וְרוּת דָּבְקָה בָּהּ
שבת קיג ע"ב
"(רות ב, ח) וְכֹה תִדְבָּקִין עִם נַעֲרֹתָי, וכי דרכו של בעז לדבק עם הנשים? - אמר רבי אלעזר: כיון דחזא: (רות א, יד) וַתִּשַּׁק עָרְפָּה לַחֲמוֹתָהּ וְרוּת דָּבְקָה בָּהּ, אמר: שרי לאידבוקי בה".
כתב המהרש"א בחידושי אגדות:
"וכי דרכו של בועז לידבק כו'. לכאורה ממלת תדבקין שאמר לה ודאי דלא משתמע שדרכו לידבק עם הנשים דלא קאמר לה אלא שהיא תדבק בנערותיו. וי"ל דמכל מקום לא הוה ליה למימר לה לישנא דדבוק דנאמר בדבוק נשים, כמ"ש ודבק באשתו וגו', ותדבק נפשו בדינה וגו', אלא דהוה ליה למימר: וכה תהיה עם נערותי. אלא לדרשה ואמר לה הכי לרמז, שנאמר ורות דבקה בה אמר דשרי לאידבוקי בה ולא תאסר לבא בקהל דמואבי ולא מואבית כמפורש במסכת יבמות ודו"ק".
וכך כתב גם התורה תמימה בהערה טז:
"הנה הדיבוק כאן קאי עליה עם הנערות, אך לישנא בעלמא מדייק דהלשון תדבקין עם נערותי אינו עולה יפה, דכן מצינו ותדבק נפשו בדינה וכדומה, ולפי מעלתו של בועז לא הו"ל לבטא לשון גס כזה אלא לשון נקיה כמו וכה תהיי או תתרועעי וכדומה".
ועדין קשה, שהרי לשון שאלת הגמרא היתה על דרכו של בעז לידבק עם הנשים.
ועוד קשה, כיצד ניתן ללמוד מכך שרות דבקה בנעמי שמותר לשאתה?
וממשיך התורה תמימה:
"והב"ח מביא בשם ס"א, לדבר עם הנשים. ובש"ס כ"י (עי' דקדוקי סופרים) לדבר עם האשה, והיא גירסא נכונה".
וכך הגירסה גם בילקוט שמעוני רות רמז תרד: "וכי דרכו של בועז לדבר עם הנערות".
אך גם לגירסה זו קשה כנ"ל, למה אם רות דבקה בנעמי, גם "שרי לאידבוקי בה" ולדבר עימה?
ועוד קשה, שכך לשון דברי בעז לרות: (רות ב, ח-ט) וַיֹּאמֶר בֹּעַז אֶל רוּת הֲלוֹא שָׁמַעַתְּ בִּתִּי אַל תֵּלְכִי לִלְקֹט בְּשָׂדֶה אַחֵר וְגַם לֹא תַעֲבוּרִי מִזֶּה וְכֹה תִדְבָּקִין עִם נַעֲרֹתָי. עֵינַיִךְ בַּשָּׂדֶה אֲשֶׁר יִקְצֹרוּן וְהָלַכְתְּ אַחֲרֵיהֶן הֲלוֹא צִוִּיתִי אֶת הַנְּעָרִים לְבִלְתִּי נָגְעֵךְ וְצָמִת וְהָלַכְתְּ אֶל הַכֵּלִים וְשָׁתִית מֵאֲשֶׁר יִשְׁאֲבוּן הַנְּעָרִים. ומדוע לא ציטטה הגמרא בקושיה מתחילת דברי בעז לרות "הלא שמעת" אלא דוקא את אמצעיתם שבענין הדיבוק לנערותיו?
אלא שגם לגירסא הנכונה כדברי התורה תמימה והב"ח עדין צריכים אנו לביאור המהרש"א שלשון דביקות שהזכירה הגמרא כמה פעמים מרמז לנישואין. אבל לא לאיסור מואבית חשש בעז, היתר מואבית אינו תלוי בענין: וְרוּת דָּבְקָה בָּהּ.
אלא ראה בעז שגיוריה של רות היו לשם שמים, שדבקה בנעמי באמרה: (רות א, טז) עַמֵּךְ עַמִּי וֵאלֹהַיִךְ אֱלֹהָי. וראה שרצונה של רות לדבוק בנעמי על מנת (רות ד, ה) לְהָקִים שֵׁם הַמֵּת עַל נַחֲלָתוֹ. לעשות חסד עם נעמי – את החיים, וגם את המתים, לקיים: (רות ד, יז) יֻלַּד בֵּן לְנָעֳמִי, לנעמי ולא לרות – (בראשית לח, ט) כִּי לֹּא לוֹ יִהְיֶה הַזָּרַע, שניתן זרע תחת מחלון המת. וכדברי בעז עצמו (רות ג, י) וַיֹּאמֶר בְּרוּכָה אַתְּ לַה' בִּתִּי הֵיטַבְתְּ חַסְדֵּךְ הָאַחֲרוֹן מִן הָרִאשׁוֹן לְבִלְתִּי לֶכֶת אַחֲרֵי הַבַּחוּרִים אִם דַּל וְאִם עָשִׁיר. החסד הראשון עם החיים לסייע ביד נעמי, והחסד האחרון עם המתים להקים זרע למחלון ואלימלך.
משום כך אמר: "שרי לאידבוקי בה" – מצוה רבה לישאנה, ולצורך כך גם לדבר עמה.
