סוגיות בדף היומי
מתוך הגליון השבועי "עונג שבת" המופץ בבני-ברק
גליון מס' 934

"נערה המאורסה אביה ובעלה מפרין נדריה"

נדרים סו ע"ב

בפרשת מטות מתבארים אופני הפרה של אב לבתו ושל בעל לאשתו, בשני ההפרות מופיעה במקרא תיבת "כל" בפרק ל' ו', נאמר "ואם הניא אביה אתה ביום שמעו כל נדריה ואסריה אשר אסרה על נפשה לא יקום" כך גם בבעל נאמר בהמשך "ואם הפר יפר אתם אישה ביום שמעו כל מוצא שפתיה לנדריה ולאסר נפשה לא יקום". ידוע לנו שבכל מקום שהתורה מוסיפה תיבת כל מתכוונת התורה לרבות דבר נוסף למה שהתבאר להדיא, מהו הריבוי במלת כל בהפרת בעל לאשתו ואב לבתו, הרי הפסוק מפרט בהמשך נדריה "כל נדר וכל שבועת אסר לענות נפש". ה"פנים יפות" רואה בתיבת כל רמז לחידוש דין נפלא הבנוי על הבדל יסודי בין הפרת בעל ואב, לבין התרת חכם. הבדל יסודי זה מופיע בדפים הראשונים של פרק נערה המאורסה. אנו יודעים שכל אדם שנודר נדר יכול ללכת אל חכם והחכם פותח לו פתח ושואל על נדרו, דבר זה נלמד ממה שנא' בתחילת פר' מטות "וידבר משה אל ראשי המטות" והגמ' לומדת מכך שנא' ראשי המטות שהפרת נדרים ביחיד מומחה, או בשלושה הדיוטות. כ"כ מתבאר בהמשך הפר' שאב יכול להפר נדרי בתו ובעל נדרי אשתו, מהו ההבדל בין נדר שהותר ע"י חכם לבין נדר שהופר ע"י בעל או אב. בגמ' מתבאר שההבדל הוא בכך שהחכם עוקר את הנדר מעקרו כאילו מעולם לא היה נדר, משום שכאשר החכם מוצא פתח או חרטה הרי הוא מראה לנודר שעל דעת כך לא נדר, הנדר היה מעקרו בטעות, ואילו הפרת אב או בעל אינה מתבססת על פתח או חרטה, הרי זה כח שנתן הקב"ה לאב או לבעל להפר את הנדרים, לכח זה אין את האפשרות לעקור את הנדר למפרע כאילו לא היה קיים נדר, הנדר היה קיים עד שעת ההפרה, ההפרה מבטלת את הנדר מכאן והילך. וכמה וכמה נפקא מינות לזה, למשל, יודעים אנו שאדם יכול להתפיס את עצמו בחברו, אדם ששמע את חברו אומר קונם ככר זה עלי, ואמר ואני כמוהו, נתפס גם השני באיסור הככר, מה יהיה אם הנודר הראשון נשאל על נדרו לחכם, והחכם יעקור את נדרו של הראשון למפרע, הרי גם נדרו של השני יתבטל, משום שכל כח האיסור של השני אינו אלא משום תלותו בראשון שאמר ואני כמוהו, אבל אשה שנדרה ושמע מישהו ואמר ואני כמוה, ואח"כ הפר הבעל לאשה, השני שהתפיס עצמו באשה נשאר באסור, שהרי הבעל לא עקר את הנדר אלא התירו מכאן ולהבא, ואותו אדם שהתפיס באשה נדרו קיים שהרי אין מי שיתיר לו את הנדר.

הגאון בעל הפנים יפות רוצה לחדש הבדל נוסף. הגמ' בדף ס"ט. מביאה את אמרתו של רבא אם נשאל על הראשונה שניה חלה עליו. אדם שנדר 2 נדרים או 2 שבועות, קונם ככר זה עלי ושוב אמר קונם ככר זה עלי, או נשבע שלא יאכל ככר זו ושוב נשבע שלא יאכל אותה ככר, אנו יודעים שכשם שאין איסור חל על איסור כך שבועה לא חלה על שבועה ונדר לא חל על נדר, נמצא שהנדר השני והשבועה השניה אינם תקפים, מחדש רבא אם נשאל על הראשונה, והחכם עוקר את הנדר או השבועה ימצא שמעולם לא היתה שבועה ראשונה ולא היה נדר ראשון, ועכשיו יש מקום שתחול השבועה או הנדר השני, ולכן אם נשאל על הראשונה שניה חלה עליו.

טוען הפנים יפות שחידוש זה אינו אלא בהתרת חכם ולא בהפרת בעל או אב, אשה שתידור פעמיים ובעלה יפר את נדרה, כיון שהפרת הנדר אינו אופן של למפרע אלא מכאן ולהבא, הרי שלמרות שההפרה מתייחסת רק לנדר הראשון מ"מ כיון שבשעה שאותה אשה נדרה את הנדר השני היתה אסורה משום הנדר הראשון והפרת הבעל אינה עוקרת את הנדר למפרע בכדי שנאמר שכרגע מתברר שבשעת הנדר השני לא היה קיים כלל הנדר הראשון, הרי הפרה אינה כשאלת חכם, ההפרה אינה אלא מכאן ולהבא, נמצא שבשעת נדרה השני עדיין היה תקף הנדר הראשון, וכיון שלדבריה לא היה מה לחול בשעת מעשה שוב כרגע כאשר נותר הנדר הראשון אין שום סיבה מדוע שיחול הנדר השני אם בשעת הנדר השני לא היה לו מקום לחול, כך שחידושו של רבא בענין אם נשאל על הראשונה שניה חלה, אינו מתייחס אלא דוקא בשאלה לחכם ולא להתרת בעל או אב. בעל הפנים יפות זכה לחדש חדוש זה שכבר הקדימו הש"ך ביור"ד סי' רל"ח ס"ק כ"ו ואומר שמצא זאת בתשובת מהר"מ מינץ סי' מ'. מ"מ חדוש זה סבור הפנים יפות מרומז בתיבת "כל" הכתובה בהפרת אב ובעל, כאשר התורה אומרת "ואם הניא אביה אותה ביום שומעו כל נדריה ואסרה אשר אסרה על נפשה לא יקום" כך גם לגבי בעל, כשהתורה אומרת ,"ואם הפר יפר אותם אשה ביום שומעו כל מוצא שפתיה לנדריה ולאיסר נפשה לא יקום" מתכונת התורה בריבוי של "כל" לאופן כזה שהאשה נדרה נדר כפול או שבועה כפולה, במקרה כזה הפרת האב או הבעל מפרה את כל הנדרים, את הנדר הראשון או את השבועה הראשונה, ואילו כל הנדרים, דהיינו, הנדר הכפול או השבועה הכפולה, ממשיכים להיות מותרים, משום שלכתחילה לא חלו. מה שאין כן בכהאי גוונא, אשה שנדרה פעמיים או נשבעה פעמיים, והיתה הולכת לחכם ונשאלת על השבועה או על הנדר הראשונים, היתה אותה אשה אסורה משום השבועה או הנדר השניים, וזו כוונת התורה בריבוי של "כל מוצא שפתיה לנדריה" האמור באשה "וכל נדריה ואסריה" האמור בבת.

[האדמו"ר מטאלנא שליט"א]