סקר
איך אתה לומד דף יומי?






 

הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
 

"לימא פליגא ד..."; "נפלוג וניתני בדידה"; "הכי השתא"; "מאי איכא בין האי לישנא להאי לישנא"

[לשונות הש"ס]

כתובות לא ע"א-ע"ב


גופא, אמר רבי אבין: הזורק חץ מתחלת ארבע לסוף ארבע וקרע שיראין בהליכתו - פטור, שעקירה צורך הנחה היא.
מתיב רב ביבי בר אביי: הגונב כיס בשבת - חייב, שכבר נתחייב בגניבה קודם שיבא לידי איסור סקילה;
היה מגרר ויוצא מגרר ויוצא - פטור,
שהרי איסור שבת וגניבה באין כאחד;
ואמאי?
הכא נמי לימא הגבהה צורך הוצאה היא!
הכא במאי עסקינן - כגון שהגביהו על מנת להצניעו, ונמלך עליו והוציאו.
וכי האי גוונא מי חייב?
והאמר רב סימון אמר רבי אמי אמר רבי יוחנן:
המפנה חפצים מזוית לזוית, ונמלך עליהם והוציאן - פטור, שלא היתה עקירה משעה ראשונה לכך!
לא תימא ע"מ להצניעו אלא אימא ע"מ להוציאו,
הכא במאי עסקינן - כשעמד.
עמד למאי? אי לכתף, אורחיה הוא! \
אלא בעומד לפוש. אבל לכתף מאי?
תלמוד בבלי מסכת כתובות דף לא עמוד ב
פטור,
אדתני: היה מגרר ויוצא מגרר ויוצא - פטור,
נפלוג וניתני בדידה:
במה דברי' אמורים - בעומד לפוש, אבל לכתף - פטור!
אלא, הא מני?
בן עזאי היא, דאמר: מהלך כעומד דמי.
אבל זורק מאי? פטור,
ניפלוג [וניתני] בדידה:
במה דברים אמורים - במהלך, אבל זורק - פטור!
מגרר ויוצא איצטריכא ליה,
ס"ד אמינא אין דרך הוצאה בכך, קמ"ל.

מבנה הסוגיה [סוגיה חלקית]

1.

גופא,
אמר רב חסדא: מודה רבי נחוניא בן הקנה, בגונב חלבו של חבירו ואכלו - שהוא חייב,
שכבר נתחייב בגנבה קודם שיבא לידי איסור חלב.

מכיוון שקודם הוא עבר על איסור גניבה ורק אחר כך עבר על איסור אכילת חלב, ושני האיסורים לא התבצעו בו זמנית, ועל כן לא חל כאן הכלל של "קים ליה בדרבה מיניה" וחייב גם כרת על אכילת החלב וגם חייב בתשלומי גניבה.

הפרשנים דנים מדוע רב חסדא צריך להדגיש לפי רבי נחוניא בן הקנה.

2.
הגמרא מנסה לומר שחולק על דינו של רבי אבין.

לימא, פליגא דרבי אבין,

דאמר רבי אבין: הזורק חץ מתחילת ארבע לסוף ארבע וקרע שיראין בהליכתו - פטור,
שעקירה צורך הנחה היא,

הכא נמי הגבהה צורך אכילה היא!

כמו בדין של רבי אבין אפשר לומר שגם במקרה של רב חסדא הגבהת הגניבה היתה לצורך אכילה ונחשב כאילו פעולת הגניבה מתבצעת בהמשכיות עד שהוא אוכל, וממילא הגניבה והאכילה מתרחשים בו זמנית, וצריך להיפטר מתשלומי גניבה.

3.
הערה: בסופו של דיון נראה שההלכה - בפשטות - היא כרבי אבין.

נראה לומר ["חידוש"]: אולי הביטוי "פליגא דרבי אבין" מלמד שכך קובע "עורך הגמרא" שהלכה כרבי אבין. עניין זה מובא בהרחבה על ידי הרב קאפח בשיטת הרמב"ם שתמיד פוסק כאותה דעה בגמרא שמובאת אחרי הביטוי "ופליגא ד...". נכון שלא דומה לגמרי, כי הרב קאפח מדבר על ניסוח חיובי "ופליגא ד..." כשהגמרא לא מבטלת קביעה זו, ואילו בסוגייתנו מדובר בניסוח של שאלה : "לימא פליגא..." וכשהגמרא דוחה זאת.

4.
הגמרא דוחה את ה"סתירה":

הכי השתא,
התם אי אפשר להנחה בלא עקירה,
הכא אפשר לאכילה בלא הגבהה, דאי בעי גחין ואכיל;

כלומר, במקרה של החץ [במקרה של רבי אבין] העקירה הכרחית לצורך זריקת החץ אבל במקרה של הגונב חלב הוא יכול לאוכלו בלי הגבהה, ולכן אין ההגבהה צורך הכרחי לצורך האכילה, ולכן לא נחשב ששניהם באים כאחד.

4.1
הביטוי "הכי השתא" מלמד שההבחנה הינה נכונה ומוסכמת למסקנה ולא נועדה רק לדחיית השאלה/קושיה.

חידושי הריטב"א מסכת כתובות דף כז עמוד א [לא בסוגייתנו]:

הכי השתא התם ודאי איכא טומאה בחד מינייהו הכא מי יימר דאיטמו.
והאי לישנא מוכח דבקושטא אמרינן הכי ולא בדרך דחיה,

5.
הגמרא מיישבת בין שני המקרים באופן אחר:

אי נמי,
התם אי בעי לאהדורה לא מצי מהדר לה,
הכא מצי מהדר לה.

במקרה של רב חסדא ניתן לההזיר את החלב הגנוב לפני האכילה! ואילו במקרה של רבי אבין מרגע שהחץ נזרק אי אפשר להחזירו.

6.
הגמרא מסבירה מה הנפקא מינה בין שני ההסברים:

מאי איכא בין האי לישנא להאי לישנא?

איכא בינייהו: המעביר סכין ברה"ר וקרע שיראין בהליכתו,
להך לישנא דאמרת אי אפשר להנחה בלא עקירה, הכא נמי אי אפשר להנחה בלא עקירה;

להך לישנא דאמרת לא מצי מהדר לה, הכא מצי מהדר לה.

בדרך כלל כשהגמרא שואלת "מאי בינייהו" היא עונה "איכא בינייהו...", ואילו כאן השאלה מנוסחת באופן שונה: "מאי איכא בין האי לישנא להאי לישנא?"

וכאן באמת היה מתאים לשאול "מאי בינייהו" - מה ההבדל בין שני ההסברים ביישוב שני הדינים - של רב חסדא ושל רבי אבין.

6.1
של"ה - כללי התלמוד (ט) כלל אלף:

קצא. מאי בינייהו. היא שאלה על מחלוקת אמוראים בטעם הדין,
ושואל מהו הדין שיש ביניהם עד שבאו למחלוקת בטעם דדינא.
והיא שאלת מה נפשך, אם אין להם מחלוקות בדין, למה באו למחלוקת בטעם, שיהיה טעם זה או טעם זה. ואם יש להם מחלוקת בדין, מהו הדין שיש ביניהם עד שבאו למחלוקת בטעם.

אם נאמר שדבריו אמורים דווקא לגבי מחלוקת ביו שני אמוראים [שאז מתאים הניסוח "מאי בינייהו"] יתכן שבסוגייתנו שמדובר ב"סתמא דגמרא" שהיא זו שאומרת את שני התירוצים, לכן אולי שינתה הגמרא, ובמקום הניסוח "מאי בינייהו" היא שאלה "מאי איכא בין האי לישנא להאי לישנא?"

6.2
ואולי יש לומר שבגלל שבהמשך הסוגיה יש דינים שתלויים בהבדל בין שני התירוצים הנ"ל לכן הגמרא השתמשה בביטוי המיוחד של "האי לישנא"!

7.
דינו של רבי אבין:

גופא, אמר רבי אבין: הזורק חץ מתחלת ארבע לסוף ארבע וקרע שיראין בהליכתו - פטור, שעקירה צורך הנחה היא.

מכיוון שעקירה צורך הנחה, לכן בכל זמן שהחץ נמצא באויר נחשב כ"הוצאה מרשות לרשות" וחייב על כך מיתה בשבת, ולכן - מדין "קים ליה בדרבה מיניה" - הוא פטור על נזק ממוני שנגרם על ידי החץ באויר.

8.
קושיה:

מתיב רב ביבי בר אביי: הגונב כיס בשבת - חייב, שכבר נתחייב בגניבה קודם שיבא לידי איסור סקילה;
היה מגרר ויוצא מגרר ויוצא - פטור,
שהרי איסור שבת וגניבה באין כאחד;
ואמאי?
הכא נמי לימא הגבהה צורך הוצאה היא!

במקרה דומה ["גונב כיס בשבת" במקום "הזורק חץ..."] אומרת הברייתא שחייב על הגניבה - ממון, למרות שחייב מיתה על ההוצאה מרשות לרשות. וזה מפני שעונש הסקילה חל עליו רק בעת ההנחה ברשות הרבים, ואילו על הגניבה הוא חייב מיד כשהוצא מרשות היחיד!

והרי גם כאן צריך לומר, שההוצאה נחשבת מתחילת הגבהת הגניבה ועד סיום ההוצאה לרשות הרבים, והיה צריך להיות פטור מתשלום על עבירת הממון מדין "קים ליה בדרבה מיניה" כי שני הדברים - עונש המוות ועבירת הגניבה בוצעו בו זמנית.

9.
הגמרא מיישבת:

הכא במאי עסקינן - כגון שהגביהו על מנת להצניעו, ונמלך עליו והוציאו.

מדובר שבעת ההגבהה הוא לא התכוון להוציא את הגניבה לרשות הרבים ממילא עדיין לא מתחייב על ההוצאה בשבת. ורק אחר כך חזר בו והתכוון להוציאו.

10.
קושיה ותירוץ:

וכי האי גוונא מי חייב?
והאמר רב סימון אמר רבי אמי אמר רבי יוחנן:
המפנה חפצים מזוית לזוית, ונמלך עליהם והוציאן - פטור, שלא היתה עקירה משעה ראשונה לכך!

הגמרא מקשה מרבי יוחנן שבמקרה כזה העקירה הראשונה כלל לא מצטרפת להנחה האחרונה - מפני שלא חשב על כך מלכתחילה - ובכלל לא יתחייב באיסור "הוצאה מרשות לרשות".


הגמרא מיישבת את הקושיה מרבי יוחנן ומסבירה את הברייתא באופן אחר שלא יקשה על רבי אבין:

לא תימא ע"מ להצניעו אלא אימא ע"מ להוציאו,

הכא במאי עסקינן - כשעמד.
עמד למאי? אי לכתף, אורחיה הוא!
אלא בעומד לפוש. אבל לכתף מאי?

תלמוד בבלי מסכת כתובות דף לא עמוד ב

פטור,

11.
קושיה פנימית:

אדתני: היה מגרר ויוצא מגרר ויוצא - פטור,

נפלוג וניתני בדידה:
במה דברי' אמורים - בעומד לפוש, אבל לכתף - פטור!

כוונת הביטוי "נפלוג ונתני בדידה" היא שעדיף לחלק בין שתי אוקימתות "הפוכות" מאשר לחלק בין שתי אוקימתות שונות לגמרי! [כלומר, עדיף להתייחס לאוקימתא מפורשת ולציין מה הדין במקרה "הפוך" מאשר לערוך השוואה לאוקימתא אחרת לגמרי - "מענין לענין"]

11.1
הליכות עולם שער שני פרק א :

כז. כל היכא דאיכא ליפלוג וליתני בדידה הכי פירושו הא דמהדר תנא למצוא חלוקה בדבר ולא אשכח אלא בדרך אחרת ליפלוג וליתני בדידה כלומר לפי דרכו זה הוה מצי לעשות חלוקה ואמאי שבקיה לאורחיה לדלג מענין לענין, ועוד אוסיף לקח טוב בזה בעז"ה:

הוא מסביר שכוונת הביטוי היא, שיש להעדיף ולחלק בין שני מקרים בלי "לדלג מענין לענין".

11.2
של"ה - כללי התלמוד (יג) כלל לשונות סוגיות :

שלד. ליפלוג וליתני בדידה. פירוש הא דמהדר תנא למצוא חלוקה בדבר, ולא אשכח אלא בדרך אחרת, ליפלוג וליתני בדידה, כלומר לפי דרכו זה הוה מצי לעשות חלוקה, ואמאי שבקיה לאורחיה לדלג מענין לענין. בפרק איזהו נשך (בבא מציעא ע ב) לדברי התוספות ז"ל (ד"ה אין מקבלין), אפילו אי הוה פליג ותני בדידה, לא אשמעינן שום חידוש, אלא הכי קאמר, כיון דמאי דתנא השתא לא שמעינן שום חידוש, הוי ליה למיפלג וליתני בדידה.

הוא מוסיף, שקושיה בסגנון זה היא רק כשבהבחנה הנוכחית במשנה בין הרישא לסיפא אין חידוש מיוחד וגדול מההבחנה של "בדידה".

11.3
יד מלאכי כללי התלמוד כלל תב:

לפלוג וליתני בדידה, לא שייך בכל דוכתא למימר הכי אלא ברישא דהכי אמרינן בכל דוכתא אדתנא סיפא וכו' ליפלוג בהך גוונא גופא דנקט ברישא ואמאי פליג בסיפא בגוונא אחרינא אבל בסיפא לא שייך כלל בשום דוכתא למיפרך ליפלוג וליתני וכו', שיטה מקובצת על ב"ק דף קל"א ע"ב בשם שיטה:

ה"יד מלאכי" מוסיף, שמשתמשים בביטוי זה רק כשהשאלה היא מהרישא לסיפא.

12.
המשך הגמרא:

אלא, הא מני?

בן עזאי היא, דאמר: מהלך כעומד דמי.

אבל זורק מאי? פטור,

ניפלוג [וניתני] בדידה:

הסבר הביטוי "ניפלוג בדידה" כלעיל.

במה דברים אמורים - במהלך, אבל זורק - פטור!
מגרר ויוצא איצטריכא ליה,
ס"ד אמינא אין דרך הוצאה בכך, קמ"ל.

ובמאי? אי ברברבי, אורחיה הוא!
אי בזוטרי, לאו אורחיה הוא!
אלא במיצעי.

13.
רמב"ם הלכות גניבה פרק ג הלכה ב:

כיצד, זרק חץ בשבת מתחלת ארבע לסוף ארבע וקרע בגד חבירו בהליכתו, או שהדליק גדיש חבירו בשבת, או שגנב כיס בשבת והיה מגררו עד שהוציאו מרשות הבעלים שהיא רשות היחיד לרשות הרבים ואבדו שם,

הרי זה פטור מן התשלומין שאיסור שבת ואיסור גניבה והזק באין כאחת.

אבל אם גנב כיס בשבת והגביהו שם ברשות היחיד
ואחר כך הוציאו לרשות הרבים והשליכו לנהר חייב לשלם תשלומי כפל שהרי נתחייב באיסור גניבה קודם שיתחייב באיסור סקילה
וכן כל כיוצא בזה. וכן אם קצץ אילן חבירו ביום טוב והתרו בו, או שהדליק את הגדיש ביום הכפורים והתרו בו, או גנב וטבח ביום הכפורים והתרו בו, פטור מן התשלומין, אבל אם לא התרו בו חייב בתשלומין ומשלם תשלומי ארבעה וחמשה.

14.
מגיד משנה הלכות גניבה פרק ג הלכה ב:

[ב] כיצד זרק חץ בשבת וכו'. דין זריקת החץ שם בכתובות (דף ל"א)

ופסק רבינו כר"י דאמר כרבי אבין דאמר הכי
ושאר החילוקים מבוארים שם

הוא מסביר שהרמב"ם פוסק כרבי אבין - שעקירה צורך הנחה, ולכן בכל זמן שהחץ נמצא באויר נחשב כ"הוצאה מרשות לרשות" וחייב מיתה בשבת, ולכן - מדין "קים ליה בדרבה מיניה" - הוא פטור על נזק ממוני שנגרם על ידי החץ באויר.

הוא טוען שרבי יוחנן הוא זה שפסק כרבי אבין, וזה כלל לא ברור!

תגובות

הוספת תגובה

(לא יפורסם באתר)
* (לצורך זיהוי אנושי)
תכנות: entry
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר