גליון "עלים לתרופה"
המו"ל: מכון "אור הצפון" דחסידי בעלזא - אנטווערפן, בלגיה
גליון תתקס"ז, מדור "עלי הדף"
מסכת נדרים
דף לא ע"א
מדוע לא מל משה רבינו את בנו למרות הסכנה - הלא עדיין לא נצטוו ב"וחי בהם"?
תניא, רבי יהושע בן קרחה אומר, גדולה מילה, שכל זכיות שעשה משה רבינו לא עמדו לו כשנתרשל מן המילה, שנאמר (שמות ד, כד) "ויפגשהו ה' ויבקש המיתו". אמר רבי, חס ושלום שמשה רבינו נתרשל מן המילה, אלא כך אמר אמול ואצא סכנה היא וכו' (לא ע"א). בדברי רבי, שמשה רבינו דחה מצות מילה באמרו "אמול ואצא - סכנה היא", הקשה רבינו אליהו מזרחי (שמות שם): "היאך התיר לעבור על מצות עשה דמילה משום סכנת הולד, והלא עדיין לא נתנה התורה דכתיב בה (ויקרא יח, ה) 'וחי בהם' - 'ולא שימות בהם' (יומא פה:), עד שיתיר במקום סכנה, ואע"פ שאברהם אבינו קיים כל התורה כולה, כדאיתא ביומא, דנפקא לן מ'וישמור משמרתי' אפילו ערובי תבשילין, ומסתמא מסר אותה לבניו אחריו, כמו שדרשו גבי 'וירא את העגלות' שרמז לו שהיה עוסק בפרשת עגלה ערופה כשפירש הימנו, הוה מצי להחמיר על עצמו לקיים גם המצות שאינן מכלל שבע מצות שנצטוו בהן בני נח, אע"פ שעדיין לא נצטוו בהן, אבל להתיר המילה שנצטוו עליה במקום סכנה, שעדיין לא נתנה התורה להתיר במקום סכנה, מי מצי להקל".
ואמנם מצינו בכמה אחרונים שלאמתו של דבר גם בני נח אינן מצווים לקיים שבע מצות בני נח במקום סכנה, הגם שלא נאמר בהם "וחי בהם - ולא שימות בהם", וביאורים שונים נאמרו בזה. המהר"ל זי"ע כתב ב'גור אריה' בביאור הדבר, "דהאי 'וחי בהם - ולא שימות' אינו מצות עשה, רק דמתיר שיהיה נדחה המצוה במקום סכנה, וכיון דהיתרה הוא מה חילוק יש בין קודם מתן תורה ובין לאחר מתן תורה. ואדרבה קל וחומר, דאפילו לאחר מתן תורה שרבה להם מצות - נדחה המצוה במקום סכנה, קודם מתן תורה שלא רבה להם - כל שכן". והיינו, כי רק כללים הנובעים מחמת המצוות שנצטוו בני ישראל, בין בקום ועשה ובין בשב ואל תעשה, אין לבני נח לאחוז במצוות אלו לקולא, כי לא נצטוו בהן, אולם, כללים כאלו שאינם כי אם דין להתיר, כגון מה שנאמר 'וחי בהם', שאינו מצוה, כי אם דין המתיר לדחות מצוה במקום סכנה, אין הבדל בין ישראל לבן נח, ובין קודם מתן תורה לאחר מתן תורה.
ביאור שונה כתוב בספר 'משכיל לדוד', בזה"ל: "לא קשה מידי, דבני נח נמי פטורים במקום סכנה, ולאו משום 'וחי בהם' אלא משום דהוי אונס, ובישראל גופייהו לא אצטריך 'וחי בהם' (-דהא אונס רחמנא פטריה), אלא כי היכי דלא נילף מעבודה זרה וגילוי עריות ושפיכות דמים" - שחייבים בהם גם במקום סכנה. סברא זו כתבה גם ה'פרשת דרכים' (דרך האתרים דרוש ב), ונקט כן להלכה למעשה.
והט"ז כתב בספרו 'דברי דוד', וז"ל: "ולא קשה מידי, דודאי הסברא נותנת, שאין צוויו של הקב"ה להמית נפש עבור המצוה, שדרכי השי"ת דרכי נועם כו', ולא בא אחרי כן בשעת מתן תורה אלא להזהיר שיש עונש על זה מי שממית עצמו בשביל מצוה".
לאור ביאורים אלו נמצא, שאכן בני נח אינם חייבים למסור הנפש עבור קיום המצוות שנצטוו עליהן, ולכן גם משה רבינו לא היה חייב למול במקום סכנה. אמנם, ישנם אחרונים רבים שלא נקטו כן, ולשיטתם - בני נח חייבים לקיים את מצותיהם גם במקום סכנה, ועל קושית המזרחי כתבו תירוצים אחרים. ותחילה נביא דברי ה'פרשת דרכים' ('דרך האתרים' דרוש א), שכלפי משה רבינו הדבר תלוי במחלוקת ידועה וקדומה בראשונים - אם בני ישראל קודם מתן תורה יצאו מכלל בני נח לגמרי, ואפילו להקל, או לא. וקושיית המזרחי היא לשיטתו דס"ל שיצאו מכלל בני נח להחמיר עליהם בלבד, אבל לא להקל, ואכן לפי אלו הסוברים שדינם כישראל גם להקל לא קשה מידי.
סברא נוספת כתב ה'פרשת דרכים' (שם דרוש ב): "עוד אני צווח על דברי הרא"ם, דהן לו יהי דקרא ד'וחי בהם' חידוש הוא שחדשה תורה גבי ישראל, ובבני נח ימות ואל יעבור, זה דוקא בגוף אחד, כגון שאם היה מסוכן, והוצרך לעבור על אחת משבע מצות דידהו אמרינן דימות ולא יעבור, אבל כדי לקיים הוא המצוה שיביא לאחר לידי סכנה זו לא שמענו, ואם כן הכא גבי משה שהוא היה מוזהר למול, והתינוק לאו בר מצוה הוא, איך יתכן שנאמר שבשביל שיקיים מצות מילה שיביא התינוק לידי סכנה". סברא זו מבוארת גם בספר 'נחלת יעקב' (על רש"י עה"ת שמות שם): "דודאי משה היה יודע שקודם מתן תורה, אין פיקוח נפש דוחה את המצוה, ומחוייב לקיים את המצוה אפילו במקום סכנה, והא דמשה לא קיים את המצוה, היינו, משום שהסכנה היא לתינוק, והמצוה היא למשה, ודוק לאידך גיסא, שאין התינוק מחוייב ליכנס לסכנה בשביל שמשה יקיים את המצוה, וכי אמרינן שאין דוחין המצוה בשביל סכנה, היינו, היכי שהסכנה לאותו שהמצוה מוטלת עליו".
לעומת טענה זו, כתב בספר 'חמדת ישראל' (קונ' נר מצוה, מצוה רטו) כי אמנם מצינו מחלוקת קדומה אודות חובת האב במצות מילת בנו בן שמונת ימים, אי מצוה המוטלת על האב היא, או שעיקר מצות מילה היא על הולד, אלא מפני שאינו יכול למול את עצמו, הטילה התורה חובה זו על האב, ועי"ז מקיים הקטן בעצמו את מצות מילה, ולסברא זו, אם היה הדין בכל המצוות שיהרג ואל יעבור, הרי היה מחויב לסכן גם את הולד בכדי לקיים מצות מילה, כי הולד עצמו חייב למסור נפשו במקום סכנה עבור מצות מילה, ולכן על האב למולו גם אם יכניס את הבן למקום סכנה. ובסברא זו אתי שפיר קו' הפרשת דרכים, כי יתכן שזאת היא סברתו, שחובת מילת בן שמונת ימים, שורשה מצד חובת הולד, והאב אינו אלא כמקיים את חובת בנו, וגם בנו של משה היה עליו להכניס את עצמו במקום סכנה, וחזרה הקושיא למקומה, מדוע לא נכנס משה רבינו במקום סכנה ומל את בנו (לתירוצים נוספים ראה 'שיטה מקובצת' כאן; מזרחי ופרשת דרכים שם).
