הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
 

רבה ורבא - כמי הלכה?

[תנאים ואמוראים; כללי פסיקה; מונחי מפתח]

נדרים כו ע"א-ע"ב

אמר רבה, 
דכולי עלמא - כל היכא דאמר: אילו הייתי יודע שאבא ביניכם, הייתי אומר כולכם אסורין חוץ מאבא - 
דכולהון אסורין ואביו מותר, 
לא נחלקו אלא באומר: 
אילו הייתי יודע שאבא ביניכם, הייתי אומר פלוני ופלוני אסורין ואבא מותר,
ורבא אמר, 
דכולי עלמא - כל היכא דאמר: אילו הייתי יודע שאבא ביניכם, הייתי אומר פלוני ופלוני אסורין ואבא מותר - כולם מותרין, 
לא נחלקו אלא באומר: אילו הייתי יודע שאבא ביניכם, הייתי אומר, כולכם אסורין חוץ מאבא, 
ב"ש סברי לה כרבי מאיר, דאמר: תפוס לשון ראשון, 
ובית הלל סברי לה כרבי יוסי, דאמר: בגמר דבריו אדם נתפס. 

1.

הר"ן מסכת נדרים דף כו עמוד ב:

ולענין הלכה - קי"ל כר' עקיבא אליבא דב"ה
דנדר שהותר מקצתו הותר כולו

הוא פוסק מבחינה עקרונית כרבי עקיבא ולפי בית הלל, שנדר שהותר מקצתו הרי שהותר כולו.

2.
ולגבי הניסוחים השונים שגורמים לכך שנדר יוגדר שהותר מקצתו נחלקו בזה בסוגייתנו רבה ורבא:
והוא מסביר שההכרעה בין רבה ורבא היא הכרעה עקרונית בכללי פסיקה בגמרא:

ובפלוגתא דרבה ורבא

3.
מצד אחד:

כיון דאיכא למימר דהלכתא כרבה משום דהוה רביה דרבא

הכלל הוא שבמחלוקת בין רב ותלמיד ההלכה היא כרב נגד תלמידו - ובסוגייתנו כרבה נגד רבא.

4.
ומצד שני:

ואיכא למימר דהילכתא כרבא משום דבתראה הוא

הכלל הוא ש"הלכה כבתראי" - כחכם ה"מאוחר" יותר, ובסוגייתנו - כרבא נגד רבה.

5.
הערה:
לכאורה שני הכללים הנ"ל סותרים זה את זה תמיד ובאופן מהותי, שהרי תמיד בכל מקרה שתלמיד חולק על רבו התלמיד מוגדר כ"בתראי", וממילא, מצד אחד הלכה כרב נגד התלמיד, אבל מצד שני "הלכה כבתראי" - כתלמיד נגד רבו.

5.1
אלא יש לומר: הלכה כרב נגד תלמידו רק כשהתלמיד נחלק על רבו בפניו [או - לפחות - בחייו] אבל אחרי מותו של הרב או כשהתלמיד לא ממש נחלק בפני רבו הרי שמותר לתלמיד לחלוק על רבו ואז יחול רק הכלל של "הלכה כבתראי", ולא מתחשבים בכלל שהלכה כרב נגד תלמידו.

5.2
ואמנם נראה שבסוגייתנו רבא אמר את דינו הרבה אחרי שרבה אמר את דינו, כי מדובר בסוגייתנו שרב פפא [ואולי גם רבינא] דבר עם רבא, ונראה, שרב פפא לא הכיר את רבה, ומוכח מכאן שרבא חלק על רבה רק אחרי מותו של רבה.

5.3
אלא שעל ההסבר בסעיפים -5-5.2 קשה, מה מתלבט הר"ן, הרי ברור שהלכה צריכה להיות כרבא על פי הכלל "הלכה כבתראי".

6.
בכל מקרה הר"ן מכריע:

נקטינן כרבה לחומרא...

מכיון שיש ספק כמי להכריע הוא מכריע לחומרא [בדין דאורייתא] - כרבה.

6.1
לכאורה משמע מדבריו שהוא לא מכריע הכרעה קרונית בדבריו לעיל בסעיפים 3; 4

7.
רמב"ם הלכות נדרים פרק ח הלכה ו:

כל נדר שהותר מקצתו הותר כולו והוא הדין בשבועה,
כיצד ראה אנשים מרחוק אוכלין פירותיו ואמר הרי הן עליכם קרבן, וכשהגיע אליהם והנה הם אביו ואנשים זרים הואיל ואביו מותר כולן מותרין,

ואפילו אמר אילו הייתי יודע כן הייתי אומר פלוני ופלוני אסורין ואבי מותר הרי כולן מותרין,

אבל אם אומר כשהגיע אליהן אילו הייתי יודע שאבי ביניכם הייתי אומר כולכם אסורין חוץ מאבי הרי כולן אסורין חוץ מאביו,
שהרי גלה דעתו שלא התיר מקצת הנדר אלא כמו שנדר היה נודר ומתנה על אביו.

משמע מהרמב"ם שפוסק כרבה בסוגייתנו.

8.
רדב"ז הלכות נדרים פרק ח הלכה ו:

[ו] כל נדר שהותר מקצתו וכו'. משנה פ' ד' נדרים הזכרתיה למעלה ואמר רבא דכ"ע כל היכא דאמר אילו הייתי יודע שאבא ביניכם הייתי אומר פלוני ופלוני אסורים ואבא מותר כולם מותרין לא נחלקו אלא באומר אילו הייתי יודע שאבא ביניכם הייתי אומר כולכם אסורים חוץ מאבא ב"ש סברי לה כר' מאיר דאמר תפוס לשון ראשון וב"ה סברי לה כר' יוסי דאמר בגמר דבריו אדם נתפס ולפי זה בכל גוונא הותרו כולם דקי"ל כב"ה.

וקשיא על רבינו דשביק מילתיה דרבא דהוא בתרא ופסק כרבה

הוא טוען שהלכה צריכה להיות כרבא נגד רבה - רבו על פי הכלל של "הלכה כבתראי"!

8.1

וי"ל דרב פפא מותיב עליה דרבא ודחיק לתרוצי
ורבינא נמי מותיב עליה ודחיק לתרוצי ואשינויי דחיקי לא סמכינן
ומשמע דהני אמוראי לא סבירא להו הא דרבא ולפיכך פסק כרבה:

הוא מסביר שבסוגייתנו האמוראים רב פפא ורבינא מקשים על רבא. ואמנם מיישבים את הקושיות, אבל היישובים הם "דחיקי" [=תרוץ דחוק] ולכן כנראה שרב פפא ורבינא לא מקבלים את שיטת רבא!

8.2
ונראה שכוונתו לומר שרב פפא ורבינא הם "בתראי" לעומת "רבא", והכלל הוא, ש"הלכה כבתראי" [הערה: היחס בין רב פפא לבין רבא שהיה רבו דומה לדיון לעיל בר"ן בסעיפים 2-5].

8.3
הוא לא מביא כלל את הדיון בר"ן.

אולי כי הוא סובר שלא אומרים "הלכה כבתראי" עד תקופת אביי ורבא וכולל את תקופת רבא כשחולק על רבה.

8.4
ואולי הוא סובר שבין "רב ותלמיד" לא תקף הכלל של "הלכה כבתראי", והלכה היתה צריכה להיות כרבה, ולכן הוא מביא נימוקים אחרים מדוע הלכה כרבא.

8.5
את הקושיה מרב פפא על רבא מפורש בגמרא שרבא עצמו תירץ, ואילו את הקושיה של רבינא על רבא ה"סתמא דגמרא" מיישבת.

8.6
אלא שלא ברור על סמך מה הוא קובע שהתרוצים בגמרא הם "שינויי דחיקי"!

בדרך כלל אומרים "שינויי דחיקי" כשמעמידים את המשנה/ברייתא באוקימתא שלא כפשט. אבל קשה להכריע בכל אוקימתא בש"ס אם היא נחשבת כ"דחיקי", ומה עוד, שבסוגייתנו רבא הוכיח את האוקימתא לדבריו מתוך דיוק במשנה!

אולי לכן הר"ן לא נימק את ההכרעה כרבה בנימוקים של ה"רדב"ז".

9.
כסף משנה הלכות נדרים פרק ח הלכה ו:

ואף על גב דרבא פליג עליה דרבה כיון דאיכא למימר דהלכתא כרבה משום דהוה רביה דרבא
ואיכא למימר דהלכתא כרבא משום דבתרא הוא
נקטינן כרבה לחומרא.

הוא מסביר כדברי הר"ן.

10.

לחם משנה הלכות נדרים פרק ח הלכה ו:

ולענין פסק הלכה פסק רבינו ז"ל כרבו משום דכתבו הרא"ש והר"ן ז"ל דאיכא לספוקי אי הלכה כרבא דבתראה הוי או כרבה דרביה הוה ומשום הכי נקטינן לחומרא

עד כאן כדברי הר"ן.

10.1

ונראה לו עוד טעם בדבר דרבינא ורב פפא הקשו לרבא משמע לכאורה דסבירא ליה כרבה:

הוא מביא טעם נוסף לפסוק כרבא ולא כרבה - דומה לדברי הרדב"ז, אלא שהוא לא מזכיר שתירוצי רבא הם "שינויי דחיקי".

10.1.1
ונראה לומר כאן בכוונת דבריו אולי דבר "חדש" [שכבר הבאנו פעמים רבות בש"ס]: כשאמורא מקשה על אמורא אחר [אפילו אם מתרצים את הקושיה] משמע שהוא פוסק שלא כמותו! ומצב זה מוגדר כ"מדשקיל וטרי אליביה הלכתא כוותיה"].

10.2
אולם עדיין לא ברור האם ניתן להסיק מדבריו שכל מקשן בש"ס חולק על החכם שעליו הוא מקשה, וממילא הלכה תהיה תמיד כדעת המקשן, כי בדרך כלל הוא "בתראי"! ולא מצינו עיקרון גורף כדבר הזה!

10.3
ואולי אפשר לומר של"רב פפא" ול"רבינא" יש "כח" מיוחד, כי הם נכללו בין חברי המערכת של "עריכת הגמרא"!

11.
הערה על כל הדיון הנ"ל: רבה ורבא הסבירו את המשניות בסוגייתנו. משמע, שכללי ההלכה שהוזכרו על ידי הפרשנים בדיוננו לעיל תקפים לא רק כשהאמוראים נחלקו בסברת עצמם, אלא גם כשהם נחלקו בהסבר דברי תנאים!

12.
ראה גם מה שכתבנו על מסכת כתובות דף עה על מחלוקת רבה ורבא - הלכה כמי.

13.
הפוסקים מרחיבים בעניינים לעיל:
כגון: של"ה - כללי התלמוד (כ) כלל הלכה:

תעו. ובענין אביי ורבא בעצמם אם הלכה כמותם כנגד רבם או לא, בזה יש דעות...