סקר
כמה זמן אתה כבר גולש בפורטל הדף היומי






 

הרב דוד כוכב
חידושים וביאורים

מי שהיה נשוי שלוש נשים

כתובות צג ע"א

 
"מתני'. מי שהיה נשוי שלש נשים ומת, כתובתה של זו מנה ושל זו מאתים ושל זו שלש מאות... היו שם שלש מאות, של מנה - נוטלת חמשים, ושל מאתים - מנה, ושל שלש מאות - ששה של זהב. וכן ג' שהטילו לכיס, פיחתו או הותירו כך הן חולקין.
גמ'... תניא: זו משנת רבי נתן; רבי אומר: אין אני רואה דבריו של רבי נתן באלו, אלא חולקות בשוה".


ישנן מספר צורות חלוקה שיש בהם סברה והגיון. ויש מחלוקות תנאים וראשונים מהי החלוקה הנכונה.
בעזרת מערכת כלים שלובים של צינורות שפתחם למטה והם מתמלאים ממקור אחד ניתן לתאר ולהמחיש את החלוקות השונות, ואף לחלק כך בפועל אם הממון המחולק הוא נוזלי כגון יין או דלק.

1) חלוקה יחסית
העיזבון מחולק לפי יחס גודל החובות. זו שיטת רבינו חננאל אליבא דרבי.
תיאור:
רוחב
הצינורות תלוי בגודל החוב. כל מידת משקה שנוספת לתחולת הצינורות מתחלקת על פי גודלם היחסי.
סברה:
לכל בעל חוב יש כפי מידת חובו זכות גביה בעיזבון שהיא "בעלות" לאותו הצורך, בדומה לקניית "דקל לפירותיו". הסברה ברורה במיוחד כאשר החוב נוצר בעקבות ממון שהשקיע בעל החוב. לדעה זו, דין שותפות שונה מדין שנים אוחזין, היות שכל שותף מודה שלשותפיו יש בעלות בנכסים כפי תביעתו, ואילו בשנים אוחזין כל תובע טוען שהשני משקר.

2) חלוקה בשוה
כל נושה חולק בשוה עד שהוא מקבל את כל חובו. כך פסקו הרמב"ם והשו"ע אליבא דרבי.
תיאור:
גובה
הצינורות תלוי בגודל החוב, כל מידת משקה שנוספת לצינורות מתחלקת בשוה, עד שהצינור מתמלא. נחוץ גם קנה דק שעוביו זניח שיזדקר מגג כל צינור כדי לאפשר לאויר להכנס מבלי שהמשקה יִשָּׁפֵךְ.
סברה:
על כל מטבע שמתחלק יש לכל הנושים תביעה שוה של "חציה שלי" עד לקבלת כל החוב. וכלשון רש"י: "כל נכסיו אחראין לכתובתה, הלכך שלש המנים משועבדין לבעלת מנה כשאר חברותיה עד שתגבה כל כתובתה, לפיכך חולקות בשוה". לדעה זו, דין שותפות שונה מדין שנים אוחזין. כי בשנים אוחזין האומר כולה שלי טוען כבר בדינר הראשון שכולו שלו והאומר חציה שלי מודה לו בחציו. ואילו בפריעת חוב מודים הם זה לזה שלשניהם יש זכות גביה בדינרים הראשונים.

3) חלוקת הַחְסָרָה שָׁוָה
לאחר שכל הנושים מקבלים את מלוא חובם נוטלים מהם בשוה עד שנותר בידיהם סכום העיזבון.
תיאור:
גובה
הצינורות תלוי בגודל החוב, אך הצינורות תלויים מלמעלה למטה. כדי שהנוזל יוכל להכנס מלמטה, מחובר לכל צינור קנה דק שעוביו זניח, שיורד עד לגובה התחתית.
סברה:
כולם היו אמורים לקבל את מלוא חובם. וכל מטבע שנחסר – נחסר לכולם, לכולם היתה בו תביעה שוה.
יתר על כן, יש סברה שבתחילה תוחזר יתרת החוב לבעל החוב הגדול יותר. בשיעור החוב המשותף כולם שוים, ואילו כלפי היתרה, האחרים נחשבים לכאלו שאינם תובעים כלל, עד שתיפרע יתרת חובו. המחשה מוסרית: מי לא קיימינן נמי כגון שאחר שכולם הלווהו בשוה, ונצרך אחר כך הלוה להלוואה נוספת לפרנסת ילדיו. וטוען מלווה התוספת: דיי שאני מסתכן בהחזרת הלוואתי הנוספת, ודיי שאני מאבד אגר נטר = שכר עיסקה ושיהוי המעות, לכל הפחות אפשרו לי לגבות תחילה הלוואה זו בטרם אשוב להיות כמותכם ולגבות איתכם בשוה.

4) חצי בחלוקה בשוה, וחצי בְּהַחְסָרָה שָׁוָה
החצי הראשון של כל כתובה מחולק בחלוקה בשוה, והחצי השני של כל כתובה מחולק בחלוקת הַחְסָרָה-שוה. כך פירש פרופ' אומן את שיטת רבי נתן מבלי להצטרך לאוקימתות שבגמרא.
תיאור:
גובה הצינורות תלוי בגודל הכתובה. חצי כל צינור מתחיל בגובה התחתית, והחצי השני תלוי כלפי מטה מהגובה המירבי. שני החצאים מחוברים בקנה שעוביו זניח.
סברה:
א. נגד חלוקת הַחְסָרָה-שוה קיימת טענה חמורה של בעל החוב הקטן: הכיצד לא קיבלתי דבר כאשר אחרים כבר קיבלו. משום כך עד חצי החוב מחולק העיזבון על פי סברת חלוקה בשוה, ורק החצי השני על פי סברת חלוקת הַחְסָרָה-שוה.
ב. כבכל התורה, אזלינן בתר רובא. עד לקבלת רוב הכתובה כאילו לא נתקבלה, והדינרים מחולקים בשוה. אחר קבלת רוב הכתובה כאילו נתקבלה כולה, וְהֶחָסֵר מתחסר בשוה. כך פירש פרופ' אומן בהמעיין ע' 58.
ג. לכשנבחן כל זוג בנפרד, נשוה את התביעות מול מה שקיבלו יחד, נגלה שמתקיימת החלוקה על דרך שנים אוחזין. כך פירש פרופ' אומן בהמעיין שם ע' 51. הסברה בחלוקה על דרך שנים אוחזין תתבאר לקמן.
ד. חלוקה זו עשויה להיות פשרה שלא תעדיף מדי לא בעל חוב קטן ולא גדול, עבור דורות ומקומות שאינם בקיאים בחישוב חלוקה יחסית בסכומים שאינם עגולים.

5) שיטת השיעבודים
קודם מחלקים בחלוקה בשוה את החלק שיש בו מספר התביעות הקטן ביותר, ולאחר מכן חלק שיש בו יותר תובעים. פירוש "אין תביעה" – שאילו היה מקבל את כל חובו לא היה תובע את השאר. הרי"ף והראב"ד הוכיחו שכך הבנת הגמרא בדעת רבי נתן.
תיאור:
תחתית כל צינור נמצאת בַּגּוֹבָהּ שתכולת שאר הצינורות עד לאותו גובה היא ההפרש בין העיזבון לבין תביעת בעליו. וכדי שהנוזל יוכל להכנס מלמטה, מחובר לכל צינור קנה דק שעוביו זניח, שיורד עד לארץ.
סברה:
כמו במשנה הראשונה של בבא מציעא בדין: זֶה אוֹמֵר כֻּלָּהּ שֶׁלִּי וְזֶה אוֹמֵר חֶצְיָהּ שֶׁלִּי. שם פירש רש"י: "מודה הוא שהחצי של חבירו, ואין דנין אלא על חציה". וגם חלוקת שעבוד היא כחלוקת בעלות, כי גם שעבוד הוא סוג של בעלות – בעלות לצורך גבייה. לדעה זו בוחנים תחילה את כל תביעות הנושים. ומי שאין לו תביעה על חלק מהעיזבון הריהו מודה שאינו זכאי לחלוק בו.
יש סיוע להבנה זו בדעת רבי נתן. כי לפירוש פרופ' אומן קשה למה עיקר חידושו של רבי נתן חסר מהמשנה, שהיה לה להביא גם דוגמות של ד' וה' מנים להראות כיצד שב וחולק כל אחד גם בחלק השני של תביעתו. ולשיטת השעבודים ניחא, כי בכגון זה אין לאף בעל חוב תביעה יותר מבבבא של ג' מנים. והדין יהיה שרק לאחר שיחלקו על פי תביעותיהם שבתחילה, ישובו ויתבעו, ואז יחלקו מחדש כפי הסברה בראשונה. כך כתבו חלק מהראשונים.


דינים נוספים בהם מתקיימות חלוקות:
* חלוקת שנים אוחזין
במשנה שבתחילת מסכת בבא מציעא כולי עלמא לא פליגי שאין החלוקה בשוה: "זה אומר: כולה שלי, וזה אומר: חציה שלי... זה נוטל שלשה חלקים, וזה נוטל רביע". הביא הרי"ף שלפירושו הראשון של רב האי גאון זו גם החלוקה לרבי נתן. רבי נתן אמנם נקט בחלוקה דומה גם במסכת בבא קמא דף נג ע"א: "תניא: שור שדחף את חבירו לבור... רבי נתן אומר: בעל הבור משלם ג' חלקים ובעל השור רביע", וממשיכה שם הגמרא: "אמר רבא: רבי נתן דיינא הוא ונחית לעומקא דדינא".

* חלוקה יחסית
לשון רבינו חננאל שהובא בתוספות בסוגיה וברא"ש סימן ט: "אשכחן משנה שלימה בפרק שור שנגח ארבעה וחמשה (דף לו ע"א) שור שוה מאתים שנגח שור שוה מאתים ואין הנבילה יפה כלום זה נוטל מנה וזה נוטל מנה חזר ונגח שור שוה מאתים האחרון נוטל מנה ושלפניו זה נוטל חמשים וזה נוטל חמשים חזר ונגח שור שוה מאתים האחרון נוטל מנה ושלפניו חמשים זוז ושנים הראשונים דינר זהב ומוקי לה כרבי עקיבא דאמר שותפי נינהו וקי"ל כוותיה, וחלוקה זו כל אחד ואחד לפי מעותיו. לפיכך העמדנו דברי רבי לחלוק כל מנה ומנה לששה שתהא חלוקה זו לפי המעות כי היכי דלא תיקשי הלכתא אהלכתא. ותו גרסינן ביש נוחלין (דף קכד ע"א) תניא רבי אומר הבכור נוטל פי שנים בשבח ששבחו נכסים לאחר מיתת אביהם ירשו פשר חוב בכור נוטל פי שנים אלמא כל אחד נוטל לפי מעותיו".
החולקים יתרצו דשאני חלוקת בעלות כאשר כל שותף מחלק מחלקו, מה שאין כן בממון הנגבה מהחוץ וכולם תובעים אותו.
וכן בענין שבח ששבחו נכסים, השבח לא נתגדל אלא מתוך הנכסים עצמם. מה שאין כן ברווח וגבייה הבאים מהחוץ. ונראה שמכאן למד הרי"ף שדברי המשנה "וכן ג' שהטילו לכיס" איירו רק אבבא דסיפא.
אמנם יש מקום לומר שאילולא דברי שמואל בגמרא – וכגון במקום שהתנו שערך שותפותם היא כפי השקעותיהם, רווח הבא מהחוץ אינו כשבח, ודנים בו ככל הבבות שבמשנה; דמה לי אם תובעים מבעל חוב או אם הרוויחו מהחוץ, ובזה ובזה טענותיהם ברווח שוות.

תגובות

הוספת תגובה

(לא יפורסם באתר)
* (לצורך זיהוי אנושי)
תכנות: entry
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר