הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
הלכה כרבי אליעזר בן יעקב
[תנאים ואמוראים; כללי פסיקה; מונחי מפתח]
נדרים מו ע"א-ע"ב
השותפין שנדרו הנאה זה מזה - אסורין ליכנס לחצר;
ר"א בן יעקב אומר: זה נכנס לתוך שלו, וזה נכנס לתוך שלו.
ושניהם אסורים להעמיד ריחים ותנור, ולגדל תרנגולים.
היה אחד מהם מודר הנאה מחבירו - לא יכנס לחצר,
רבי אליעזר בן יעקב אומר: יכול הוא לומר לו לתוך שלי אני נכנס ואיני נכנס לתוך שלך.
וכופין את הנודר למכור את חלקו.
היה אחד מן השוק מודר באחד מהם הנאה - לא יכנס לחצר,
רבי אליעזר בן יעקב אומר: יכול לומר לו לתוך של חבירך אני נכנס ואיני נכנס לתוך שלך.
...
אמר רבה אמר זעירי:
מחלוקת. שיש בה כדי חלוקה,
אבל אין בה כדי חלוקה. דברי הכל מותר.
...
אלא אמר רב יוסף אמר זעירי: מחלוקת - שאין בה כדי חלוקה, אבל יש בה כדי חלוקה - דברי הכל אסור.
אמר רב הונא: הלכה כר"א בן יעקב; וכן א"ר אלעזר: הלכה כר' אליעזר בן יעקב.
1.
מחלוקת מובאת במשנה בין תנא קמא ["רבנן"] לרבי אליעזר בן יעקב.
הפרשנים מפרשים שהמחלוקת היא אם "יש ברירה" - ניתן לנהוג "היום" לפי מה שיתברר מחר. בלשון הגמרא לא מוזכר הביטוי "יש ברירה" או אין ברירה" [הר"ן מאריך מאד בביאור הסוגיה].
2.
בסוגיה מובאות שתי אפשרויות באיזה מקרה מדוייק נחלקו התנאים במשנתנו.
3.
בסוף הסוגיה רב הונא פסק כרבי אליעזר בן יעקב, וכן פסק גם רבי אלעזר.
4.
רמב"ם הלכות נדרים פרק ז הלכה ד:
היו שניהם שותפין בחצר,
אם יש בה דין חלוקה הרי אלו אסורין להכנס לה עד שיחלוקו ויכנס כל אחד לחלקו,
ואם אין בה דין חלוקה כל אחד ואחד נכנס לביתו והוא אומר בתוך שלי אני נכנס,
ובין כך ובין כך שניהם אסורים להעמיד רחיים ותנור ולגדל תרנגולין בחצר זו.
משמע מהרמב"ם שהוא פוסק שהמחלוקת במשנתנו בין רבי אליעזר בן יעקב ותנא קמא [=רבנן] היא בחצר שאין בה דין חלוקה [כלומר, חצר קטנה באופן שאם יחלקו אותה לא יישאר לכל אחד משני השותפים 4 אמות פרטיות] .
4.1
והרמב"ם פוסק, שכל אחד מהשותפים רשאי להיכנס בכל עת לחצר ולומר שזהו החלק שלו - כדעת רבי אליעזר בן יעקב במשנתנו.
פסק הרמב"ם הוא לפי סעיף 3 לעיל.
5.
בסוגייתנו מתעוררות שתי שאלות מרכזיות:
5.1
מדוע בסוגייתנו נפסק [על ידי האמוראים] בפירוש כרבי אליעזר בן יעקב, הרי הכלל הוא בין כך, שבכל מקום הלכה כמותו.
5.2
הגמרא במסכת בבא קמא סוברת שהמחלוקת - במשנתנו מסכת נדרים דף מה - בין חכמים ורבי אליעזר בן יעקב היא בכך, שרבי אליעזר בן יעקב סובר את העיקרון של "יש ברירה".
מסכת בבא קמא דף נא עמוד ב:
... במאי קמיפלגי?
רבי אליעזר בן יעקב סבר: יש ברירה, האי מדידיה קא ממלא והאי מדידיה קא ממלא;
ורבנן סברי: אין ברירה.
אמר רבינא:
ואזדו לטעמייהו, דתנן: השותפין שנדרו הנאה זה מזה - אסורין ליכנס לחצר, ר"א בן יעקב אומר: זה נכנס לתוך שלו וזה נכנס לתוך שלו.
במאי קמיפלגי?
ר"א בן יעקב סבר: יש ברירה, האי לדנפשיה עייל והאי לדנפשיה עייל;
ורבנן סברי: אין ברירה.
5.3
על הגמרא במסכת עירובין דף לז פוסק הרמב"ם:
רמב"ם הלכות מעשר פרק ז הלכה א:
מי שהיו לו מאה לוג של יין טבול מן התורה ואמר שני לוגין שאני עתיד להפריש מהן הרי הן תרומה ועשרה מעשר ראשון ותשעה מעשר שני לא יתחיל וישתה עד שיניח בסוף שיעור תרומה ומעשרות, אלא יפריש ואח"כ ישתה, ואין אומרין זה שהניח בסוף כאילו נברר תחלה מפני שחיוב תרומה ומעשרות מן התורה ואין אומרין בשל תורה נחשוב כאילו נברר עד שיברור.
ומסביר ה"כסף משנה":
5.4
כסף משנה הלכות מעשר פרק ז הלכה א:
[א] מי שהיו לו מאה לוג וכו'. בפרק כל הגט עלה כ"ה ובפרק מרובה (בבא קמא דף ס"ט) ובפרק בכל מערבין (עירובין דף ל"ו) פלוגתא ופסק כרבי יהודה ורבי יוסי ור"ש
ובפרק המביא כדי יין איפסקא דבדרבנן יש ברירה ובדאורייתא אין ברירה ולכך כתב רבינו טבול מן התורה:
5.5
עד כאן המסקנה היא ש"אין ברירה" בדיני דאורייתא,
5.6
והרי הדין בסוגייתנו - מסכת נדרים דף מה - הוא דין בענייני נדר והוא נחשב דין "דאורייתא". ומדוע נפסק כרבי אליעזר בן יעקב?
יוצא אפוא שיש כאן סתירה לכאורה בין שתי הפסיקות!
6.
אלא שהראשונים כבר אומרים שיש מושגים שונים של "יש ברירה" [ו"אין ברירה"]. בסוגייתנו זהו דין "חלש", ולכן "יש ברירה" שלא כמו במקרה הבסיסי של "יש ברירה" - לעיל סעיף 5.3+5.4 - ששם נפסק "אין ברירה".
6.1
ביאור דברינו לעיל בסעיף 6:
חידושי הרשב"א מסכת ביצה דף לח עמוד א:
דרש מר זוטרא הלכה כרבי הושעיא.
יש מי שאומר דהלכה כמותו דבדרבנן יש ברירה ובדאורייתא אין ברירה.
אבל רבי' יצחק הזקן ז"ל אומר דכאן פסק הלכה כמותו בדרבנן אבל מ"מ לאו בדרבנן בלבד אמרינן דיש ברירה אלא אפילו בדאורייתא כן, משום דקשיא להו דהא קיי"ל דמשנת דר' אליעזר קב ונקי ואיהו אית ליה ברירה בנדרים פרק השותפין בשותפין שנדרו הנאה זה מזה דאמרינן התם דבחצר שאין בה דין חלוקה מותרין ליכנס ויהבינן טעמא משום דבחצר שאין בה דין חלוקה יש ברירה ואיסור הנדר דאורייתא הוא,
וליתא, דהתם לאו ברירה כשאר ברירות דעלמא היא אלא משעת השיתוף על דעת כן היה השתוף. וכבר כתבתיה שם בנדרים פרק השותפין בס"ד.
7.
לפי כל הנ"ל נוכל לענות על שאלתנו בסעיף 5.1 לעיל. הגמרא פוסקת במפורש כרבי אליעזר בן יעקב כדי ללמדנו שבדין "ברירה" שבסוגייתנו הלכה כמותו ולא סותר את הכלל היסודי בדרך כלל של "אין ברירה" בדין דאורייתא.
כלומר, אמנם הכלל הוא שהלכה תמיד כרבי אליעזר בןיעקב, אבל אם סותר לכלל של "אין ברירה" בכל הש"ס לא היינו פוסקים כמותו בסוגייתנו, לכן האמוראים נזקקו לפסוק במפורש כמותו ללמדנו את עצם העניין שאין סתירה לכלל של "אין ברירה"!
8.
אפשרות נוספת:
לחם משנה הלכות נדרים פרק ז הלכה ב:
... והגמרא דהקשה ואמר והא בהכ"נ כחצר השותפין שאין בו חלוקה דמי
משום דבכל אותה סוגיא סבור הגמ' דפלוגתא דר' אליעזר ורבנן לא תליא בברירה אלא בקנסא כדמשמע מבעיא דאיבעיא להו בריש סוגיא בנדרו פליגי וכו' ...
אולי בסוגייתנו הגמרא מסבירה את המחלוקת בין תנא קמא ורבי אליעזר בן יעקב מטעם קנס ולא מטעם "יש ברירה". ויש מחלוקת סוגיות - וסוגייתנו מפרשת את המחלוקת במשנתנו לא כגמרא במסכת בבא קמא.
