פרוונקא דמלאכא דמותא
נדרים מא ע"ב
"רפואת נפש - גופו, רפואת ממון - בהמתו".
כתב הר"ן:
"אלא רפואת נפש גופו - ומתוקמא... כשיש שם רופא אחר, דאי לא – שרי לרפאותה, דהא תנן מחזיר לו אבידתו ואין לך השבה גדולה מזו".
והקשה עליו רבי עקיבא איגר בגליון הש"ס:
"בהר"נ ד"ה אלא רפואת כו' דהא תנן וכו'. תמיהני הא שם אין הטעם דמשום מצוה רשאי ליהנות, אלא משום דנותן לו את שלו, ומונע רק לאחרים ליטלו, והוי מבריח ארי, ולא מקרי מהנהו. וזה שייך באבידה דבהשבתו אינו משביח להאבידה עצמה, אלא דמונע אחרים ליטלו. אבל הכא דבהמתו חולה והוא מרפא אותה ומשביח נכסיו, ועדיף ממפטם בהמתו ואסור. וצ"ע".
יש סוג נוסף של השבת אבידה האמור בברייתא במסכת בבא מציעא דף לא ע"א: "ראה מים ששוטפין ובאין - הרי זה גודר בפניהם". גם באבידה כזו מותר להנות למודר הנאה שכן פשיטא שמים שוטפין הם כארי.
לטענת רבי עקיבא איגר ריפוי מחלה הוא השבחת הבהמה ואינו דומה לגידור מים שוטפין והשבת חפץ אבוד. אך לדברי הר"ן אין הבדל בין ארי ומים שוטפין לבין מחלה שהיא פרוונקא דמלאכא דמותא (לעיל ע"א), או רוח רעה – ככינוי הרמב"ם למחלות מסויימות (גירושין ב, יד; שחיטה ב, יב; ביאת המקדש ח, טז), או זיהום של חד תאיים. ואף שמחיר בהמה בריאה גבוה ממחיר בהמה חולה, אין זה משום שנשתבחה בגופה. אלא דומה לירידת ערך בהמה שאריות אורבים לה ויש סיכון שיטרפוה.
וצריך גם לעיין בעיקר סברת רבי עקיבא איגר שכתב: "אין הטעם דמשום מצוה רשאי ליהנות, אלא משום דנותן לו את שלו, ומונע רק לאחרים ליטלו, והוי מבריח ארי, ולא מקרי מהנהו". שכן כתב הרמב"ם הלכות נדרים ז, א: "שנים שנאסרה הנאת כל אחד מהן על חבירו בין בנדר בין בשבועה הרי אלו מותרין להחזיר אבידה זה לזה מפני שהוא מצוה, ובמקום שדרכן שנוטל שכר המחזיר את האבידה יפול השכר להקדש, שאם יטול שכר נמצא נהנה ואם לא יטול נמצא מהנה".
כלומר שטעם ההיתר הוא כן משום שהוא מצוה. ואין הטעם משום שהוא מבריח ארי אלא משום שאין לוקחים שכר על מצוה כזו. משיב האבידה מכוין כלפי שמיא, ואף שמקבל האבידה ודאי נהנה, הוא לא נהנה מהמשיב אלא משולחן גבוה. מה לי אם נהנה בכך שיכול להשתמש בחפציו ומה לי אם נהנה בכך שהשביחה בהמתו. ובמקום שדרך ליטול שכר, כגון ברופא המרפא בהמה, חוזר הדין שיפול השכר להקדש, ובעל הבהמה לא נהנה מהמרפא שהרי שילם כנגד הנאתו.
