אֲנִי יְשֵׁנָה וְלִבִּי עֵר
ברכות ס ע"ב
"כי פתח עיניה, לימא: בָּרוּך פּוֹקֵחַ עִוְרִים".
מדוע בברכות השחר אין גם ברכה – בָּרוּך פּוֹקֵחַ חֵרְשִׁים?
אלא שהישן או המתנמנם עיניו עצומות, והוא כעיוור לא יראה דבר, ונתקנה הברכה על עת פקיחת העינים. ואילו האזניים, לא די שאין בהם מעשה של פתיחה בעת ההתעוררות, אלא שבעת השינה בהיותו כעיוור – אוזניו כרויות, ואיננו כְּאִישׁ אֲשֶׁר לֹא שֹׁמֵעַ (תהלים לח, טו). וכשישמע הישן קול סכנה או אם תשמע האם את קול העולל מיד יעורו משנתם ויחושו לעזרה.
וכן מצינו בששה מעשים, שהיה חכם מנמנם, ואיתער בהו – ניתעורר מתוך דברי תלמידיו, והוברר ששמע היטב את דבריהם והיה "מֵשִׁיב כָּעִנְיָן" (גירסת הרמב"ם במסכת אבות ה, ז).
במסכת שבת דף סג ע"ב: "יתיב רבין ורב הונא קמיה דרב ירמיה, ויתיב רב ירמיה וקא מנמנם. ויתיב רבין וקאמר... איתער בהו רבי ירמיה, אמר להו: יישר, וכן אמר רבי יוחנן".
במסכת שבת דף קמה ע"ב: "יתיב רבי חייא בר אבא ורבי אסי קמיה דרבי יוחנן, ויתיב רבי יוחנן וקא מנמנם. אמר ליה רבי חייא בר אבא לרבי אסי... איתער בהו רבי יוחנן, אמר להו: דרדקי! לא כך אמרתי לכם? – אמר לחכמה אחתי את, אם ברור לך הדבר כאחותך שהיא אסורה לך - אומרהו, ואם לאו - לא תאמרהו".
במסכת פסחים דף לה ע"א: "יתיב רב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע קמיה דרב אידי בר אבין, ויתיב רב אידי בר אבין וקא מנמנם. אמר ליה רב הונא בריה דרב יהושע לרב פפא... איתער בהו רב אידי בר אבין, אמר להו: דרדקי, היינו טעמא דריש לקיש...".
במסכת נדרים דף כט ע"ב - ל ע"א: "יתיב רבי אבין ורב יצחק ברבי קמיה דרבי ירמיה וקא מנמנם רבי ירמיה, יתבי וקאמרי... איתער בהו רבי ירמיה, אמר להו... הכי אמר רבי יוחנן...".
במסכת גיטין דף יא ע"ב: "יתיב רב הונא ורב יצחק בר יוסף קמיה דרבי ירמיה, ויתיב רבי ירמיה וקא מנמנם, ויתיב רב הונא וקאמר... אדהכי איתער בהו רבי ירמיה, אמר להו: דרדקי! הכי אמר רבי יוחנן...".
במסכת בבא בתרא דף טז ע"ב: "רבינא ורב חמא בר בוזי הוו יתבי קמיה דרבא וקא מנמנם רבא; אמר ליה רבינא לרב חמא בר בוזי... אדהכי איתער בהו רבא, אמר להו: דרדקי, הכי אמר רבי יוחנן...".
בכל אותם המעשים, החכם שהיה ישן ולבו ער אמר מתורת רבי יוחנן, רק במעשה בפסחים נאמר טעמו של ריש לקיש – רעו של רבי יוחנן. רבי יוחנן הוא שהיה רגיל להעיד על ירידת הדורות (ראה בקישור זה), להיותו בדור שאחר חתימת המשנה, דור ירידת התורה והנהגתה לגלות. ואמרו בפסיקתא זוטרתא (לקח טוב) פרשת בראשית פרק ו סימן ו: "(שיר השירים ה, ב) אֲנִי יְשֵׁנָה וְלִבִּי עֵר - ואני ישנה רדומה בגלות ולבי ער".
