רבי אליעזר ורבי עקיבא
סנהדרין סח ע"א
"אמר להם: למה באתם? - אמרו לו: ללמוד תורה באנו. אמר להם: ועד עכשיו למה לא באתם? אמרו לו: לא היה לנו פנאי. אמר להן: תמיה אני אם ימותו מיתת עצמן. אמר לו רבי עקיבא: שלי מהו? אמר לו: שלך קשה משלהן".
רבי אליעזר בעל חרון אף היה ומעניש. וכך נהג כלפי רבי עקיבא גם במסכת פסחים דף סט ע"א: "תניא, אמר לו רבי אליעזר: עקיבא, בשחיטה השבתני - בשחיטה תהא מיתתו".
וכך נהג גם במסכת בבא מציעא דף נט ע"ב: "אמרה ליה: קום, קטלית לאחי. אדהכי נפק שיפורא מבית רבן גמליאל דשכיב".
וכן במסכת עירובין דף סג ע"א: "ותלמיד אחד היה לו לרבי אליעזר שהורה הלכה בפניו אמר רבי אליעזר לאימא שלום אשתו תמיה אני אם יוציא זה שנתו ולא הוציא שנתו".
ומשום כך דוקא כלפי עצמו אמר במסכת אבות פרק ב משנה י: רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר... וְאַל תְּהִי נוֹחַ לִכְעוֹס... וֶהֱוֵי מִתְחַמֵּם כְּנֶגֶד אוּרָן שֶׁל חֲכָמִים, וֶהֱוֵי זָהִיר בְּגַחַלְתָּן שֶׁלֹּא תִכָּוֶה, שֶׁנְּשִׁיכָתָן נְשִׁיכַת שׁוּעָל, וַעֲקִיצָתָן עֲקִיצַת עַקְרָב, וּלְחִישָׁתָן לְחִישַׁת שָׂרָף, וְכָל דִּבְרֵיהֶם כְּגַחֲלֵי אֵשׁ.
היפך מכך היתה מידתו של רבי עקיבא שענוותן היה, והבליג הן כלפי רבי אליעזר רבו והן כלפי שאר אדם, כמובא בקישור זה.
ובזה נחלקו בהגדה של פסח ובמכילתא דרבי שמעון בר יוחאי יד, לא:
רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, מִנַּיִן שֶׁכָּל מַכָּה וּמַכָּה שֶׁהֵבִיא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל הַמִּצְרִים בְּמִצְרַיִם הָיְתָה שֶׁל אַרְבַּע מַכּוֹת. שֶׁנֶּאֱמַר, יְשַׁלַּח בָּם חֲרוֹן אַפּוֹ עֶבְרָה, וָזַעַם, וְצָרָה, מִשְׁלַחַת מַלְאֲכֵי רָעִים. עֶבְרָה אַחַת, וָזַעַם שְׁתַּיִם, וְצָרָה שָׁלֹשׁ, מִשְׁלַחַת מַלְאֲכֵי רָעִים אַרְבַּע, אֱמוֹר מֵעַתָּה בְּמִצְרַיִם לָקוּ אַרְבָּעִים מַכּוֹת, וְעַל הַיָּם לָקוּ מָאתַיִם מַכּוֹת.
רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, מִנַּיִן שֶׁכָּל מַכָּה וּמַכָּה שֶׁהֵבִיא הַקָדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל הַמִּצְרִים בְּמִצְרַיִם הָיְתָה שֶׁל חָמֵשׁ מַכּוֹת. שֶׁנֶּאֱמַר, יְשַׁלַּח בָּם חֲרוֹן אַפּוֹ, עֶבְרָה, וָזַעַם, וְצָרָה, מִשְׁלַחַת מַלְאֲכֵי רָעִים. חֲרוֹן אַפּוֹ אַחַת, עֶבְרָה שְׁתַּיִם, וָזַעַם שָׁלֹשׁ, וְצָרָה אַרְבַּע, מִשְׁלַחַת מַלְאֲכֵי רָעִים חָמֵשׁ, אֱמוֹר מֵעַתָּה, בְּמִצְרַיִם לָקוּ חֲמִשִּׁים מַכּוֹת, וְעַל הַיָּם לָקוּ חֲמִשִּׁים וּמָאתַיִם מַכּוֹת.
לרבי עקיבא חרון אף נמנה כאחת מהמכות. ואילו לרבי אליעזר חרון אף מידה ראויה היא, הן לה' והן לחכמים הדבקים במידותיו, ואינה נמנית בכלל המכות.
וצריך ביאור:
הכיצד התגרה רבי עקיבא והעיז לשאול: "שלי מהו", עד שנענש קשות משל האחרים?
וכי לא הכיר בזעמו של רבו? והלא כבר בפגישתם הראשונה הענישו!
וכי לא הבין שבשעה כזו אל לו להבליט את עצמו, כדברי רבי אלעזר: (סנהדרין דף יד ע"א; ודף צב ע"א) "לעולם הוי קבל וקיים". וכך אמר רבי אלעזר גם בזוהר: (פרשת מצורע דף נד ע"א) "בשעתא דדינא תלייא בעלמא לא לבעי ליה לאיניש לאתחזאה בשוקא".
וכי לא קרא: (ישעיהו כו, כ) לֵךְ עַמִּי בֹּא בַחֲדָרֶיךָ וּסְגֹר דְּלָתְךָ בַּעֲדֶךָ, חֲבִי (מלשון מחבוא) כִמְעַט רֶגַע עַד יַעֲבָר זָעַם.
וכי האמין שמשום שהיה יחיד אשר פעם אחת שאל ולמד מרבו נטיעת קישואין, שמשום כך ימחול על שנשמע למנדיו?!
אלא שמידתו וכוונתו של רבי עקיבא מבוארת לקמן בדבריו לרבו, במסכת סנהדרין דף קא ע"א:
"אמר רבה בר בר חנה: כשחלה רבי אליעזר נכנסו תלמידיו לבקרו. אמר להן, חמה עזה יש בעולם. התחילו הן בוכין ורבי עקיבא משחק. אמרו לו: למה אתה משחק? אמר להן: וכי מפני מה אתם בוכים? אמרו לו: אפשר ספר תורה שרוי בצער, ולא נבכה? אמר להן: לכך אני משחק. כל זמן שאני רואה רבי, שאין יינו מחמיץ ואין פשתנו לוקה, ואין שמנו מבאיש, ואין דובשנו מדביש, אמרתי: שמא חס ושלום קיבל רבי עולמו. ועכשיו שאני רואה רבי בצער - אני שמח...
תנו רבנן: כשחלה רבי אליעזר נכנסו ארבעה זקנים לבקרו... נענה רבי עקיבא ואמר: חביבין יסורין! אמר להם: סמכוני ואשמעה דברי עקיבא תלמידי, שאמר חביבין יסורין".
רבי עקיבא כלל לא חשש שמא ייענש ביסורין, אלא שש וחפץ בהם!
ועל כך חזר גם בשעת מותו, במסכת ברכות דף סא ע"ב: "בשעה שהוציאו את רבי עקיבא להריגה זמן קריאת שמע היה, והיו סורקים את בשרו במסרקות של ברזל, והיה מקבל עליו עול מלכות שמים. אמרו לו תלמידיו: רבינו, עד כאן? אמר להם: כל ימי הייתי מצטער על פסוק זה בכל נפשך - אפילו נוטל את נשמתך, אמרתי: מתי יבא לידי ואקיימנו, ועכשיו שבא לידי לא אקיימנו?!".
