הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
הלכה כלישנא בתרא
[תנאים ואמוראים; כללי פסיקה; מונחי מפתח]
נדרים לד ע"א
תנן: מקום שנוטלין עליה שכר, תפול הנאה להקדש;
בשלמא למ"ד אפילו בשנכסי בעל אבידה אסורים על מחזיר נמי מהדר, היינו דקתני: מקום שנוטלין עליה שכר, תפול הנאה להקדש;
אלא למ"ד כשנכסי בעל אבידה אסורים על מחזיר לא מהדר, אמאי תפול הנאה להקדש?
אחדא קתני.
איכא דמתני לה בהאי לישנא:
פליגי בה ר' אמי ור' אסי,
חד אמר: לא שנו אלא בשנכסי בעל אבידה אסורין על מחזיר, ומשום פרוטה דרב יוסף לא שכיח, אבל נכסי מחזיר אסורים על בעל אבדה - לא מהדר ליה, משום דקא מהני ליה;
וחד אמר: אפי' נכסי מחזיר אסורים על בעל אבידה - מותר, דכי מהדר ליה - מידי דנפשיה קמהדר ליה.
מבנה הסוגיה:
1.
דין המשנה:
מחזיר לו את אבידתו.
2.
מחלוקת אמוראים מהו המקרה בו מדברת המשנה:
פליגי בה ר' אמי ור' אסי,
3.
דעה א:
"חד אמר... וחד אמר..."
חד אמר: לא שנו אלא בשנכסי מחזיר אסורין על בעל אבידה, דכי מהדר ליה - מידעם דנפשיה קא מהדר ליה, אבל נכסי בעל אבידה אסורין על מחזיר - לא קא מהדר ליה, דקא מהני ליה פרוטה דרב יוסף;
4.
דעה ב:
וחד אמר: אפי' נכסי בעל אבידה אסורין על מחזיר - מהדר ליה, ומשום פרוטה דרב יוסף לא שכיח.
תלמוד בבלי מסכת נדרים דף לד עמוד א
5.
בפשטות קושיה ממשנתנו [זו המשמעות של הפתיחה "תנן"] על דעה א [ראה הבדלי פרשנות בראשונים [ב"שוטנשטיין" וב"מתיבתא"].
תנן: מקום שנוטלין עליה שכר, תפול הנאה להקדש;
בשלמא למ"ד אפילו בשנכסי בעל אבידה אסורים על מחזיר נמי מהדר, היינו דקתני: מקום שנוטלין עליה שכר, תפול הנאה להקדש;
אלא למ"ד כשנכסי בעל אבידה אסורים על מחזיר לא מהדר, אמאי תפול הנאה להקדש?
6.
יישוב הקושיה לפי דעה א:
אחדא קתני.
7.
גירסא אחרת על המחלוקת בין שתי הדעות לעיל.
איכא דמתני לה בהאי לישנא:
הביטוי הנ"ל - מופע יחידאי בש"ס!
7.1
מה ההבדל בין הניסוח הנ"ל לניסוח "לישנא אחרינא" - כ-6 מופעים בש"ס.
7.2
הביטוי "איכא דמתני" - כ 70 מופעים בש"ס. בדרך כלל קביעה שדברי חכם מסויים מוסבים על חלק אחר במשנה/ברייתא.
7.3
מי ניסח את הביטוי הנ"ל [בגלל היותו יחידי בש"ס]?
אפשרות א: כבר חכמי בית המדרש שדנו בכך.
אפשרות ב: "עורך הגמרא". הדיון עצמו היה ידוע לחכמים ו"עורך הגמרא" "רק" ניסח את הביטוי הנ"ל.
8.
המחלוקת בגמרא לפי הלשון האחרון-הנוסחה השניה:
פליגי בה ר' אמי ור' אסי,
9.
דעה א - לפי ה"לישנא אחרינא"- ה"לישנא" השניה:
חד אמר: לא שנו אלא בשנכסי בעל אבידה אסורין על מחזיר, ומשום פרוטה דרב יוסף לא שכיח, אבל נכסי מחזיר אסורים על בעל אבדה - לא מהדר ליה, משום דקא מהני ליה;
למעשה, זו דעה שלישית ביחס לשתי הדעות לעיל בסעיפים 3-4.
10.
דעה ב: דעה ב - לפי ה"לישנא אחרינא"- ה"לישנא" השניה:
וחד אמר: אפי' נכסי מחזיר אסורים על בעל אבידה - מותר, דכי מהדר ליה - מידי דנפשיה קמהדר ליה.
נראה כדעה ב לעיל - בסעיף 4.
11.
קושיה ממשנתנו ["תנן"]:
תנן: מקום שנוטלין עליה שכר, תפול הנאה להקדש;
בשלמא למ"ד אפילו בשנכסי מחזיר אסורים על בעל אבידה מהדר, היינו דמתרץ מקום;
אלא למ"ד בשנכסי מחזיר אסורין ולא מהדר, היכי מתרץ מקום?
קשיא.
קושיה על דעה א לעיל סעיף 9.
12.
רמב"ם הלכות נדרים פרק ז הלכה א:
שנים שנאסרה הנאת כל אחד מהן על חבירו בין בנדר בין בשבועה הרי אלו מותרין להחזיר אבידה זה לזה מפני שהוא מצוה,
[האם קשור למצות לאו להנות ניתנו?]
ובמקום שדרכן שנוטל שכר המחזיר את האבידה יפול השכר להקדש, שאם יטול שכר נמצא נהנה ואם לא יטול נמצא מהנה.
נראה שהרמב"ם פוסק כדעה ב - בסעיף 10.
13.
רדב"ז הלכות נדרים פרק ז הלכה א:
"... וכיון דאיתותב נקטינן כמ"ד אפילו נכסי מחזיר אסורין על בעל האבידה מותר להחזיר ובין כך ובין כך תפול הנאה להקדש מהטעם שכתב רבינו:"
הוא מתכוון שהגמרא דחתה את דעה א - לעיל בסעיף 9 - על ידי הביטוי "קשיא". וקצת קשה, כי בדרך כלל משמעות הביטוי "קשיא" איננה דחיה סופית כמו המשמעות של הביטוי "תיובתא" - ובעיקר "תיובתא"... תיובתא".
13.1
הוא יוצא מנקודת הנחה שהרמב"ם פוסק כ"לשון שני" - "לישנא בתרא" ["בהאי לישנא"] - בגמרא.
14.
כסף משנה הלכות נדרים פרק ז הלכה א:
כל דבריו הם ציטוט מדברי הר"ן בסוגייתנו:
וכתב הר"ן ולענין הלכה קי"ל דבין כשנכסי מחזיר אסורים על בעל אבידה בין כשנכסי בעל אבידה אסורים על המחזיר מהדר
דהא מ"ד דבנכסי מחזיר אסורים על בעל אבידה לא מהדר איתותב
כדברינו לעיל בסעיף 13.
15.
המשך דברי ה"כסף משנה":
ואף על גב דמ"ד כלישנא קמא דנכסי בעל אבידה אסורים על מחזיר לא מהדר לא איתותב
דאדרבה אתיא ליה מתני' טפי שפיר
מדוע הרמב"ם לא מתייחס כלל ללשון הראשון בגמרא [ראה הערתנו לעיל בסעיף 13.1].
16.
והוא עונה:
אפ"ה כיון דהאי לישנא בתרא הוא
משמע מדבריו, שמדובר בנימוק עצמאי: הרמב"ם בדרך כלל פוסק כ"לישנא בתרא" בש"ס.
16.1
והך סברא דבין בנכסי מחזיר אסורים בין בנכסי בעל אבידה אסורים מהדר איתמרא בתרתי לישני כוותיה נקטינן עכ"ל. וזה דעת רבינו:
למעשה, הדין של הרמב"ם מתאים גם לדעה ב של הלשון הראשון - בסעיף 4. יוצא אפוא, שהרמב"ם פסק כאחת הדעות בכל שתי הלשונות.
16.2
הערה: לא ברור לגמרי האם ההסבר השני שלו - בסעיף 16.1 - חולק על ההסבר העקרוני שלו - בסעיף 16.
17.
גם הרא"ש פוסק כרמב"ם אבל הוא לא מביא את הנימוק הראשון שבסעיף 16.
18.
הערת ה"קרבן נתנאל" שמובאת ב"מתיבתא", "ילקוט ביאורים", עמוד רמו, בהערה מו: שיטת הרי"ף העקרונית היא לפסוק כלישנא בתרא [וממילא כרמב"ם בסוגייתנו - לעיל בסעיף 16] , אבל דעת הרא"ש העקרונית אינה כך [ראה הערה 17 לעיל], אלא שבדיני תורה - כלשון המחמיר, וגם כאן היה הרא"ש צריך להחמיר כלשון הראשון, ושם מיישב שהרא"ש לא פוסק את הדין שמובא תוך כדי הדיון בסוגייתנו - של דין פרוטה דרב יוסף.
