הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
"מתניתין אטעיתיה"
[תנאים ואמוראים; כללי פסיקה; מונחי מפתח]
כתובות צ ע"א
מתני'. קטן שהשיאו אביו - כתובתה קיימת, שע"מ כן קיימה,
גר שנתגיירה אשתו עמו - כתובתה קיימת, שעל מנת כן קיימה.
גמ'. אמר רב הונא: לא שנו אלא מנה מאתים, אבל תוספת אין לה,
ורב יהודה אמר: אפי' תוספת יש לה.
מיתיבי: חידשו - נוטלת מה שחידשו; חידשו אין, לא חידשו לא!
אימא: אף מה שחידשו.
והא לא תני הכי: חידשו - נוטלת מה שחידשו, לא חידשו - בתולה גובה מאתים ואלמנה מנה,
תיובתא דרב יהודה!
רב יהודה מתניתין אטעיתיה, הוא סבר: כתובתה קיימת אכולה מילתא קאי,
ולא היא, אעיקר כתובה קאי. הדרן עלך הכותב לאשתו.
מבנה הסוגיה:
1.
דין המשנה:
מתני'. קטן שהשיאו אביו - כתובתה קיימת, שע"מ כן קיימה,
גר שנתגיירה אשתו עמו - כתובתה קיימת, שעל מנת כן קיימה.
2.
מחלוקת אמוראים אם במשנה מדובר גם על "תוספת כתובה" או רק על "עיקר כתובה":
גמ'. אמר רב הונא: לא שנו אלא מנה מאתים, אבל תוספת אין לה,
ורב יהודה אמר: אפי' תוספת יש לה.
3.
הגמרא מקשה על רב יהודה מתוך דיוק בברייתא:
מיתיבי: חידשו - נוטלת מה שחידשו;
הדיוק:
חידשו אין, לא חידשו לא!
3.1
הברייתא "חסרה" וקטועה. חסר בה המקרה עצמו. בדרך כלל ברייתא כזאת היתה ידועה כי היתה מוסבת על המשנה ולא עמדה בפני עצמה, כלומר חכמים למדו את הברייתא יחד עם המשנה.
4.
אימא: אף מה שחידשו.
רב יהודה מיישב את הקושיה על ידי כך שהוא לא מקבל את הדיוק של המקשן בברייתא. רב יהודה מפרש שאין לדייק, וכוונת הברייתא היא "אף מה שחידשו", כלומר שמקבלת גם את תוספת הכתובה שהיתה כתובה בכתובה הראשונה, וזה מה שהברייתא באה "להוסיף" על דברי משנתנו.
5.
דוחה הגמרא את הסברו של רב יהודה ומביאה את המשך דברי הברייתא:
והא לא תני הכי: חידשו - נוטלת מה שחידשו, לא חידשו - בתולה גובה מאתים ואלמנה מנה,
המשפט האחרון בברייתא אומר במפורש שלא כרב יהודה. בפשטות, הגמרא עכשיו מצטטת גם את החלק השני של הברייתא שהובאה לעיל בסעיף 3.
וקצת קשה: מדוע הגמרא לעיל - בסעיף 3 - לא ציטטה את כל הברייתא ואז היתה מקשה על רב יהודה באופן ישיר ולא מתוך דיוק.
5.1
ואולי כאן מדובר בברייתא אחרת/נוספת.
5.2
הביטוי "והא לא תני הכי" – 5 מופעיםבש"ס. בכמה מהם מדובר כשעניין זה בא אחרי "דיוק" ממקור אחר. וברובם [כנראה] מדובר על ברייתא בפני עצמה ולא בברייתא שכבר צוטטה בסוגיה, ומתאים לדברינו בסעיף 5.1
6.
מסקנה:
תיובתא דרב יהודה!
קשה על רב יהודה. וכנראה שדבריו נדחו.
7.
הגמרא מנסה להסביר בכל זאת את דעתו של רב יהודה [למרות ה"תיובתא"]:
רב יהודה מתניתין אטעיתיה, הוא סבר: כתובתה קיימת אכולה מילתא קאי,
הגמרא לא מתרצת את רב יהודה אלא רק מסבירה במה הוא "טעה"!!!
7.1
בכל הש"ס הגמרא לא מסבירה את ה"טעות" של החכם שהקשו עליו ונשאר ב"תיובתא".
הביטוי "מתניתא אטעיתיה", או "מתניתין אטעיתיה" - 5 מופעים בש"ס + פעם אחת על פסוק.
כמעט בכל הפעמים מובא ביטוי זה אחרי שהגמרא הקשתה על אמורא קושיה של "תיובתא".
7.2
ונראה להסביר, שהכוונה של הביטוי לומר, שאותו אמורא שהקשו עליו "תיובתא" טוען שהוא הסתמך על מקור אחר [משנה או ברייתא] שחולק על המקור [משנה או ברייתא] שממנו הקשו עליו.
כלומר, רב יהודה הבין את משנתנו שלא כמשתמע מהברייתא.
7.3
לפי זה נראה שרב יהודה יכול היה לומר שהמשנה והברייתא חלוקות. והיה מתאים לומר על מחלוקת רב יהודה ורב הונא "לימא כתנאי".
8.
והגמרא דוחה את ההסבר האפשרי הנ"ל:
ולא היא, אעיקר כתובה קאי. הדרן עלך הכותב לאשתו.
את הביטוי "ולא היא" כנראה כתב "עורך הגמרא" והוא טוען שאין ללמד את המשנה כפי דברי רב יהודה.
8.1
נראה לומר ש"עורך הגמרא" מלמדנו שהברייתא לעיל היא הפירוש המוסמך של משנתנו, ולכן לא מתקבל דינו של רב יהודה, ומתאים לדברינו לעיל בסעיף 3.1.
