא וגם כותבי הברייתות, מאהבם לכתוב דרך צחות ולשון נופל על לשון, שינו שמות האומרים או הוסיפו לו שם לויה על פי ענין המאמר. אבל לא נקראו בן בפי החכמים שבזמן האומרים, רק הם המצאת כותבי הגמרא והברייתות בכתיבתם, כמו השם "זוהמא" אולי היה שמו ״זומא״ וכזה, וכותב הברייתא שנה שמו זיהמא, ע״ש ענין המאמר.
כלומר ש'תורת הקבלה' אומר שיש כאן שני סוגים של תהליכים: יש אנשים שנקראו באופן כזה, ובעקבות שמם אמרו מימרה הקשורה לשמם (ואולי זהו ההסבר גם לר' אבא בר ממל, אשר יודע את משמעות שם אביו, ולכן יכול להעיד מהו הממל), ויש אנשים שחז"ל כינו אותם בעקבות המימרה שלהם.
אגב, תופעה זו לא קיימת רק בגמרא. ר' יוסף קאפח מעיר שהיא קיימת גם במורה נבוכים של הרמב"ם. הרמב"ם, בספרו 'מורה נבוכים' מסביר על המשמעות של מספר מלים בתנ"ך, ובפרק מג הוא דן במשמעות של המלה 'כנף'. וכך כותב הרמב"ם:
9. ספר מורה הנבוכים חלק ראשון פרק מג
כנף שם משותף, ורב שתופו מצד ההשאלה. הנחתו הראשונה לכנפי בעלי חיים הפורחים, כל צפור כל כנף, כל צפור כנף אשר תעוף בשמים. ואחרי כן הושאל לכנפות הבגדים וזויותיהם, על ארבע כנפות כסותך. ואח"כ הושאל לקצוות המיושב מן הארץ ופאותיה הרחוקות ממקומותינו, לאחוז בכנפי הארץ, מכנף הארץ זמירות. ואמר אבן גנאח שהוא יבא גם כן בענין ההסתר דומה לערבי, אשר יאמרו "כנפת אלשי" - עניינו: הסתרתיו. ואמר בפירוש "וְלֹא יִכָּנֵף עוֹד מוֹרֶיךָ" (ישעיהו ל, כ) - ולא יסתר ממך מוריך ולא יתעלם, וזה פירוש נאה. ומזה, לדעתי, "ולא יגלה כנף אביו", לא יגלה סתר אביו.
מעיר הרב קאפח שזהו המקום היחיד בכל הספר הזה שהרמב"ם מצטט את אבן גנאח, והדבר הזה מעניין ודאי למי שדובר ערבית ויודע שפירוש המלה 'גנאח' הוא כנף:
10. הערות הרב יוסף קאפח, מורה נבוכים שם:
ואמר אבן גנאח - ר' יונה או מרינוס, ספר השורשים שרש 'כנף'. ובשום מקום לא הזכיר רבנו את אבן גנאח כי אם כאן, בשיתופי כנף, כי תרגום כנף - גנאח, לומר שהנה עוד השאלה אם כי לא בעברית, שכנף שם אדם. וזה כעין מילי דבדיחותא בעקבות חז"ל שמזכירים מכל בעלי אותה השמועה מי ששמו דומה לשמועתו.
אגב, הרב קאפח ממשיך ומביא שם עוד דוגמאות בש"ס למשחקי מלים שחז"ל עושים משמותיהם של התנאים והאמוראים.
התופעה הזו של מדרש שמות אינה רק בגמרא וברמב"ם. מסתבר שמקורה עוד בתורה. וכנראה שהדברים שאמר בעל 'תורת הקבלה' על שני סוגים של תהליכים יכולים להסביר גם תופעה מוזרה במקרא. האם שמות מקומות נקראו בעקבות מעשים שהיו שם, או להיפך? ניתן, לכאורה, להוכיח לכאן ולכאן. בפרשתנו כתוב שאברהם חונה ליד בית אל:
11. בראשית פרק יב פסוק ח
וַיַּעְתֵּק מִשָּׁם הָהָרָה מִקֶּדֶם לְבֵית אֵ-ל וַיֵּט אָהֳלֹה בֵּית אֵ-ל מִיָּם וְהָעַי מִקֶּדֶם וַיִּבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ לַה' וַיִּקְרָא בְּשֵׁם ה':
אבל הרי ידוע שבזמנו של אברהם אין מקום שנקרא בית אל, כי המקום עדיין היה נקרא לוז, כפי שמופיע בסיפור בריחתו של יעקב:
12. בראשית פרק כח פסוקים יח - יט
וַיַּשְׁכֵּם יַעֲקֹב בַּבֹּקֶר וַיִּקַּח אֶת הָאֶבֶן אֲשֶׁר שָׂם מְרַאֲשֹׁתָיו וַיָּשֶׂם אֹתָהּ מַצֵּבָה וַיִּצֹק שֶׁמֶן עַל רֹאשָׁהּ: וַיִּקְרָא אֶת שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא בֵּית אֵ-ל וְאוּלָם לוּז שֵׁם הָעִיר לָרִאשֹׁנָה:
ואולם, למרות שיעקב קרא למקום בית א-ל, הוא שוב קורא למקום בשם זה. יש לציין שלפני שיעקב קורא למקום בית א-ל המקרא מציין שיעקב אמר לאנשי ביתו שהוא הולך לבית א-ל, אך בכל זאת הוא קורא את שם הישוב רק אח"כ:
13. בראשית פרק לה פסוקים ב - ז
וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל בֵּיתוֹ וְאֶל כָּל אֲשֶׁר עִמּוֹ הָסִרוּ אֶת אֱלֹהֵי הַנֵּכָר אֲשֶׁר בְּתֹכְכֶם וְהִטַּהֲרוּ וְהַחֲלִיפוּ שִׂמְלֹתֵיכֶם: וְנָקוּמָה וְנַעֲלֶה בֵּית אֵ-ל וְאֶעֱשֶׂה שָּׁם מִזְבֵּחַ לָאֵל הָעֹנֶה אֹתִי בְּיוֹם צָרָתִי וַיְהִי עִמָּדִי בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר הָלָכְתִּי: וַיִּתְּנוּ אֶל יַעֲקֹב אֵת כָּל אֱלֹהֵי הַנֵּכָר אֲשֶׁר בְּיָדָם וְאֶת הַנְּזָמִים אֲשֶׁר בְּאָזְנֵיהֶם וַיִּטְמֹן אֹתָם יַעֲקֹב תַּחַת הָאֵלָה אֲשֶׁר עִם שְׁכֶם: וַיִּסָּעוּ וַיְהִי חִתַּת אֱ-לֹקִים עַל הֶעָרִים אֲשֶׁר סְבִיבֹתֵיהֶם וְלֹא רָדְפוּ אַחֲרֵי בְּנֵי יַעֲקֹב: וַיָּבֹא יַעֲקֹב לוּזָה אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ כְּנַעַן הִוא בֵּית אֵ-ל הוּא וְכָל הָעָם אֲשֶׁר עִמּוֹ: וַיִּבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ וַיִּקְרָא לַמָּקוֹם אֵ-ל בֵּית אֵ-ל כִּי שָׁם נִגְלוּ אֵלָיו הָאֱ-לֹקִים בְּבָרְחוֹ מִפְּנֵי אָחִיו:
אבל מספר פסוקים אח"כ יעקב שוב קורא למקום הזה בשם בית א-ל:
14. בראשית פרק לה פסוקים יד - טו
וַיַּצֵּב יַעֲקֹב מַצֵּבָה בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר דִּבֶּר אִתּוֹ מַצֶּבֶת אָבֶן וַיַּסֵּךְ עָלֶיהָ נֶסֶךְ וַיִּצֹק עָלֶיהָ שָׁמֶן: וַיִּקְרָא יַעֲקֹב אֶת שֵׁם הַמָּקוֹם אֲשֶׁר דִּבֶּר אִתּוֹ שָׁם אֱ-לֹקִים בֵּית אֵ-ל:
אומרים בשם הגר"א שבפעם הראשונה הוא קרא למקום 'בית א-ל', ובפעם השניה 'א-ל בית א-ל' ובפעם השלישית 'א-לוקים בית א-ל', אבל לא כך משמע מן הפשט. התשובה היא, כנראה, שקריאת שם של מקום אינה בהכרח שינוי של השם. בפעם הראשונה הכתוב מדגיש שקריאת השם היתה אכן שינוי של השם, אבל בשאר הפעמים לא.
כך גם צריך לומר לגבי באר שבע: המקום נקרא באר שבע עוד כשהגר תעתה במדבר, אבל אח"כ אברהם קורא למקום באר שבע, והוא אף נותן לכך שני הסברים שונים: מצד אחד אלו הן שבע הכבשות שהוא הציב לבדנה, ומצד שני זו היא השבועה. מהי הסיבה האמיתית? ואם אברהם היה מניח ארבע כבשות האם המקום היה נקרא קרית ארבע? - התשובה היא שהמקום נקרא באר שבע גם לפני כן, וזאת הסיבה שאברהם הציב שם שבע כבשות: הוא דרש את השם הקיים, ולכן הוא הניח שבע כבשות, והוא אומר שהשם הזה רומז גם על השבועה שלהם:
15. בראשית פרק כא פסוקים יד - לא
וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר וַיִּקַּח לֶחֶם וְחֵמַת מַיִם וַיִּתֵּן אֶל הָגָר שָׂם עַל שִׁכְמָהּ וְאֶת הַיֶּלֶד וַיְשַׁלְּחֶהָ וַתֵּלֶךְ וַתֵּתַע בְּמִדְבַּר בְּאֵר שָׁבַע...
וַיְהִי בָּעֵת הַהִוא וַיֹּאמֶר אֲבִימֶלֶךְ וּפִיכֹל שַׂר צְבָאוֹ אֶל אַבְרָהָם לֵאמֹר אֱ-לֹקִים עִמְּךָ בְּכֹל אֲשֶׁר אַתָּה עֹשֶׂה: וְעַתָּה הִשָּׁבְעָה לִּי בֵאלֹהִים הֵנָּה אִם תִּשְׁקֹר לִי וּלְנִינִי וּלְנֶכְדִּי כַּחֶסֶד אֲשֶׁר עָשִׂיתִי עִמְּךָ תַּעֲשֶׂה עִמָּדִי וְעִם הָאָרֶץ אֲשֶׁר גַּרְתָּה בָּהּ: וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אָנֹכִי אִשָּׁבֵעַ: וְהוֹכִחַ אַבְרָהָם אֶת אֲבִימֶלֶךְ עַל אֹדוֹת בְּאֵר הַמַּיִם אֲשֶׁר גָּזְלוּ עַבְדֵי אֲבִימֶלֶךְ: וַיֹּאמֶר אֲבִימֶלֶךְ לֹא יָדַעְתִּי מִי עָשָׂה אֶת הַדָּבָר הַזֶּה וְגַם אַתָּה לֹא הִגַּדְתָּ לִּי וְגַם אָנֹכִי לֹא שָׁמַעְתִּי בִּלְתִּי הַיּוֹם: וַיִּקַּח אַבְרָהָם צֹאן וּבָקָר וַיִּתֵּן לַאֲבִימֶלֶךְ וַיִּכְרְתוּ שְׁנֵיהֶם בְּרִית: וַיַּצֵּב אַבְרָהָם אֶת שֶׁבַע כִּבְשֹׂת הַצֹּאן לְבַדְּהֶן: וַיֹּאמֶר אֲבִימֶלֶךְ אֶל אַבְרָהָם מָה הֵנָּה שֶׁבַע כְּבָשֹׂת הָאֵלֶּה אֲשֶׁר הִצַּבְתָּ לְבַדָּנָה: וַיֹּאמֶר כִּי אֶת שֶׁבַע כְּבָשֹׂת תִּקַּח מִיָּדִי בַּעֲבוּר תִּהְיֶה לִּי לְעֵדָה כִּי חָפַרְתִּי אֶת הַבְּאֵר הַזֹּאת: עַל כֵּן קָרָא לַמָּקוֹם הַהוּא בְּאֵר שָׁבַע כִּי שָׁם נִשְׁבְּעוּ שְׁנֵיהֶם:
אומר אברהם שאותו מקום, באר שבע, נקרא כך בגלל שתי סיבות: בגלל שבע הכבשים שהוצבו ביניהם ובגלל השבועה. הוא לא מתכוון לומר שזו הסיבה שבגללה המקום נקרא כך מלכתחילה, אלא דורש את השם בדרשה מאוחרת. כך עושה גם יצחק בנו:
16. בראשית פרק כו פסוקים כו - לג
וַאֲבִימֶלֶךְ הָלַךְ אֵלָיו מִגְּרָר וַאֲחֻזַּת מֵרֵעֵהוּ וּפִיכֹל שַׂר צְבָאוֹ: וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יִצְחָק מַדּוּעַ בָּאתֶם אֵלָי וְאַתֶּם שְׂנֵאתֶם אֹתִי וַתְּשַׁלְּחוּנִי מֵאִתְּכֶם: וַיֹּאמְרוּ רָאוֹ רָאִינוּ כִּי הָיָה ה' עִמָּךְ וַנֹּאמֶר תְּהִי נָא אָלָה בֵּינוֹתֵינוּ בֵּינֵינוּ וּבֵינֶךָ וְנִכְרְתָה בְרִית עִמָּךְ: אִם תַּעֲשֵׂה עִמָּנוּ רָעָה כַּאֲשֶׁר לֹא נְגַעֲנוּךָ וְכַאֲשֶׁר עָשִׂינוּ עִמְּךָ רַק טוֹב וַנְּשַׁלֵּחֲךָ בְּשָׁלוֹם אַתָּה עַתָּה בְּרוּךְ ה': וַיַּעַשׂ לָהֶם מִשְׁתֶּה וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׁתּוּ: וַיַּשְׁכִּימוּ בַבֹּקֶר וַיִּשָּׁבְעוּ אִישׁ לְאָחִיו וַיְשַׁלְּחֵם יִצְחָק וַיֵּלְכוּ מֵאִתּוֹ בְּשָׁלוֹם: וַיְהִי בַּיּוֹם הַהוּא וַיָּבֹאוּ עַבְדֵי יִצְחָק וַיַּגִּדוּ לוֹ עַל אֹדוֹת הַבְּאֵר אֲשֶׁר חָפָרוּ וַיֹּאמְרוּ לוֹ מָצָאנוּ מָיִם: וַיִּקְרָא אֹתָהּ שִׁבְעָה עַל כֵּן שֵׁם הָעִיר בְּאֵר שֶׁבַע עַד הַיּוֹם הַזֶּה:
העובדה שדורשים שמות אחרי שהם ניתנו מוכחת גם בדברי עשיו על יעקב. הסיבה האמיתית שיעקב נקרא בשם זה היא בגלל שהוא אחז בעקב עשיו:
17. בראשית פרק כה פסוקים כה - כו
וַיֵּצֵא הָרִאשׁוֹן אַדְמוֹנִי כֻּלּוֹ כְּאַדֶּרֶת שֵׂעָר וַיִּקְרְאוּ שְׁמוֹ עֵשָׂו: וְאַחֲרֵי כֵן יָצָא אָחִיו וְיָדוֹ אֹחֶזֶת בַּעֲקֵב עֵשָׂו וַיִּקְרָא שְׁמוֹ יַעֲקֹב וְיִצְחָק בֶּן שִׁשִּׁים שָׁנָה בְּלֶדֶת אֹתָם:
אבל לאחר שיצחק בירך את יעקב במקום את עשיו, דורש עשיו את שמו של יעקב באופן אחר, כפי שכתוב:
18. בראשית פרק כז פסוקים לה - לו
וַיֹּאמֶר בָּא אָחִיךָ בְּמִרְמָה וַיִּקַּח בִּרְכָתֶךָ: וַיֹּאמֶר הֲכִי קָרָא שְׁמוֹ יַעֲקֹב וַיַּעְקְבֵנִי זֶה פַעֲמַיִם אֶת בְּכֹרָתִי לָקָח וְהִנֵּה עַתָּה לָקַח בִּרְכָתִי וַיֹּאמַר הֲלֹא אָצַלְתָּ לִּי בְּרָכָה:
אם אנחנו מבינים את העקרון הזה של דרשת שמות מאוחרת, ניתן גם להבין דברים תמוהים נוספים, כגון העובדה שהמרגלים הגיעו לנחל אשכול ולקחו משם ענבים ולכן קראו למקום נחל אשכול. דוגמא נוספת היא המקום סוכות, שלכאורה נקרא כך רק בגלל האוהלים שיעקב עשה למקנה שלו. פרשנים רבים שואלים למה קורא יעקב למקום על שם הדיר שהוא עושה לבעלי החיים שלו, אבל אם אנחנו מבינים שהמקום נקרא סוכות גם לפני כן, התמיהה נופלת מאליה:
19. בראשית פרק לג פסוק יז
וְיַעֲקֹב נָסַע סֻכֹּתָה וַיִּבֶן לוֹ בָּיִת וּלְמִקְנֵהוּ עָשָׂה סֻכֹּת עַל כֵּן קָרָא שֵׁם הַמָּקוֹם סֻכּוֹת:
שמעתי מפי ר' יואל אליצור שאולי גם שמות של אנשים מלכתחילה נעשו כך: קשה להניח שכאשר לאה חשבה על שם מתאים לילדה הששי, התהליך היה שהיא קודם חשבה על הסיבה ורק אח"כ על השם:
20. בראשית פרק ל פסוק כ
וַתֹּאמֶר לֵאָה זְבָדַנִי אֱ-לֹקִים אֹתִי זֵבֶד טוֹב הַפַּעַם יִזְבְּלֵנִי אִישִׁי כִּי יָלַדְתִּי לוֹ שִׁשָּׁה בָנִים וַתִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ זְבֻלוּן:
הביטוי 'זבדני א-לוקים זבד טוב' הוא יחידאי בתנ"ך, כמובן, וקשה להאמין שזו הסיבה שהיא החליטה לקרוא לו זבולון. כך הוא גם לגבי נפתלי ואפילו לגבי שמואל (שלפי המשמעות היה נכון יותר לקרוא לו שאול). צריך לומר שבכל המקרים האלה הרעיון של השם היה קיים לפני כן, אבל בוורט שנאמר בברית המילה עשו מדרש שמות להסביר את השם בצורה כזו. כך עושה גם יעקב כשהוא מגיע לגִלְעָד, והוא דורש את שם המקום בניקוד אחר 'גַלְעֵד', והוא אף דורש את שמה של המצפה באופן דומה:
21. בראשית פרק לא פסוקים מה - מט
וַיִּקַּח יַעֲקֹב אָבֶן וַיְרִימֶהָ מַצֵּבָה: וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב לְאֶחָיו לִקְטוּ אֲבָנִים וַיִּקְחוּ אֲבָנִים וַיַּעֲשׂוּ גָל וַיֹּאכְלוּ שָׁם עַל הַגָּל: וַיִּקְרָא לוֹ לָבָן יְגַר שָׂהֲדוּתָא וְיַעֲקֹב קָרָא לוֹ גַּלְעֵד: וַיֹּאמֶר לָבָן הַגַּל הַזֶּה עֵד בֵּינִי וּבֵינְךָ הַיּוֹם עַל כֵּן קָרָא שְׁמוֹ גַּלְעֵד: וְהַמִּצְפָּה אֲשֶׁר אָמַר יִצֶף ה' בֵּינִי וּבֵינֶךָ כִּי נִסָּתֵר אִישׁ מֵרֵעֵהוּ:
מדרש שמות נסתר יותר נמצא גם בשם בנו השלישי של יהודה:
22. בראשית פרק לח, פסוקים א - ה
וַיְהִי בָּעֵת הַהִוא וַיֵּרֶד יְהוּדָה מֵאֵת אֶחָיו וַיֵּט עַד אִישׁ עֲדֻלָּמִי וּשְׁמוֹ חִירָה: וַיַּרְא שָׁם יְהוּדָה בַּת אִישׁ כְּנַעֲנִי וּשְׁמוֹ שׁוּעַ וַיִּקָּחֶהָ וַיָּבֹא אֵלֶיהָ: וַתַּהַר וַתֵּלֶד בֵּן וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ עֵר: וַתַּהַר עוֹד וַתֵּלֶד בֵּן וַתִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ אוֹנָן: וַתֹּסֶף עוֹד וַתֵּלֶד בֵּן וַתִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ שֵׁלָה וְהָיָה בִכְזִיב בְּלִדְתָּהּ אֹתוֹ:
מה הקשר בין העובדה שהוא היה בכזיב לבין שמו של הילד, שלה? - התשובה היא שהשורש כז"ב והשורש של"ה הם בעלי משמעות דומה, כפי שמוכח מסיפורו של אלישע:
23. מלכים ב פרק ד פסוקים ח - כח
וַיְהִי הַיּוֹם וַיַּעֲבֹר אֱלִישָׁע אֶל שׁוּנֵם וְשָׁם אִשָּׁה גְדוֹלָה וַתַּחֲזֶק בּוֹ לֶאֱכָל לָחֶם וַיְהִי מִדֵּי עָבְרוֹ יָסֻר שָׁמָּה לֶאֱכָל לָחֶם: וַתֹּאמֶר אֶל אִישָׁהּ הִנֵּה נָא יָדַעְתִּי כִּי אִישׁ אֱ-לֹקִים קָדוֹשׁ הוּא עֹבֵר עָלֵינוּ תָּמִיד: נַעֲשֶׂה נָּא עֲלִיַּת קִיר קְטַנָּה וְנָשִׂים לוֹ שָׁם מִטָּה וְשֻׁלְחָן וְכִסֵּא וּמְנוֹרָה וְהָיָה בְּבֹאוֹ אֵלֵינוּ יָסוּר שָׁמָּה: וַיְהִי הַיּוֹם וַיָּבֹא שָׁמָּה וַיָּסַר אֶל הָעֲלִיָּה וַיִּשְׁכַּב שָׁמָּה: וַיֹּאמֶר אֶל גֵּחֲזִי נַעֲרוֹ קְרָא לַשּׁוּנַמִּית הַזֹּאת וַיִּקְרָא לָהּ וַתַּעֲמֹד לְפָנָיו: וַיֹּאמֶר לוֹ אֱמָר נָא אֵלֶיהָ הִנֵּה חָרַדְתְּ אֵלֵינוּ אֶת כָּל הַחֲרָדָה הַזֹּאת מֶה לַעֲשׂוֹת לָךְ הֲיֵשׁ לְדַבֶּר לָךְ אֶל הַמֶּלֶךְ אוֹ אֶל שַׂר הַצָּבָא וַתֹּאמֶר בְּתוֹךְ עַמִּי אָנֹכִי יֹשָׁבֶת: וַיֹּאמֶר וּמֶה לַעֲשׂוֹת לָהּ וַיֹּאמֶר גֵּיחֲזִי אֲבָל בֵּן אֵין לָהּ וְאִישָׁהּ זָקֵן: וַיֹּאמֶר קְרָא לָהּ וַיִּקְרָא לָהּ וַתַּעֲמֹד בַּפָּתַח: וַיֹּאמֶר לַמּוֹעֵד הַזֶּה כָּעֵת חַיָּה אַתְּ חֹבֶקֶת בֵּן וַתֹּאמֶר אַל אֲדֹנִי אִישׁ הָאֱ-לֹקִים אַל תְּכַזֵּב בְּשִׁפְחָתֶךָ...
וַתֹּאמֶר הֲשָׁאַלְתִּי בֵן מֵאֵת אֲדֹנִי הֲלֹא אָמַרְתִּי לֹא תַשְׁלֶה אֹתִי:
